חוק החרם מחולל סערות, ואפילו יו"ר הכנסת ראובן ריבלין מודה מעל דפי "הארץ", שהוא מלא בושה ("אוי לה לבושה", 15.7). פרופסור, חתן פרס ישראל, מכריז שהוא מתכוון להפר את החוק, ומזמין עוד 50 אלף תומכים להפר אותו, ולשבת במעשיהו. בתו, ד"ר למדע המדינה, משווה מצעד של ישראלים ופלסטינים למצעד באלבמה שמרטין לותר קינג הגדירו כחציית ים סוף. מתברר שהתחוללה חצייה נוספת. נערה בת 17, דווח בעיתוני סוף השבוע, נוהגת כמו הפרופסור, ומכריזה שגם היא אינה מכירה בחוק המדינה ומפירה אותו - אבל היא פרועה, כי היא מתנחלת.
כולם נמנעים מדיאלוג. השמאל נקט עמדה קיצונית - חרם על ההתנחלויות - וקיבל בתגובה חוק האוסר עליו להחרים. תומכי החוק מכונים על ידי מתנגדיהם פשיסטים, והליברלים מכונים צ'מברליינים. שני הצדדים מתלהמים ונוקטים אותן שיטות של הכללות טעונות.
השיח האמוציונלי הזה מזכיר את הסופיסטים, שהפליאו ללהטט במלים על חשבון השיח הרציונלי. אבל הם לפחות היו כנים עם עצמם, כי הבינו שאין אמת, לפחות לא אחת, ולכן מותר ואפשר להתווכח ולהבנות מציאויות ולהשתמש בנימוקים אמוציונליים המשפיעים על השומעים.
השיח הציבורי שלנו הוא סופיסטי, אבל בלי ההבנה הבסיסית מצד שני הצדדים, שבעולם ההשקפות האמת היא יחסית, ואם כך יש מקום לשכנוע שמצריך העלאת נימוקים בני קיימא. חסרים בשיח הציבורי דיונים ענייניים בעלי אתגר אינטלקטואלי, כאלה שאינם שואפים לנצח את היריב בנוק אאוט, ושאינם בכייניים, אלא מבהירים את הסוגיות ושוטחים אותן בפני הציבור.
במקום זאת שני הצדדים לוקים בדוגמטיות מכלילה. מעניין שהיהדות בהתגלמותה המקראית הסתייגה מאוד מדוגמטיות. כך, למשל, אברהם, משראה שהארץ קטנה מלהכיל אותו ואת לוט, בן אחיו, הציע לחלקה "כי אנשים אחים אנחנו". למעשה, פעל בכך נגד הדוגמטיות הדתית - כי העז לחלק ארץ שכבר לא היתה שלו אלא נועדה לו ולזרעו. ולא רק שלא ננזף על שסתר לכאורה את ההנחיה האלוהית - הוא אפילו זכה בחידוש הברית.
רעיו של איוב נהגו בדוגמטיות וטענו שסבלו הוא ראיה ניצחת שחטא. איוב מצדו התריע נגד הדוגמטיות וזכה בהערכתו של אלוהים, המוקיע את הדוגמטיות הדתית של הרעים כעקרה: "כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב".
העיקרון הוא שאין לתאר מצבים אנושיים (שזהו נושא הדיון כאן) באופן דוגמטי במונחים מטפאיסיים, כי מצבים מטאפיסיים הם מחוץ לחוק האנושי (אחרת היינו נאלצים לתאר את הפיגוע במגדלי התאומים במנהטן כעונש אלוהי על התנהגותה הלא מוסרית של אמריקה). לכן, יש לפעול לפי המציאות וההיגיון המתאים לזמן מסוים, בהתאם לעיקרון הומניסטי: הימנעות מחיכוכים אנושיים. וההיגיון הזמני הצדיק את חלוקת הארץ על ידי אברהם מהסיבה החשובה מכל של הימנעות ממלחמת אחים.
הוויכוחים המתנהלים היום במגזר הציבורי, כולל בכנסת, הם ברובם אנטי דמוקרטיים, כי הם כוחניים - מכל הצדדים. ועם זאת, כאשר הרוב מעביר חוק (והוא אינו נפסל בבג"ץ), יש לקבל את הכרעת ההצבעה. אם יו"ר הכנסת סבור, למשל, שחוק מסוים פוגע אנושות בעקרון חופש הביטוי מדוע אינו מתפטר למען שימור העיקרון?
חסרה למתווכחים ולמתלהמים ההבנה שעולם האמונות והדעות הוא עולם פרוץ; שאין כאן אמת אלא תפישה סובייקטיבית, אבל תפישות אלה אינן שרירותיות ואפשר לנהל עליהן ויכוח רציונלי - ולא באמצעות הזכרת מוסוליני, מה שהופך את הוויכוח לחלול.
לכן, במקום לארגן מצעדים שיחייבו הגנה של המשטרה, שיטריחו הצדדים את עצמם וינהלו שיח רציונלי על חופש הביטוי ולמה הוא הכרחי, שיח המושתת על כבוד לזולת (כל זולת), הבנת הטקסטים של בני הפלוגתא, וחיפוש מכנים משותפים לדיון. זה קשה ואין ערובה לניצחון, אבל זה עשוי למנוע שנאת חינם. אין מוצא אחר, כי אנשים אחים אנחנו.
פרופ' גתי, מחבר הספר "השיח הישראלי: רציונליות מול אגרסיוויות", מלמד בתוכנית ליישוב סכסוכים ע"ש אוונס ובמכללה האקדמאית בית ברל
המאמר פורסם בעיתון הארץ בתאריך ה 20.7.11.
כולם נמנעים מדיאלוג. השמאל נקט עמדה קיצונית - חרם על ההתנחלויות - וקיבל בתגובה חוק האוסר עליו להחרים. תומכי החוק מכונים על ידי מתנגדיהם פשיסטים, והליברלים מכונים צ'מברליינים. שני הצדדים מתלהמים ונוקטים אותן שיטות של הכללות טעונות.
השיח האמוציונלי הזה מזכיר את הסופיסטים, שהפליאו ללהטט במלים על חשבון השיח הרציונלי. אבל הם לפחות היו כנים עם עצמם, כי הבינו שאין אמת, לפחות לא אחת, ולכן מותר ואפשר להתווכח ולהבנות מציאויות ולהשתמש בנימוקים אמוציונליים המשפיעים על השומעים.
השיח הציבורי שלנו הוא סופיסטי, אבל בלי ההבנה הבסיסית מצד שני הצדדים, שבעולם ההשקפות האמת היא יחסית, ואם כך יש מקום לשכנוע שמצריך העלאת נימוקים בני קיימא. חסרים בשיח הציבורי דיונים ענייניים בעלי אתגר אינטלקטואלי, כאלה שאינם שואפים לנצח את היריב בנוק אאוט, ושאינם בכייניים, אלא מבהירים את הסוגיות ושוטחים אותן בפני הציבור.
במקום זאת שני הצדדים לוקים בדוגמטיות מכלילה. מעניין שהיהדות בהתגלמותה המקראית הסתייגה מאוד מדוגמטיות. כך, למשל, אברהם, משראה שהארץ קטנה מלהכיל אותו ואת לוט, בן אחיו, הציע לחלקה "כי אנשים אחים אנחנו". למעשה, פעל בכך נגד הדוגמטיות הדתית - כי העז לחלק ארץ שכבר לא היתה שלו אלא נועדה לו ולזרעו. ולא רק שלא ננזף על שסתר לכאורה את ההנחיה האלוהית - הוא אפילו זכה בחידוש הברית.
רעיו של איוב נהגו בדוגמטיות וטענו שסבלו הוא ראיה ניצחת שחטא. איוב מצדו התריע נגד הדוגמטיות וזכה בהערכתו של אלוהים, המוקיע את הדוגמטיות הדתית של הרעים כעקרה: "כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב".
העיקרון הוא שאין לתאר מצבים אנושיים (שזהו נושא הדיון כאן) באופן דוגמטי במונחים מטפאיסיים, כי מצבים מטאפיסיים הם מחוץ לחוק האנושי (אחרת היינו נאלצים לתאר את הפיגוע במגדלי התאומים במנהטן כעונש אלוהי על התנהגותה הלא מוסרית של אמריקה). לכן, יש לפעול לפי המציאות וההיגיון המתאים לזמן מסוים, בהתאם לעיקרון הומניסטי: הימנעות מחיכוכים אנושיים. וההיגיון הזמני הצדיק את חלוקת הארץ על ידי אברהם מהסיבה החשובה מכל של הימנעות ממלחמת אחים.
הוויכוחים המתנהלים היום במגזר הציבורי, כולל בכנסת, הם ברובם אנטי דמוקרטיים, כי הם כוחניים - מכל הצדדים. ועם זאת, כאשר הרוב מעביר חוק (והוא אינו נפסל בבג"ץ), יש לקבל את הכרעת ההצבעה. אם יו"ר הכנסת סבור, למשל, שחוק מסוים פוגע אנושות בעקרון חופש הביטוי מדוע אינו מתפטר למען שימור העיקרון?
חסרה למתווכחים ולמתלהמים ההבנה שעולם האמונות והדעות הוא עולם פרוץ; שאין כאן אמת אלא תפישה סובייקטיבית, אבל תפישות אלה אינן שרירותיות ואפשר לנהל עליהן ויכוח רציונלי - ולא באמצעות הזכרת מוסוליני, מה שהופך את הוויכוח לחלול.
לכן, במקום לארגן מצעדים שיחייבו הגנה של המשטרה, שיטריחו הצדדים את עצמם וינהלו שיח רציונלי על חופש הביטוי ולמה הוא הכרחי, שיח המושתת על כבוד לזולת (כל זולת), הבנת הטקסטים של בני הפלוגתא, וחיפוש מכנים משותפים לדיון. זה קשה ואין ערובה לניצחון, אבל זה עשוי למנוע שנאת חינם. אין מוצא אחר, כי אנשים אחים אנחנו.
פרופ' גתי, מחבר הספר "השיח הישראלי: רציונליות מול אגרסיוויות", מלמד בתוכנית ליישוב סכסוכים ע"ש אוונס ובמכללה האקדמאית בית ברל
המאמר פורסם בעיתון הארץ בתאריך ה 20.7.11.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה