תקציר
מי קובע את המסר? האם הטקסט גופו או קהל הקוראים? נאומו של טיבי בכנסת ביום השואה הבין-לאומי[1] מגלם סתירה: מחד גיסא, הנאום התקבל בתשואות מצד חברי כנסת מכל המחנות, בכלל זה הימין, ואף הוגדר כ"נאום הטוב ביותר שהושמע בכנסת". אולם היות שלטיבי דימוי מסוים בקרב הציבור (שלל נאומים שבהם הוא מוצָא פיזית מהכנסת), איך ייתכן שבגין נאום זה זכה לשלל תשואות בכנסת, אף מצד חברי ימין (רק מתנגד אחד היה במליאה, ח"כ ניסים זאב)? שאלה זאת חריפה במיוחד לאור העובדה שהנאום כלל ביקורת נוקבת על יחסה הגזעני של ישראל כלפי 'האחר-הערבי'. סתירה זו בתהליך התפיסה של הקהל מעלה סוגיה רטורית תאורטית ומעשית בדבר תהליך הפרצפציה (התפיסה) והקליטה. הסוגיה הזאת נדונה במאמר שלפנינו.
מתברר שקיימים מנגנוני קליטה קוגניטיבית של טקסטים (בפרט טקסטים אורליים כגון נאום), המושתתים על תבניות או על נרטיבים לאומיים או על הזיכרון הקולקטיבי המאפילים על המסר גופו. טיבי משתמש בתבנית, והרושם נוצר, המסגרת מעצבת את 'התבנית' (טופוס), והקהל קובע את המסר על פי התבנית, ומתעלם מהמסר שמעבר לה. מרכיב נוסף במערך הפרצפציה (התפיסה) והשכנוע הוא האתוס של הנואם הממלא אף הוא תפקיד בולט בתהליך הפרצפציה, וטיבי מפתח זאת בנאומו ככלי להעברת מִסרו וכגורם בעל כוח שכנוע רב. האתוס הוא ציר מרכזי, וכאן הוא נהפך לכלי רטורי בעל משקל.
לקריאת המאמר המלא - לחץ כאן
מאת פרופ' יהושע גתי.
פורסם בכתב העת: עיונים בשפה וחברה
Israel Studies in Language and Society
3/2 (2010) pp. 129-145
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה