יום ראשון, 19 באוגוסט 2012

תרבות של התגוששות - פרופ' יהושע גתי


אני מבקש לעסוק בנושא שלפנינו קץ האידיאולוגיה כקץ תרבות השיח האמורה לפתח מחשבות, לעודד שיח חברתי ולימוד והפריה הדדית בדרך המפרנסת מחשבות וטוענת רעיונות.
התרבות שלנו היא תרבות המילה. המילה היא המעצבת אותנו, היא המכשיר התקשורתי הבסיסי שלנו, היא דרכנו להביע רשמים, לטעון טענות, לשכנע את הזולת. המילים מקבעות את תפיסת עולמנו.
בקיצור, ללא המילים היינו קופאים על מקומנו, מונעים קידמה, מונעים חקיקה, מונעים את הנצחת מורשתנו. המילה היא הישגו הגדול של האדם. אלא שנוצר מצב שהמילה כמכשיר התקשורת ופיתוח החשיבה הפכה לכלי של קרבות. התרבות בה אנו חיים היא תרבות של התגוששות שאיננה מונעת על ידי אידיאולוגיות ממריאות אלא על ידי עימותים שתכליתם הוא הניצחון, הדברת היריב הוא בן השיח מולו אנו עומדים.
העידן הנוכחי איננו עידן של רעיונות אלא עידן של איך להרשים. השיח הציבורי שלנו הפך למגרש של עימותים ווכחנות בו אנו חותרים להשיג נקודות. המילים שהיו אמורות להבהיר, לנמק הופכות לאמצעי של התגוששות.
כיוון שארע שהחברה התחרותית השתלטה גם על מילותינו. אנו חיים בתרבות של התגוששות שאימצה כללים מדומים בני השליה של מה שקרוי הפוליטיקל קורקט, וכוונתי לחיפוש האיזון, הקונטרה. כאילו דרך הקונטרה נגלה את האמת. נעמיד את א' מול ב' רעהו. הם יתעמתו ביניהם ואנחנו מהעימות הזה נסיק את האמת המאוזנת . הכול צריך להיות מאוזן. העמדה לעצמה איננה מעניינת ואולי אף מסוכנת ולכן צריך להתעמת. 
הנה נושא אני הרצאה בכנס מדעי ומצמידים לי מגיב או מגיבים שחלילה דעתי לא תישמע לשמה ללא איזון. ונוצרה אווירה של עימות, אווירה כשל שדה קרב כי המתעמת איננו יכול להופיע כמאשר, כאומר הן. אז חייבים להתווכח ונוצרה אווירה של קרב. כבר לא דנים ברעיון אלא מתמקדים איך לסתור אותו ולפתח עימות בו המגיב הופך לפרסונה משל עצמו. אנו חיים על העימותים. דבר והיפוכו. אתה כותב מאמר מדעי והדרך להשיג תשומת לב היא לתקוף מישהו. זה כבר מעניין. יש עימות. ולעימות יש כללים משלו. אלה הם כללים של התגוששות שמטרתה היא הניצחון. ושאלת האמת היא כבר משנית במהלך זה. העימות הופך לתרגיל בשנינות לעיתים גם דרך לעג ליריב והעמדתו כשוטה. ולאלה המתגוששים יש ממי ללמוד. מוריהם הם הסופיסטים היווניים של המאה ה5 לפני הספירה. הם היו אומני אפשרות הסברה ולאו דווקא הנתונים או העובדות בעלי חידודי לשון שהאמת היא מהם והלאה. העיקר הוא להרשים את הקהל. הוויכוחים בטלביזיה כאשר בשניות אדם אמור להביע דעה ומיד מוצב נגדו מתנגד שיש ואפילו קוטע את דבריו מונעים בעליל תרבות של ניהול דיון שהוא אם הדמוקרטיה ואבי השיח הציבורי האמור להבהיר עמדות ולאפשר לצופים לגבש דעה על המתרחש. אבל כאן מרשימים. האולימפיאדה השתלטה על השיח הציבורי ואף השיח האקדמאי במידה רבה.

בקיצור, אינני עוסק בזאת בתרבות הנימוס גרידא אלא באושיות השיח הציבורי שאם הוא נעשה בדרך ההתגוששות הוא חיסל דיון והחלטות ועמדות ושיח אידיאולוגי מן הראוי שיושמעו אבל בדרך שנזין זה את זה וניתן כבוד לדעה המושמעת שתושתת על חיפוש האמת ויראת העובדות והנתונים בהיגיון ובתבונה ובניחותא.

שלכם, פרופ' יהושע גתי


יום שני, 6 באוגוסט 2012

תגובה למאמר "לחיות בלי אלוהים"

תגובה למאמר "לחיות בלי אלוהים":
90% מהאוכלוסייה בארץ מאמינים באלוהים וקשה להאמין שכולם אינפנטיליים כהגדרת סובול . גם קשה להתייחס לנימוק האינפנטילי שהביא נגד קיומו של אלוהים שהנחש לא הכישו משלא התפלל לאלוהים. גם תפיסת היהדות כתרבות על מקומו המרכזי של התנ"ך בהשקפה הציונית היא מורכבת ורוויה בסתירות. אכן, הציונות החילונית הושתתה על התנ"ך אבל זהו התנ"ך הפותח בהכרזה: "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ".  זהו התנ"ך שלאורו הלכו דורות על דורות כשמזמורי שירי המעלות כקכ"ו  היו נר לרגליהם: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחלמים". כאן נעוצים השורשים שמנהיגי התחייה הלאומית היו חדורים בהם. גישת היהדות כתרבות הישראלית קטעה את השורש הדתי אלוהי והותירה תחליף חיצוני רציונאלי ספרותי שהיא מתקשה היום למלא. יש כאן סתירה פנימית שהציונות של היהדות כתרבות נכשלה במימושה ובפרט בהצבת הבסיס המוסרי חברתי של התנ"ך כדרישה מובילה . וזאת משום שהתנ"ך כבר איננו רלבנטי. לציונות הלאומית התנכי"ת היו הישגים  מופלאים אבל הם התמוססו עם התחזקות האוניברסאליות. התשתית שהפעימה את הראשונים התרסקה משום שנותקו השורשים המרווים. תפיסת התנ"ך כספרות לא השכילה להבחין בין התנ"ך לספרות עולמית ערכית. אז מדוע התנ"ך דווקא? תפיסת הגיאוגרפיה הלאומית נכנעה לציונות המשיחית ולא נותר הרבה מיהדות תרבות זו פרט להרצאות ספוראדיות המעניינות לכשעצמן אבל ללא שום תחושה של מחויבות והמשכיות.
העניין הוא שהדת איננה יצור מלאכותי מומצא על ידי האדם. מחקרים בראשות פרופסור Jesse Bering מאוניברסיטת בלפסט ואחרים הוכיחו שהדת טבועה בנו. ילדים בני שלוש טענו לסיבתיות לגבי תוכן ממצאים דוממים וכאשר פרופסור דבורה קלמן מאוניברסיטת אריזונה שאלה בני שבע שאלות אודות ממצאים דוממים וחיות היא גילתה שרוב הילדים חושבים שהדוממים האלה נבראו למטרות מסוימות. על שאלות תמימות כמו מדוע יש סלעים מחוספסים השיבו כדי שהחיות יוכלו לגרד את הגב. הילדים חיפשו בדרכם את עיקרון הסיבה והסיבתיות כנראה להם. ככה הם הסבירו מדוע קימות ציפורים: כדי לתת לנו מוסיקה יפה ונהרות קיימים כדי שיהיה משהו לצוף או לשייט עליו. הנחות קוגניטיביות אלה הן כה חזקות עד שילדים באופן ספונטאני ממציאים את תפיסת האלוהות ללא המבוגרים. מאוחר יותר כמבוגרים הם ילבישו על נימוקים אלה הסברים תיאולוגיים מורכבים.
 המאבק האמיתי הוא אפוא לא נגד תפיסת האלוהים. המאבק הוא אפוא נגד כהני הדת ההופכים את ט' באב לדיון בשאלת הכביסה המותרת היא אם לאו. כאן הבעיה. מכל מקום, החזרת התנ"ך כמוקד הקנון הציוני היא בעיתה של החברה הציונית כיום אבל היא לא תוכל להתנתק משאלת האלוהים וזו הסוגיה שהאינטלקטואלים של תנועת היהדות כתרבות אמורים להתבונן בה ולא להתחמק ממנה כיציר אינפנטילי של האדם.
פרופסור יהושע גתי
המכללה האקדמאית בית ברל והמחלקה ליישוב סכסוכים באוניברסיטת תל אביב.