רטוריקה: אומנות הבניית המציאות מאת פרופ' יהושע גתי

טיוטת הרצאה של פרופסור יהושע גתי בכנס מופת, פברואר 2012 .

--------------------------------------------------------------------

 א.

שלום לכם : "שמעו, אני יודע שאני מבזבז כאן זמן כי אתם בורים ונבערים מדעת". אבל אפשר גם אחרת: "אני יודע שיש כאן שלושה ארבעה שאינם מטומטמים כלל". בזאת השתמשתי באמצעי רטורי  הוא Capatio benevolentiae אמצעי השואף לזכות באהדה, כי כול אחד ואחת יחשוב את עצמו לחכם שבחבורה כך שאני מדבר אליו. או שאיטיב להפעיל את הטכניקה ואפתח את ההרצאה ואזכה באהדתכם ואומר:

"כבוד הוא לי לשאת דברים בפני קבוצה מכובדת זאת של חוקרים ומלומדים".

זוהי רטוריקה. לא שאלת האמת היא העומדת במבחן – אף על פי שכאן זוהי האמת לאמיתה – אלא יצירת יחס אוהד עם הקהל. זה העיקר כאן.

אתם כבר יכולים להקיש שלא כולם יתלהבו מהרטוריקה. ואמנם עבור המלט היא מילים: "מה אתה קורא נסיכי? מילים, מילים, מילים". זוהי ההתייחסות להפרדה הגדולה בין המעשה למילה, בין האמת למילים מילים כשהמילה היא תואר לזולות, לשום דבר, אוויר. זוהי ביקורת על רטוריקת הרנסנס בעיקר שהייתה מגובבת במטפורות לשמן ובשפה פואטית מוגזמת ומעושה לטעמנו הרציונאלי לכאורה.

ויש גם ביקורות אחרות על הרטוריקה כמו הביקורת הנוקבת שהשמיע תאודור זלדין, פרופסור באוניברסיטת אוקספורד, שנולד אגב בפלשתין לפי הביוגרפיה שלו, וספרו לגעת במילים (מודן 2000 ) שהוא ספר חמוד, הומוריסטי ובעל עיטורים מאלפים הבא בעקבות סידרה שעיצב ב bbc הוא קריאת תגר על הרטוריקה ובלשונו:

"הרטוריקה הפכה את הדיבור לשכנוע . המילים היו אמצעי לזכות בכוח...ניצחון בויכוח הפך תחליף לגילוי האמת. כפיית הסכמה על אחרים הפכה מקור להערכה עצמית. הרטוריקה הפכה לנשק שדיכא מיליונים" (עמ'19 ). אני תמים דעים עם זלדין. אבל אל תחשבו לרגע שזלדין מזלזל במילה, נהפוך הוא. המוטו של ספרו מופיע כבר בעמודו הראשון של ספרו:

"אני סבור שהמאה ה 21 זקוקה לאתגר חדש לפתח לא את הדיבור אלא את השיחה, כי היא המשנה אנשים... זהו ההיבט המרגש אותי בשיחה האופן שבו היא משנה את ראיית העולם שלך ואפילו את העולם עצמו" (עמ' 13). והוא מדגים לדרכו וזכרו שספרו הקודם שהקנה לו שם הוא: היסטוריה אינטימית של האנושות, שהוא פרי שיחותיו עם נשים משמונה עשרה מדינות:

"אז כמה אירוסים הופרו. אתמול דיברתי עם אישה שהפרה את ארוסיה. שאלתי אותה מה קרה לשיחות שלה. היא ייחסה להן ערך עצום. היא בילתה זמן רב בשיחות עם עצמה. חשבה על כול הדברים שתעשה..אבל על דבר אחד לא נתנה את דעתה איך היא מדברת. זה היא אמרה בא לה בטבעיות. איני מסכים עמה. לדעתי השיחה ראוי שיקדישו לה יותר מחשבה" (עמ' 36).

אז זה כבר רציני -- חיינו הזוגיים תלויים ברטוריקה.

זלדין העלה שלושה עיקרים : השיחה משנה את ראיית העולם ושיחה איננה דבר בעלמא הצומח מעצמו אלא צריך לדעת איך לבנותה ושיחה איננה אמורה להוביל לניצחון, שיחה לא אמורה להיות דעתנית. אטען שהרטוריקה החדשה מעצם טבעה פועלת על עיקרון השיחה האמור ואדגיש שהיא איננה ספונטנית ויש ללמוד איך לנהלה.

ב.

אני רוצה לגאול את הרטוריקה מהדימוי הדמגוגי שמייחס לה זלדין. אז מהי הרטוריקה? היא נובעת מהמילה היוונית rhe   שמשמעה לדבר והיא בעצם מתייחסת לדיסקורס גופו הוא המילה עצמה, צירופיה, מסירתה, הדובר אותה, הקהל וגומר. וכול זה במעטה הרטורי אחוז בעיקרים לשוניים פילוסופיים ארגומנטטיביים שבלעדיהם נתקשה להבין את מהותה של הרטוריקה. ולשם כך אזמינכם לסיור רענון קצר בנתיבי ההיסטוריה של הרטוריקה.

ברור שמאז שיש לנו רקורד של כתיבה נאמר משומר מהאלף החמישי לפנה"ס יש לנו נאומים, ויכוחים, משלים ועוד. אבל בדברנו על ההיסטוריה של הרטוריקה אנו מכוונים לכתיבה שיטתית של עקרונותיה, כוחה ותיאור סיסטמתי של דרכי השפעתו של הדיסקורס על הקהל. ואכן , מאז נכתבה תורת הרטוריקה היא סבבה סביב שלושת קודקודי המשולש הבל יינתקו והם הקהל, הדובר והטקסט גופו והיחס הסימטרי ביניהם של תלות הדדית והיא תורת הרטוריקה על רגל אחת. מכול מקום, נקודת המוצא היא שדרך השכנוע האידיאלי הוא המובן מאליו, שאיננו טעון הוכחה או דמונסטרציה. אי לכך הרטוריקה התרכזה בטיעון, בהוכחה או הדגמה בעולם הפרוץ שאין בו הוכחות חד משמעיות כעולם המתמטיקה או המעבדה והוא עולם הדעות והשקפות העולם, שהוא העולם החברתי פוליטי מדיני של הפולמוס. כאן בעולמות אלה קיים מתח בין דעה א' שהיא דעת הנואם – לא עובדה א' או אמת א'  --לשאיפתו לשכנע קהל בעל עמדה ב'. הראשונים שעסקו שיטתית בתורת הטיעון והשכנוע היו הסופיסטים שעסקו בנושא באינטנסיביות ועמדתם מתבטאת בחריפות באמרה הבאה של אחד מגדולי האסכולה הוא פרותגורס (נולד ב 486 לפנה"ס) והיא מאפיינת את גישתם: "האדם באשר הוא הנו קנה המידה לכול ". ולכך נודעת האמרה הבאה: "דברים עבורי הם כפי שנראים לי...ולך הם כפי שנראים לך". אין חשיבה אחידה. כול אחד ואחת ממנו חושב לדרכו ומטרתו של הסופיסט היא ליצור תמונת עולם, הבנייה של המציאות שלו שתתקבל על ידי מאזיניו. הסופיסטים פיתחו אפוא גישה פלורליסטית שגרסה שאיננו עשויים מקשה חברתית אחת ואורחות חיינו ותפיסותינו האתיות חברתיות תלויות גם בסביבה וברקע. ככה עבור אנשי ספרטה הנערות מתעמלות בזרועות חשופות  אבל עבור האיונים זוהי חרפה. זה מה שקרוי בלשון הסופיסטית קירוס (Kairos ) קרי היחס התלותי בין אמת לרקע, הסיטואציה הניתנת: "מות הוא אירוע עצוב עבור המתים אבל טוב לחוצבי הקברים".

גישה פלורליסטית זאת היא הורתה של החשיבה הדמוקרטית המאפשרת לכול אדם לטעון ולשאוף לשכנע לאור דרך הבנתו הוא. הואיל ואין ראיה חד משמעית הסופיסטים פיתחו שני תחומים ברטוריקה שלהם ששניהם אמורים להבנות את המציאות לדרכם. והם הסברה doxa וכוחה של המילה. אדגים:

הסופיסט    Antiphon,שחי באתונה בסוף המאה החמישית לפנה"ס והיה כנראה אביה של הרטוריקה הפוליטית, כתב נאום אשמה על אדם שנמצא במצב כדלקמן: אדם נהרג במקום מבודד. העבד שליווה אותו הותקף אף הוא ומת אבל לא לפני שאמר שהמואשם הוא הרוצח. הנואם טוען שאין זה סביר ששודדים הרגו את האדם משום שלא ייתכן ששודדים שמסכנים את עצמם למען השוד יותירו את נכסי הנרצח עמו וימלטו סתם ככה. גם לא ייתכן שהוא נהרג כתוצאה משכרות כיון שהייתה אז ברשותנו אינפורמציה על מסיבת שתייה. גם לא סביר שהנרצח הומת בגלל ויכוח כיון שלא היו מתעמתים בטיעונים באמצע הלילה במקום שומם. לא סביר גם כן שהנאשם ירצח בשוגג כי אחרת לא היה הורג גם את העבד. מאחר וכול האפשרויות הללו נשללו הסבירות הכי מתקבלת על הדעת היא שהנרצח הומת בתכנון מראש וזהו האדם שכבר סבל קשות מהנרצח והוא הנאשם העומד לפניהם.

 כלומר, ההוכחה המתבקשת היא לא על בסיס של עובדה נתונה או ראיה מוצקה אלא על יסוד סבירות הדעה. אפשרות  probability זו היא המציאות המוצגת בבית המשפט המתבקש לאמצה.

יש כאן בעיה בהצגה כזאת של המציאות שעליה יעמדו פילוסופים כמו סוקרטס ואפלטון אבל ראוי להדגיש שלגישה זאת של עליונות הסבירות ההגיונית נודעת משמעות רבה בתולדות החשיבה האנושית. מדובר למעשה בהליך שחרור החשיבה מכבלי השפה המיתית,  הדתית, המיתולוגית,  השפה הדמיונית, פיוטית, שמנוגדת לכללי החשיבה הלוגית המושתתת על הזיקה ההדדית בין הסיבה למסובב.  הטוענים הסופיסטים נמנעו מטיעונים פנטסטיים מיתולוגיים והניחו אפוא את היסודות לחשיבה ההגיונית של שיקול דעת, טיעון והפרכה. זוהי מה שאפשר לכנות היום החשיבה ההומניסטית מדעית המושתתת על הבנת העולם וקליטתו על פי קני מידה רציונאליים, שהסופיסטים שאפו ליישמם בפרקטיקה הנאומית הפוליטית והמשפטית בפרט.

התחום השני שפיתחו ועיצבו הסופיסטים היה ניתוח כוחה של המילה כעצמה מהפנטת.  דוגמה מעניינת לדרך ההשתלטות הסובייקטיבית על הקהל באמצעות המילים מביא מי שנחשב לגדול הנואמים הסופיסטים ביוון הוא גורגיאס (המאה הרביעית לפנה"ס). גורגיאס לקח כתרגיל לכתיבת נאום מופתי את העלילה הידועה היטב לכול יווני והיא מלחמת טרויה, שהונצחה באפוסים הגדולים של גדול המשוררים היווניים הומרוס באיליאדה ובאודיסיאה. המקובל היה שהלנה המלכה היפהפייה של ספרטה התנהגה שלא כשורה והנרטיב הרווח הוא שהלכה עם פאריס, מבניו של מלך טרויה, ונטשה את מנלאוס בעלה מלך ספרטה. וזאת הייתה העילה למלחמה המפורסמת.

והנה, כותב גורגיאס נאום שהוא תרגיל לימודי המאפשר לו להציג את עיקרי תפיסתו הרטורית. הנאום עוסק בהלנה המוקעת לשמצה והוא משחרר אותה  מהאשמה בהתנהגות לא ראויה. גורגיאס מפגין את כוח השכנוע שלו על ידי זה שהוא מעלה על נס את כוחה הגדול בעל העצמה ההיפנוטית של המילה. זו המילה שכבשה את הלנה, הקסימה אותה עד כדי כך שהיא נשבתה בכוח המילים ויופיין שהשמיע בפניה פאריס הטרויאני עד שהלכה כשיכורה בעקבות בעל המילים מבלי שתהיה לה שליטה על כושר החלטתה. ותמונת מצב זו של התנהגות הלנה היא כבר שונה מהמקובלת כיון שהיא מושתתת על הבניית מציאות חדשה לגבי התנהגותה של הלנה, זו היא מציאות שהיא ביטוי לפילוסופיה של גורגיאס: "שום דבר לא קיים ואפילו אם היה קיים זה בעל ערך אפסי". אנו   רואים רק את מה שמשיגות עינינו.

גורגיאס ממשיך, לא ניתן להאשים את מי שנשבתה בכוחה של המילה כיון שמילים מבנות סיטואציות שאי אפשר לבטלן. מילה עושה המון לאדם. מילה יש בכוחה לעצור פחד, ולהסיר צער, וליצור שמחה ולטפח חמלה. גורגיאס מרחיב את הדיבור על כוח המילה. הנאום פועל על נפש האדם בכוח בלתי נשלט כמוהו ככוח הסמים (farmacon  ). אם הלנה שוכנעה בכוח המילה הרי שהיא לא חוללה דבר רע. בעזרת הנאום שיצר את המציאות הסרתי חרפה מאישה, סיכם גורגיאס.

הלהטוטים הלשוניים וההסתמכות על סבירות שיוצרים מציאויות משתנות לפרקים לפי טבעם וכוח שכנועם של הנואמים היו לצנינים בעיניהם של סוקרטס ואפלטון שיצאו חוצץ נגד הרטוריקה הסופיסטית כמעשה להטוטים על חשבון הקהל העומד חסר אונים בפני הלוליינות הסופיסטית.  החשוב כאן לענייננו הוא ממשיכם אריסטו בספרו הגדול רטוריקה. וניתן את דעתנו, רטוריקה עבורו היא דיסציפלינה כשאר המדעים. לא נספח ללשון, דקדוק שהוא מקצוע בפני עצמו אצלו, אלא רטוריקה היא מקצוע העומד ברשות עצמו הנלמד עצמאית ולו הקדיש הרצאות.

אריסטו כסופיסטים לא המעיט מחשיבותו של הסגנון בנאום הדילברטיבי "כי לא די לדעת מה יש לומר, אלא הכרח גם לדעת כיצד לומר זאת" כך פתח את הפרק על הסגנון בחיבורו על הרטוריקה (רטוריקה 1403b ). אבל הוא היה ער לסכנות של הלשון המניפולטיבית הפועלת להפעלת החושים והמצדיקה כול מצב פוטנציאלי סביר בכוחן של המילים ויוצרת תמונות עולם סובייקטיביות. אריסטו הציב לעצמו מטרה לבלום את השימוש הבלתי מבוקר בלשון בעיצוב הרגשות, אבל בלי להתעלם מההבנה שהתוכן —המסר-- חייב  להתהדר בבגד הולם הוא הלשון אבל כאדרת ולא כגוף עצמו. אריסטו (384-322 לפנה"ס) חתר אפוא לבלום את המניפולציה הסופיסטית אבל מתוך הבנה עמוקה —שלא כסוקרטס שחתר לאמת  ושחיפוש האמת  במתודה האידיאולוגית הסוקרטית שטיפח איננו אלא השליה בשיח הציבורי. עם זאת, חש אריסטו שהמציאות  איננה שטח הפקר ואין לאפשר ללשון המפעילה את החושים לשלוט בקהל. דיבור אחר, אריסטו שלא  כסופיסטים שאף קודם כול לאמינות, ולטיעון בעל בקרה הנעשה על ידי אסטרטגיות טיעוניות של ההיגיון. ומשאלה ייוצבו יש להשקיע בעיצוב הדרך להטביע חותם על הקהל, והדרך היא הסגנון. ובכן הסגנון יולבש על "משהו" שישדר אמינות. מהו המשהו הזה?

המענה לשאלת מפתח זאת ניתן על ידי אריסטו בספרו טופיקה העומד מאחוריו של חיבורו הגדול על הרטוריקה. הרטוריקה, תורת הנאום, גורס אריסטו בסיסה הוא נימוקים של היגיון (הרטוריקה הדלברטיבית) הוא הסילוגיזם , ההיקש המחולק לדדוקציה ואינדוקציה. זהו הבסיס שאחרת מעשה השכנוע הוא חסר יסודות, ואיננו אלא מניפולציה גרידא, דמגוגיה.

וכך פותח אריסטו את ספרו על הרטוריקה:

הרטוריקה היא מקבילה של הדיאלקטיקה. שתיהן עוסקות בנושאים השייכים באורח כלשהו לתחום הידע המשותף לכול האנשים...אלה שקיבצו את כלליה של אומנות הנאום סיפקו לנו למעשה רק חלק קטן ממנה. המחברים הללו לא אמרו דבר על ההחברים (סילוגיזם), שהם גוף השכנוע (1354a).

כבר בדברי הפתיחה סתר אריסטו למעשה את גורגיאס ועמיתיו הסופיסטים. הרטוריקה עוסקת בהיגיון, הרטוריקה מבוססת על ידע ולא על אמוציות בלבד, והטיעון הרציונאלי הוא העיקר דבר שחבריו שקדמו לו טוען אריסטו לא הביאו בחשבון. את עניין הדיאלקטיקה בהקשר הרטורי מבהיר אריסטו על ידי הבהרת המונח טופוס. הטופוס הוא מקור של הסכמה כללית, שממנה על בסיסה מפתחים את המקרים האינדיבידואליים כטענה הנשענת על דעות מוסכמות endoxa  שעל בסיסן מפתחים את הטענות דרך ההחבר הוא הסילוגיזם הוא הדלברציה קרי טענות הגיוניות. זהו התהליך שאמור לחסום את המניפולציה הלשונית האמוציונאלית חסרת הרסן. ואריסטו פותח את הטופיקה במשפט:

חיבורנו מציע דרך בה נוכל להעלות טיעונים תקפים מדעות שהן מקובלות בדרך כלל באשר לכול בעיה שתעמוד בפנינו. הטופוס (topos) בהגדרה הקלאסית הוא מה שייקרא stockroom "האתר" בו יחפש הנואם את האמצעים הראויים לשכנוע (וראו אריסטו על הרטוריקה, פרק 23 ) כאשר מדובר באוצר של מוסכמות חברתיות או אידיאולוגיות, שאמורות  ליצור אצל הקהל מערך מנטאלי של קבלת הנושא. הטופוס הוא הדבק המרכיב את המכנה המשותף בין הנואם לקהלו על בסיס מוסכם בחברה.

אריסטו מחפש אפוא את קיום המגע עם הקהל אבל לא על ידי כיבושו אלא על ידי דרכי שליטתו של הקהל בטיעונים המוצגים לו, כלומר, ביכולתו של הקהל לבקר את העמדה המושמעת ולבחון אותה דרך ההיגיון, שלניתוחו יקדיש אריסטו פרק מקיף. יש דברים המקובלים בכול חברה ואריסטו מציג את אוצר המקובל. מדובר על טופוס כמו נאמנות, נאמנות לאישה לבעל, למדינה, אמרה, פתגם וגומר. משיושם המקובל ימתחו ממנו כאכסיומות -- שכבר אינן תובעות דיון מערכת היקשים. עניין זה של מציאת מכנים ארגומנטטיביים ייהפך לאחד מהנושאים המרכזיים של מפעלו העצום של פרלמן, שאדבר עליו תוך מספר דקות. אבל, אריסטו בשום פנים ואופן איננו תוחם את עצמו להיגיון הצרוף שהוא כאמור הבסיס. הוא מדבר הרבה על האמוציות כגורם משפיע ופורש קטלוג של רגשות המפעילים את האדם. זהו למעשה קטלוג פסיכולוגי מקיף. עם זאת, מה שהכי חשוב  לאריסטו במערכת השכנוע הוא האתוס (a1356). מידת האימון שהקהל נותן בנואם על בסיס אופיו, מידותיו, יושרתו, האינטגריטי מה שנקרא. היגיון או ריגוש לא יעמוד במקום האתוס.

אני רוצה להקדיש מספר מילים לגדול הנואמים הרומאים הוא קיקרו ולדרך הבניית המציאות שלו. וכאן אני מבקש להדגים מנאומו בסנט הרומי בפרשת קאטילינה. יש כאן מקרה מיוחד במינו. קאטילינה שכשל בבחירות לקונסול זמם לתפוס את השלטון במהפכה צבאית ובהרג מתנגדיו. הדבר נודע לקיקרו דרך הפילגש של קטילינה  שהייתה ידועה כזונה. מקור מפוקפק שקיקרו לא יכול היה לחשוף. אבל הגיעו מים עד נפש, וקיקרו מכנס את הסנט כשמטרתו היא להוקיע אחת לתמיד את קטילינה. אבל איך עושים זאת? איך מאשימים אדם בלי להביא עדויות? קיקרו פותח:

בשם אלוהים קאטילינה, עד מתי עוד, קאטאלינה, תנצל את סבלנותנו? כמה זמן עוד ישטה בנו טירופך שלך? עד אנא תשתולל חוצפתך שלוחת הרסן, שמירת הפלטיום ( אחת משבע הגבעות עליהן בנויה רומא שהייתה מקום מגורים יוקרתי וקיקרו שלח לשם משמרות), חרדת העם, התקהלותם של כול האזרחים ההגונים, ביצורו של המקום הזה שבו מתכנס הסנט, ארשת פניהם של הנוכחים כאן – כלום כול אלה לא עשו רושם עליך? כלום אינך מבין שמזימותיך נחשפו, כלום אין אתה רואה שהקשר שלך נתפס ומוחזק ברשת ידיעתם של כול היושבים כאן? את אשר עשית בלילה שעבר ובלילה שלפניו, היכן היית, את מי כינסת, מה החלטת – כלום סבור אתה שיש בינינו מי שאינו יודע זאת? אוי לדור אוי למידותיו! הסנט יודע את הדברים האלה ,  הקונסול  רואה – ועדיין איש זה חי. חי, האם אמרתי? (התרגום בהשראת קולמן:31  )

המשפט הראשון מסכם את היחס לקאטילינה במשפט ויטאלי, עוצמתי. המשפט מלווה בסדרה של שאלות רטוריות , שבהן קיקרו מגלה את המזימה, מציג את חוסר ההתמצאות של קאטילינה שמזימתו נחשפה, ומגלה בעצם את התזה כולה מבלי שיפרוש במילים מפורשות את האשמה.

הסיום של הפתיחה של ביטויים, קטעי משפט ללא מילות החיבור הוא אמצעי רטורי סגנוני הקרוי אסינדטון (asyndeton  ) שמטרתו ליצור אפקט של זירוז הקצב של הקטע, ולהפוך רעיון מסוים לבן זיכרון.

גוף הנאום מושתת באופן זהיר ומתוחכם על העיקרון של האפשרי והבלתי אפשרי, ועובדות העבר. קיקרו מודע היטב למה שהוא יכול לעשות בנאומו ומה לא.

מה אפשרי כאן? גוף הנאום הוא נרטיב של חיי הפשע של קאטילינה , מזימתו הנוכחית, והפעולות שקיקרו נקט כדי למנוע אותם. הנאום מפורט כדי לעשות זאת ברור לקטאלינה שתוכנית המזימה שלו נחשפה. ובאותה עת קיקרו איננו שוטח האשמות פורמאליות כי עדיין נבצר ממנו לחשוף את מקורותיו.

 וקיקרו המשיך:

אבל אם קאטילינה , אוציא הוראה לתפוס אותך, להמית אותך, עלי לחשוש, אני משער, לא שכול האנשים המכובדים יאמרו שנהגתי באיטיות ובאיחור, אלא שמישהו יבוא ויאמר שנהגתי באופן אכזרי מדי!

מהי אפוא האסטרטגיה הרטורית של קיקרו? מאחר ואיננו יכול להאשים במפורש, הארגומנטציה שלו מחויבת להיות פנייה ישירה לקאטילינה. הוא מנסה להשפיע על קאטילינה לעזוב את העיר מרצונו.

קיקרו אומר:

מאחר וזהו המצב, קאטילינה, לך למקום שהתכוונת ללכת, לך מהעיר, שערי העיר פתוחים, לך לדרכך...אינך יכול להישאר יותר, לא אוכל לשאת זאת, לא אוכל לעבור לסדר היום, לא ארשה זאת.

יש פה שימוש בסגנון האנפורה: תחילת משפטים באותה המילה: לך,,לא..

שימו לב לחזרה הקירקריונית: משפטים קצרים, אסינדנטון, חוזרים על אותו הנושא, שוב ושוב, הולמים ללא הרפיה עד שמגיעים לשיא שאף הוא משוכפל להדגשה, להבעת נמרצות: לא אוכל לעבור לסדר היום ...לא ארשה. זהו.

זהו הנאום הקירקריוני הטיפוסי.  נאום המשופע בטכניקות סגנוניות, שמיועדות כאמור לעבות את הדברים, ולהעצימם עד לדרגת שיא. והחזרות האלה מיועדות גם ליצור מצב של אמוציות הלופתות את הקהל וקאטילינה בפרט. הסגנון המעובה הזה קרוי congeries והוא מופיע אצל מורה הרטוריקה הרומאי הדגול קווינטיליון תחת הקטגוריה של amplificatio וכך כותב המורה (vii,iv, 26): צירוף אקומלציה של מילים ומשפטים בעלי אותה משמעות. השיא מושג על ידי ערימת המילים. ו scaliger בן תקופת הרנסנס מדגיש שאקמולצית המילים באה להביא לפעולה.

לשון אחר: קיקרו יודע שקאטילינה חתר למהפכת דמים, וקאטילינה איננו יודע שסודו נחשף. קיקרו יוצר אפוא דרך סגנונו החוזר והשאלות הרטוריות ריאליה שהיא פח יקוש לקאטילינה. נאומו של קיקרו היה משכנע וקאטילינה נמלט מהסנט. מילתא אגב אורחא, הרטוריקה הנבואית היא בעצם רטוריקה מהסוג הקיקריוני.

ג.

אני קופץ בקפיצת בזק למאה העשרים לחיים פרלמן. פרופסור לפילוסופיה של החוק באוניברסיטת בריסל שהחל לעבוד על הרטוריקה הארגומנטטיבית אחרי מלחמת העולם השנייה כשהמניע לעבודתו היא הסוגיה איך אנו טוענים, באילו כלים, באיזו מתודה טוענים   reason אודות ערכים כמו צדק בייחוד שכדי לטעון ערך זה או אחר אנו צריכים להבין את היפוכו ולדעת לטעון זאת שיטתית. לשם כך הוא ניתח יחד עם האסיסטנטית שלו ואחר כך קולגה אולברכטס-טיטיקה טקסטים אודות מוסריות ופוליטיקה ומאמרי דעות. ושאלתם היא איך עצם הצדקת עיקרון הערך נטען בטקסטים הללו. מסקנתם היא שבמקרה של ויכוח— אי התאמה בדעות -- דרך הארגומנטציה האפשרית ביותר היא למצוא את המתודה שבה נטען מהמקובל בדרך כלל באשר לכול פרובלמה, ושאנו עצמנו כאשר אנו טוענים נהיה ערים להימנע מלומר משהו שהוא בעל סתירה פנימית. ויש להוסיף שפרלמן הגיע למסקנה – שלמעשה כבר אריסטו הבין אותה – שההיגיון הפורמאלי קרי האנליטיקה איננו עובד במישור של הארגומנטציה הפרקטית בעולם המעשה האופף. שאלתו של פרלמן היא איך תביעת הארגומנטציה reasoning  מופיעה בטקסטים פרוזאיים שאינם לוגיקה פורמאלית. מה זה בעצם טיעון reasoning שאיננו פורמאלי? הוא הגיע למסקנה שהקבלה של הנחות אודות טבעה של המציאות, הריאליה עצם הקבלה הזאת היא שנותנת את מהות הרציונאליזציה. ארגומנטציה מדוגמאות, המחשות, טיעון על בסיס ערך קיים הם למעשה לא תהליך של אינדוקציה אלא מופיעים כרציונאליים על ידי עצם הערך, הסגולות שהערכים מיישמים.

ועוד, מטפורות עשויות לטעון כאנאלוגיות. זה מה שחדש אצל פרלמן בהשוואה לרטוריקה הקלסית. טיעונים לרציונליזציה משוקעים במבנים לשוניים שעד לו התייחסו אליהם כקישוטי לשון או מערכי לשון אחרים. לדוגמה:

לאחרונה בתוכנית היוקרה של רשת cbs 60 minutes רואיין הנשיא אובמה  בעקבות המרוץ המחודש לנשיאות ארה"ב. הוא נשאל על ידי המראיין האדיב אבל החודר בשאלותיו איך הוא מרגיש בהעמידו את עצמו מחדש לבחירות כאשר התחושה היא שמדיניותו הכלכלית איננה נושאת פירות וזאת בלשון המעטה.

אובמה השיב במטפורה של רב חובל כשהצוות שלו הם המלחים. והנה נפלה הספינה לסערה קשה, מטלטלת , גשם, רוחות, גלים והספינה מתקשה לשייט. רב החובל וצוותו נאבקים בסערה ומצליחים להוביל בקשיים ובטלטולים את הספינה בדרכה. המסע כבר רחוק מלהיות מסע תענוגות. הנוסעים סובלים, חוששים, מקיאים, ומקללים את רב החובל. הם דורשים מזג אוויר נאה, שמש זורחת, מים שקטים. זהו האידיאל זוהי משאת נפשם אבל זאת לא המציאות הקשה שהיא ים טרוף סערה ורב החובל על צוותו העמלים קשה, נלחמים בקשיים ומשייטים עם כל זאת את הספינה לדרכה.

אובמה איננו נכנס לאפולוגטיקה או להתנצחויות שעלולות להביא לפולמוס ולהפרכה. הוא מחפש אפוא בסיס טיעוני מוצק של מציאות ידועה וברורה לכול. הוא מתבסס על האנאלוגיה שהיא אגב משמעותית מאד ברטוריקה של טקסטים דתיים. והאנאלוגיה מושתתת על עולם הטבע שאיננו בר הפרכה ולא על עולם ערכים. בניגוד להיגיון האנאליטי בעל הדיוק המתמטי של הפרופורציה הזהה בין שני היחסים הרי האנאלוגיה מבוססת על הדמיון ביניהם . similitude לכן, היא נכנסת לתחום הדיאלקטיקה ולא האנאליטיקה של ההיגיון הצרוף. כאן מטרת ההשוואה היא לא חשיפת אמת אבסולוטית אלא הצגת הבהירות, ההבהרה של הסוגיה לאור מה שאנו יודעים על ה . phoros זה אומר שהפורוס בא מתחום שונה מזה של התמה אבל הוא יותר ידוע ממנו. האנאלוגיה היא אפוא חלק אורגני, מרכיב מהותי בתיאוריה של הארגומנטציה. ובעקבות זה הפורוס והתמה יתמזגו לבסס איזהו שהוא כלל מקובל. למעשה, מדבר פרלמן על הרטוריקה הדיאלקטית ההגיונית למחצה  (זכרו היא מושתתת על הדמיון ולכן היא לא רציונאלית מוחלטת) שהיא ההשוואה ,ארגומנטציה המייסדת את מבנה המציאות על בסיס ההשוואה מהידוע.

ד.

קצר המצע ואני מפנה את שימת הלב  למאמרי דעות האמורים לנווט את השיח החברתי הציבורי הישראלי והתמונה בעייתית. יורים את העמדה ללא ניסיון לשכנע, ללא ארגומנטציה לשמה, אין מגמה לבנות טקטיקה של מכנים ארגומנטטיביים משותפים עם הקהל והתוצאה היא טשטוש עמדות והחרפת הפערים.  גישה נפוצה היא השימוש במילון הדמוני מיתי שהוא מונח שאני שואל מהפילוסוף ארנסט קסירר. לדוגמה:

זה הזמן להתגייס למען ישראל...צבא ההגנה יקום רק כשיפורק הצבא, שמחליפו צבא ההגנה לאלוהים. הצבא שמצעיד לחרבן. נתניהו, גנץ, נרצחי אלטלנה, החטיבה להתיישבות ואלוקים נראים כמאיצים מצעדם באופן שיביא אלפי צעירים להחליט שלמען ישראל לצבא כזה חובתם היא לא להתגייס.

(ספי רכלבסקי. לא ילכו לצבא. הארץ. 21.6.11 ).

כאן אין פולמוס, אלא הבניית מציאות אימתנית על בסיס המילון הדמוני האמור להפנט את הקהל ולהרעישו (זהו בדיוק עיקרון התעמולה הפשיסטית). לרגל ההצעה לקיים תחבורה ציבורית בשבת בתל אביב נתקלתי באירוע דומה במידה מסוימת והוא ההחלטה על שידורי טלביזיה בשבתות בערוץ הראשון, הממלכתי. וכך כותב על כך בדיעבד חגי סגל במקור ראשון ( 24.2.12):

השעה הייתה כבר שבע וחצי בערב. אלמוג התקשר אל מנהל הטלביזיה שהכריז מיד על גיוס כללי. חדוות חילול שבת התלקחה בבניין הטלביזיה ברוממה.

והצרוף חילול שבת כבר אומר הכול לקוראי העיתון אין צורך בהבהרה.העמדה כאן נקבעה.

בהשפעת קסירר ניתחה עפרה בנגו את הלשון המאגית מול הסמנטית:

השיח נעשה דרך מילים היוצרות את השפה...קסירר מבחין בין המילה הסמנטית למילה המאגית (המיתית). המילה הסמאנטית נועדה לתאר דברים או יחסים בצורה הגיונית ובהירה, בעוד שהמילה המאגית נועדה ליצור אפקטים מסוימים ולעורר רגשות מסוימים.

וקסירר:

הזיקה הראשונית בין הלשון למודעות המיתית מבוטאת ראש ובראשונה בעובדה שכל המבנים המילוליים מופיעים גם ככוחות מיתיים, שהמילה לאמתו של דבר הופכת למקור עיקרי, שבו מושרשים כל הישויות והעשייה.

למילה המיתית יש כוח גדול שהוא אי רציונאלי. היא יוצרת מציאויות אמוציונאליות  שעוצרות בעד דיון ענייני. המילון המיתי דמגוגי מחליף את הטיעון בכוחו המפוצץ. אין מה להתפלמס בהיגיון ובשפיות דעת על הסוגיה האיראנית או יחסי החילוניים דתיים כאשר כול פעולה או מחשבה איננה זוכה להתמודדות עניינית אלא קיבלה את הכותרת היוצרת מציאות מבהילה כמו מחללי שבת. או בחברון בית השלום בפי המתנחלים מול בית המריבה. אין סיכוי בשימושים הלשוניים המאגיים להגיע למכנה משותף רטורי של שיח דיאלוגי ועלינו לעמול על מערכת פולמוסית המשתמשת במילון הסמנטי להגדרתו של קסירר.

ה.

הגיע הזמן לחתום את הדברים. רטוריקה איננה מילים מילים היא יוצרת מציאויות שעלולות להיות הרות גורל. רטוריקה היא הכלי הוורבלי של קומוניקציה משמעותית במצבים פולמוסיים, של מציאת בסיס לשיח על בסיס עקרונות ותפיסות בהירות ומובנות. הרטוריקה היא אומנות הבנת הזולת ומציאת המשותף כבסיס לחיפוש קונצנזוס.  הרטוריקה היא ערש הדמוקרטיה. אבל הרטוריקה איננה באה אוטומטית, ספונטנית. לימוד היא צריכה. הכנה היא צריכה. הרטוריקה היא מקצוע, דיסציפלינה בפני עצמה. וכך עלינו להציגה . אני מפנה את שימת הלב לחוברת האחרונה של "פנים" שם ריכזנו מאמרים על הרטוריקה. ובמסגרת זאת אני ממליץ על מאמרה הפרוגרמאתי של שוש שקד "השיח כמנוע המועדף של ההתנהגות ", שפורש תשתית לבניית קוריקולום של הדיסציפלינה החברתית פרגמאטית כבית היוצר לקליטת סוגי השיח בענפי הלימוד השונים. ואני מזכיר זאת יחד עם רשימתי שם על מהות הרטוריקה, ואני טוען שהרטוריקה והדיסציפלינה החברתית פרגמאטית חייבות להיכלל בקוריקולום של ההוראה במכללות הכשרת המורים כמקצוע חובה שיכשיר שיח טיעוני משמעותי בין כולנו. הרטוריקה היא רדאר החושף את תפיסות הזולת והיא החותרת לבניית מכנים ארגומנטטיביים משותפים בחברה השסועה.

קמצוץ ביבליוגרפי:

BLOG:  GREATPOLITICALSPEECHES.BLOGSPOT.COM

Cassirer, E. 1946. Language and Myth. NY: Dover.

Encyclopedia of Rhetoric (Sloane, OS, ed.)/ 2001: Oxford.

Wittgenstein, L. 1961. tractacus logico philosophicus. London: Rutledge.

. 1966. Lectures and Conversations: Lecture on Religious Belief.

Berkley: University of California.

בנג'ו. ע. תשנ"ו. עיראק של צדאם. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

גתי, י. מילה בסלע (עורך). מכללת עמק יזרעאל. 2009

השיח הישראלי: רציונאליות מול אגרסיביות (חיפה: פרדס. 2010) .

פנים. (56 ). 2011