נדיר צור 1952-2014

                                      נדיר צור 1952-2014

  תמונה מתוך - הקליקו

חברנו ושותפנו העקבי לבלוג הנאומים הגדולים נפטר בשבת 13 בספטמבר 2014, יח באלול תשעד.

נדיר היה שותפנו לניתוחינו את הנאומים בני הזמן המשפיעים. ניתוחיו הצטיינו בידע תיאורטי רחב, בתפיסת המהות הרטורית של הנאומים ובסגנון רהוט וצח. מותו הוא אבידה גדולה הן אישית והן לחוג חוקרי הרטוריקה. הנכם מוזמנים לעלות לבלוג ולהתבשם מניתוחיו העשירים והעמוקים.

יהיה הבלוג שלנו עד חי לפעילותו החרוצה.

דיבור המלחמה –אילת 9 יוני 2010 מאת פרופ' יהושע גתי

 מהי המילה? ההכרזה הנפעמת של המשורר: "ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו" (תהיל' ח' 6) מתארת את ההומו סאפיינס הוא האדם הנבון כשהוא מעל ומעבר לשאר הברואים, עד שהוא מושווה לאלוהים בלבד. ומה יחודו של אותו אדם נבון? לאמתו של דבר, ההומו סאפיינס בולט הודות לכישרונותיו הלשוניים, וזה מה שלמעשה מפריד בינו ובין שאר היצורים. יצורים אחרים, חיות, ציפורים, יכולים גם הם להתקשר דרך השמעת קולות או רמזים גופניים אחרים, אבל רק האדם לבדו יש בכוחו לגייס את יכולתו הלינגוויסטית ליצור שירה מפעימה או לחבר את ההיסטוריה של האנושות  ולבנות טקסט מילולי מקיף או לטעון טענה בת היגיון .

   הדיבור הוא בבואה של אורח דיבורנו ורישומו עלינו ועל זולתנו. המשפט: "חץ שנתקע בך אתה יכול לשלוף, אבל מילים נותרות תקועות לנצח", שהוא משפט המפתח של הרומאן "מחלקת האבדות" מאת זיגפריד לנץ, מביע אל נכון את תחושת כוחה של המילה ומידת  השפעתה.

 ואמנם, האדם למד להוקיר את יכולתו הלשונית, כפי שביטא זאת בצורה מופלאה הסופיסט היווני איסוקרטס (Isocrates   436-338 לפנה"ס) , שהיה חבר נכבד בקנון של עשרת הנואמים של אתיקה. הקטע הבא מדגים את הוקרתו את הדיבור כבסיס הציביליזציה:

ברוב כישורינו איננו עולים על החיה, למעשה אנו אפילו מפגרים באשר לכוחנו ויכולותינו הפיזיות. אבל, מפני שקיים בנו הכוח לשכנע איש את רעהו ולבטא את מה שאנו מבקשים או חפצים בו, השתחררנו בדרך זאת מאורח החיים הברוטאלי.  וגם כן, על ידי החיים בצוותא יסדנו ערים וקבענו חוקים ועיצבנו את האומנות, והדיבור הוא שסייע בעדנו להשיג את הדברים אותם המצאנו. כי היה זה הדיבור שהביא את חוקי הצדק ואי הצדק וחוקי הכבוד, ובלעדי הישגים אלה לא היינו יכולים לחיות יחד. בדרך הדיבור אנו מפריכים את הרשע ומשבחים את הטוב. דרך הדיבור אנו מחנכים את הנבערים ומעשירים את החכמים. אנו מעריכים את היכולת לדבר בדרך הולמת כביטוי המובהק של אינטליגנציה...דיבור הוא הביטוי של נשמה טובה וברת אימון. באמצעות הדיבור אנו מתעמתים במצבים של חילוקי דעות, ובאמצעותו של הדיבור אנו חוקרים את הבלתי נודע. הדיבור הוא המאפשר לנו לארגן את פעולותינו ומחשבותינו ואלה המשכילים לעשות זאת בדרך הטובה ביותר הם אלה שניחנו בחכמה נעלה יותר.

המילה היא המאפשרת לנו לתת תיאורים של הסובב אותנו, לצאת מעבר לתחום הצר של מה שעומד לפנינו, ובזאת אנו נפרדים מהחיה.

המילה היא המכשיר המאפשר לנו להציג את המציאות ולפרש אותה.

אבל המילה היא חרב פיפיות. היא יכולה לבנות והיא יכולה להרוס. הכול תלוי בשימושנו בה. ונראה, שבשימוש שאנו עושים במילה בחברה הישראלית אנו בוחרים דווקא בצד ההרסני שלה, שמשתלט עלינו.

אנחנו חיים בחברה של עימותים. מתווכחים, לכל דעה אנחנו מעמידים דעה מנוגדת. מזמינים מישהו לדבר וכבר מזמינים מישהו שמתעמת איתו. ובסוף יוצאת איזו חברה שכל הזמן רבה ומתקוטטת. קחו אפילו תוכנית טלביזיה של בירורים, השמעת דעות בענייני השעה, ואיזה סיעור מוחות, איזה ליבון בעיות? בליל של צעקות, התפרצויות, התנגחויות אישיות, זה מה שאנחנו מקבלים. אנחנו נמצאים בחברה שמתאפיינת בשיח התנצחותי, שיח אלים. אין דיבורים של שלוה אלא בכוחניות, ברצון להשתלט על השיח. לקבע את דעתנו. השיח הציבורי לוהט כל כך כי בין השאר קיים כאן ואקום שמנוצל על ידי המתגוששים, וזה נעוץ במהות הויכוח. חסרים לנו קני מידה בדוקים של אמת, כי בעצם אין אמת בפולמוסים הניטשים. לאנשים יש דעות, וכאשר יש יותר מדעה אחת אז כבר יש ויכוח. והסיבה היא פשוטה: אין יחס ישר כמו במתמטיקה למשל בין הטענה לתוצאה בפולמוס חברתי ואף מדיני ואף אישי. כי אין אמת אחת ויחידה. יש השקפות, דעות. אז אי אפשר להוכיח חד משמעית, אבל זה לא אומר שצריך להתקוטט כי קיימת דרך מילולית אחרת היא השכנוע, כלומר לקרוב בין עמדות, במציאת מכנים משותפים, בשימוש מושכל בלשון. אבל, אנחנו, כדרך החברה התחרותית, נלחמים ונלחמים ועושים זאת דרך מילים שמרתיחות את האווירה. מתחוור, שאלימות איננה עניין פיזי בלבד. אלימות מילולית יוצרת מתחים, איננה פותרת דבר, ובעיקר, מונעת דיון וליבון רציני של בעיות, והתוצאות הן הרסניות.

אנו משתמשים בשפה. והשפה מורכבת ממילים, אלא שיש מילים ויש מילים. את השימוש במילים הזה נחלק לשתי קבוצות: שיח ה main stream  והשיח האנטי ממסדי ואף הלא נורמטיבי, שיח קבוצות השולים. נתחיל בשיח של ה main stream  שנוקט במה שנקרא political correct  (pc ). הוא השיח הנורמטיבי ה main stream שהוא עניין חברתי פוליטי שבא בעקבות התחזקות המגמות הליברליות, הרגישות לקבוצות חברתיות שאינן במרכז. החברה הליברלית נזהרת בכבודן ובמעמדן של קבוצות המיעוט, השולים, והיא מגבשת לה אפוא שפה שהיא חסרת כינויים מכלילים, נעדרת סטריאוטיפיים שיש בהם קביעת דעה מוקדמת או גישה חברתית דעתנית. כמו אם פעם, עוד בימיו של מרטין לותר קינג בסוף שנות השישים, קראו לשחור בארצות הברית נגרו— והוא עצמו קינג עוד השתמש בזאת בנאומו המפורסם "יש לי חלום" -- -- עד שנות ה 60 זה היה מקובל, וזה היה בעצם תרגום מלטינית ומפורטוגזית למילה שחור. אבל עם התחזקות התנועה לזכויות האזרח בארה"ב בשנות ה 60 קישרו מנהיגי התנועה בין הנגרו ובין השימוש ההיסטורי הגזעני כלפי השחורים, ותבעו שימוש ניטראלי ללא קונוטציות חברתיות – גזעניות.

וכיוצא בזה אצלנו, השימושים ברקעים החברתיים אתניים משמשים ביטוי לגישות חברתיות מזלזלות גזעניות: אשכנזי צפוני איננו ציון מקום גיאוגרפי אתני וזה מול מרוקאי – בקונטקסט מסוים – מהווה שימוש במילים מסעירות בעלות מוקשים. אלה לא סתם מילים סמנטיות, שזוהי המשמעות המילולית המילונאית של המילים, אלא אלה כינויים מרתיחים בהקשר שבו הם מושמעים, מילים שבהקשר הנתון הן בעלות מטען משלהם שהוא בעל כוח מאגי. כוח שמקפיץ אנשים. ה pc בשפה מודע לכוח המאגי של המילה ודואג להשריש שפה תקינה מול שימושן טעון. וזכרו את הצ'חצ'חים של דודו תופז, שהשימוש שעשה בזאת בגין כחרב פיפיות תרם הרבה לניצחונו בבחירות ולנפילת מפלגת השלטון אז. המילה היא בעלת כוח.

הצ'חצ'אחים מביא אותנו למושג נוסף בקונטקסט השפה האלימה הוא שפת השנאה. מההגדרות הרבות למושג אבחר את השפה הסטירי- אוטופית הבאה על חשבון האינדיבידואליות. המקרה הבא ידגים: רבים יזכרו את  דברי ההערכה של סגן עורך המוסף של הארץ, אורי תובל, את משפחת פרץ, שאחד מבניה נהרג בהיתקלות בעזה, ואחיו נהרג לפני מספר שנים בנסיבות דומות, כששניהם חרפו את נפשם בשרתם כקצינים בצה"ל: תובל כתב:

משפחה של פשיסטים ג'יהדיסטים, ושאף אחד לא יגיד לי שהוא נהרג בשבילי. לא יכול לשמוע את המנטרה עם ישראל-ארץ ישראל-צבא ההגנה לישראל-ילדים לישראל קידוש-השם.

אלירז פרץ הוחלף בפשיסט, ג'יהדיסט. והשנאה לפשיסט והג'יהדיסט ממירה את הצער על מותו של אלירז, על האדם אלירז, ומעלימה את האם המבכה את בניה. תובל השתמש כאן בלשון שנאה. סטריאוטיפיים שיש להקיאם.

כל מי שמעלה מילת ביקורת על ישראל הוא אנטישמי. במקומות רבים שומעים על אובמה האנטישמי, כי הוא מדבר על חלוקת ירושלים, ודורש אפוא למנוע את הבניה שלנו במזרח העיר. אז, אובמה אנטישמי, וכבר אין מה להתווכח איתו, או להציג לו עמדות רציונאליות לדיון בנושא כיון שהוא בעל דעה קדומה נגטיבית כלפינו. והמותג אנטישמי הוא נורא ואיום. השימוש בשפת השנאה יוצר אפוא מחסום לשיח, לדיאלוג ואף לליבון פנימי של סוגיה מדינית. ויותר מזה, עם אנטישמי אסור לדבר, ויש לחסלו. דיבור השנאה יוצר אפוא אוירה של התלהמות, הוא מרתיח, זהו דיבור של לינץ'.

לעיתים קרובות אנו נוטים לזלזל במילה ובכוחה כי, מניחים אנו, כול עוד זה דיבור זה עדיין לא מעשה ממש. לא נעים אבל לא נורא. אלא שזו טעות יסודית. מילים פועלות ומילים עלולות לפגוע, לעתים אפילו יותר מסטירת לחי או בעיטה. נבין קודם כול שלמילה יש כוח פעולה. הנה, אני אומר סליחה ואנשים מונעים, אנו מביעים התנצלות, ומצפים שזה יפעל על האנשים, והם יסלחו לנו, ונעבור לסדר היום. אני מברך מישהו בשלום והוא עונה בחיוך. קימת אינטראקציה בין הדובר למושא הדיבור, שאיננה רק קוגניטיבית אלא מביאה גם לפעולה. כבר הבינו זאת הראשונים: "ויאמר אלוהים יהי אור: ויהי אור". יש כאן אמונה בכוחה היוצר של המילה. מילים אינן נמדדות במשמעותן המילונית, אלא בתהודה שלהן.

נעשה צעד נוסף: אחת השאלות המעניינות בקרב הלינגוויסטיים היא מה מעצב את התנהגותנו. במילים אחרות, מה משפיע על מה המחשבה על המילה או להיפך, המילה מקבעת את המחשבה ומכאן את ההתנהגות.  כך בא האמריקאי בנג'מין וורף בשנות ה 30 ו ה 40 של המאה הקודמת, וקבע שהשפה משפיעה על דרכי חשיבתנו. קיים קשר בין שפה לחשיבה. קיים קשר בין שפתה של קהילה להשקפות ולאמונות שלה. בסינית למשל אין מילה לפרטיות וזה משקף את התרבות שם. אצלנו אין מילה לפרגון וזה משקף את תרבותנו. השפה היא מראה של התרבות.

עכשיו, נתבונן בשיח עצמו, וניקח עניין פשוט כמו הזמנה לכוס קפה: "אני אוהב לקבל קפה", יאמר הצרפתי, ואף האמריקאי יגיב להזמנתך לצאת לקפה: "אני אוהב זאת". I love it  . ואצלנו? "אני מת לקפה". או גם בגילויים אינטימיים שבינו לבינה: "אני מת עלייך". "מת להיות איתך". ויש גם: "חולה עלייך".

בכלל, אנחנו רוויים וספוגים במלחמות. הכול הוא מלחמה. אנחנו מדברים על "מלחמת" הבחירות, על "נצחונו במערכה" של אולמרט ועל "תבוסתו" של נתניהו. " (העם) ניפץ את הליכוד" (ארי שביט, הארץ 30.3.06). וממלחמה לאמצעי מלחמה: "מישהו מטלפן ואומר שהספר שכתבה פלונית הוא פצצה, ושהיא בכלל פגזית....אבל בינתיים היחסים בשלב של יריות בחושך והוא עוד לא יודע אם פגע או פיקשש" (אתם אמורים להבין שמדובר במה שהיה קרוי בעבר חיזור). "ההסכם הוא פצצת זמן, והנואם בהפגנה קלע בול בכל מילה, כיוון שהמצב הוא חבית של חומר נפץ" (שולמית הר-אבן ידיעות 21.9.94). הקרע בצמרת מפלגת העבודה התרחב. "יורים אצלנו פנימה", זעקה שלי יחימוביץ' (מקור ראשון. 9 יוני 2006). מקור משפטי בכיר: נשיאת העליון המיועדת (דורית בייניש) "לא תנהל קרב חפירות נגד מינוי גביזון" (ידיעות אחרונות 13 יוני   2006 ).

    אני מבקש לברר מה משמעותם של הדיבורים האלה של מיתה, פצצה, פגז, יורים במפלגה, נלחמים בחפירות. מהי קרקע נביטתם? מהיכן הם באים אלינו? האם הם אישיים? לאומיים או פרי התרבות? האם הם מקריים, פרי בחירה שרירותית או שיש כאן -- וזאת היא טענתי --  משהו משמעותי, המשקף ציר הסתכלות על הסובב אותנו, ובעיקר מעצב דרכי חשיבה מובילים. ומעל לכל, אני מבקש לטעון שהמילים האלה הלקוחות ממגזר הכוחניות, המלחמתיות-- הידועות כמטפורות— כמרכיבים לשוניים של השיח שלנו, יש להן חשיבות גדולה ומכריעה בעיצוב דרך מחשבתנו בנושאי הביטחון, החברה וגם במישור האישי על עצם מעשינו ודרכי התנהגותנו.

והנה באה לה שרת החינוך לשעבר, יולי תמיר, לועדת  החינוך של הכנסת לפגישת הכרות והיא מצוידת בתכנית מרשימה לשיפורה של מערכת החינוך. אלא, שאליה וקוץ בה: "יש לה בעיה: דרכיה דרכי נועם הן". תכונות אלה אמנם הרשימו את חברי הועדה ויצרו סיטואציה נינוחה של האזנה ואחווה. אבל, רבים מהחברים  מיהרו להאשים את השרה בנאיביות, שהלא ללא מאבק, מלחמה, אי אפשר להזיז דברים (בעקבות דיוני ועדת החינוך מ 24 מאי  2006 ).

  מטפורת המאבק עברה לפסים מעשיים. השיח "הנורמאלי" כבר איננו אפקטיבי: אלימות, אגרסיביות, נצחנות לשמה זה מה שעובד, אלה הם דרכי העבודה וקבלת ההחלטות גם במישור הלאומי האסטרטגי, כפי שהאירו את עינינו, אפרים הלוי וגיורא איילנד, לשעבר יושבי ראש בעלי מוניטין של המועצה לביטחון לאומי, שהייתה האחראית לכאורה על תכנונן של תוכניות ההתנתקות והאסטרטגיה הביטחונית של ישראל. תרבות השיח, ליבון, עידוד מחשבות ובפרט דעות מנוגדות איננה קיימת בשיח המדיני הבכיר, והתוצאות פרושות לעינינו: מדיניות שרירותית כהגדרתם של יושבי ראש המועצה, מדיניות שאיננה זוכה לניתוח ולתובנה של ממש ( 4 יוני 2006 בראיון עם ארי שביט בהארץ).

רבותי, מה שאני אומר הוא ששפה מיליטנטית, שפה חזקה, אלימה היא לא רק איזה ביטוי, "נשיאים ורוח וגשם אין". זה הרבה יותר משמעותי. השימוש בשפה הזאת מקבע דרכי חשיבה ומעצב את ההתנהגות, את הפעולה.

ויש עוד ממד לשימוש בשיטת המילים המיתולוגיות הן המילים ההורגות. השימוש בסוג זה של מילים בא בעצם במקום טיעון, הנמקה כי מה בעצם קורה כאן? תובל מתנגד לעמדה הפוליטית של בני משפחת פרץ. דרכם המדינית הפוכה לשלו. במצב כזה מן הראוי לנמק: מה פסול לדעת המתנגד בהתנחלות, בלאומיות, בהזדהות עם המטרה עד לנכונות המכסימלית להקרבה עצמית.  צריך להסביר, לנמק למה לא. אבל, להסביר זה כבר מסובך, איך מנמקים את העמדה, אילו טענות ואולי אם יעלה המנמק טענה זאת או אחרת תבוא טענה נגדית וכבר יתנהל ויכוח מורכב. אז נוקטים באסטרטגית רטוריקת השנאה וכבר אין צורך בויכוח. כך למשל בויכוח הגדול שניהל אובמה עם מתנגדיו הרפובליקאים בשאלת הביטוח הרפואי, הוא כינס את חברי הקונגרס של המפלגה המתנגדת, והזמין אותם לעימות, אבל הוא נזף בהם, אתם משתמשים נגדי במילה "בולשביק", שבארה"ב היא מילה מיתולוגית של השנאה לקומוניזם, אם כל חטאת, ובאותו רגע חיסלתם כול ויכוח ענייני.השגתם אולי את מטרתכם אבל דרך שפת השנאה. זוהי לא רק פגיעה בעמדה של אובמה. זה גם הרס הדמוקרטיה, הרס השיח של המרחב הציבורי, וזאת בעיה רצינית מאד. מסוכן מאד להשתמש במילה מיתולוגית, שגורמת לבעתה. צריך לבערה, וזאת עושים דרך השימוש במילה אינדיבידואלית המציינת את המקרה ומאפשרת ויכוח ממשי או בטיעון רציונאלי. האומנם רוצים אנו לנהל ככה את השיח שלנו שבצורתו הנוכחית מביע לא רק זלזול אלא גם לפסילה טוטאלית, וכל זאת ללא נימוק כלשהו?

בתמצית, אנו עומדים לפני אתגרים שקשורים בקשר אמיץ ביותר באלימות. אני רואה בשפה את המהות, את כיוון המאבק באלימות. אני רואה בשפה כוח שליטה עצום לקיבוע דרכי חשיבה ומכאן התנהגות. אביא דוגמה קצרה, שרבים מאד בינינו חוטאים בה. אנחנו מדברים על המחיר של שחרור גלעד שליט. עשינו המשגה קונקרטית של חיי אדם, של רגש האחווה והחמלה האנושי. מטפורת המחיר הברורה כל כך השתלטה עלינו. אז, המחיר כבד וצריך לחשוב פעמיים. רבותי, מה היה קורה שוו בנפשכם אם מטפורת המחיר הייתה מתחלפת במטפורה של אחווה, של חיבוק לחיי אדם ולגלעד שליט בפרט?

אבל בינינו, כמו בכל דבר ודבר, צריך גם להפעיל את מידת הסבירות  בשאלת כוחן המאגי של המילים: הנה במשט לחוף עזה של המרמרה הפיצו הפעילים שזוהי אונית שלום, מסע הומניטארי, ודווקא כאן המילים שלום הומניטארי הפנטו את מקבלי ההחלטות.

העליתי נקודות לחשיבה על עניינים מעשיים של התנהגות יום יומית. מילים, התבטאויות, אינן צומחות באוויר ואינן פרי של "המצאה" לשונית בת הרגע אלא אלו מילים והתבטאויות המקובעות אצלנו בשפה ומכתיבות את דרכי מחשבתנו ואורח התנהגותנו. השיח שלנו מחמם את האלימות.

עלינו לנקוט באמצעים כיון שהמצב הוא קטסטרופלי. אנחנו עדיין זקוקים למחקר בעיקר למחקר יישומי בעניין השפה האלימה והקשר לפשע, לאלימות בכלל,  ובעקבות זה לבניית רשת של סדנאות, ולמפעל חינוכי מהתשתית שיכלול גם נטיעת רטוריקה חיובית, ושילוב מטפורות של אחווה בשפתנו היומיומית שתשפענה על דרכי התנהגותנו, כי הדברים הם בנפשנו, המצב הוא כמעט בלתי נסבל. האזינו לשיח ברכבת, בכיתות הלימוד, בכנסת.

 שלכם, פרופ' יהושע גתי

הספד שמחה גולדין על בנו הדר, מאת פרופ' יהושע גתי

 הדר גולדין ז"ל
מקור תמונה: http://www.mako.co.il/news-israel/local/Article-cf6c6fd7fdc9741004.htm

 זהו הספד מיוחד בשורת ההספדים הרבים מדי שאנו שומעים בימים קשים אלה. בני הציונות הדתית מבכים את בניהם. וזה התחיל בדברים שאמרו  בני המשפחות על קברות בניהם החטופים.  צניעות. אין דברים מתלהמים ובראש וראשונה אין קריאה לנקם.   שמחה גולדין האב נשא הספד כשהוא נמנע במפגיע מלקרוא לו הספד, אלא סיפור על בנו היקר הדר, שנהרג ברפיח במערכה על המנהרות (אחרי שהוכרז כשבוי).  לנו חשוב לראות על מה מתרכז האב בדבריו. הלא חיי הבן לפניו ובמה יבחר לייחד אותו? ונזכור זהו הספד –גם אם לא קרא לו כך -- פומבי ורבים באו ללוויה ועוד רבים מאזינים בדריכות. כלומר, יהיה כאן שילוב של הדר הבן עם פנים נשואות לציבור, לפן החינוכי ייצוגי של בנו בחברה הישראלית. מסר לאומי. ועוד מה אין כאן – וזה בניגוד גדול לאלוף משנה וינטר מח"ט גולני ששלח את חייליו למערכה בשם ה' צבאות כשהם נלחמים את מלחמות ה'— הפאתוס הדתי הזה איננו כאן. וגם שלא כרבים מבני הציונות הדתית אין שום להט משיחי בדברים הנישאים. וגם אין כאן בכי קורא לב ודיבור ישיר אוהב רגשי אל הבן. אבל בל נחשוב שזהו נאום הספד קר, חילוני. זהו נאום יהודי מודגש. כיצד?

ראשית, גולדין האב מעלה על נס את מעלת הכבוד האנושי, היחס לאדם,  שאפיינה את בנו. הוא לא קילל. זה הוא מדגיש, זאת בחר כתכונה המובילה בסיפור בנו.  הדר, מטעים האב, דיבר נגד שנאה ובעד ראית החיובי בכול אדם. זאת הוא רשם בסידור שלו. לראות את הטוב באדם, כך בחר לנהל את חייו הקצרים לדאבון הלב. עוז וענוה— וזהו קצין בצה"ל -- זהו דגלו של הבן. "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" ציוה ה' את יהושע כובש הארץ. לא לך בכוחך זה אלא לא ימוש ספר התורה מפיך. רוחניות וניווט על פי ספר התורה. השילוב עם המנהיג הצבאי יהושע כובש הארץ הוא משמעותי. איזה הדר הוא העניק להדר. אלו תכונות נפש אצילות. כך מסכם האב את בנו. כך הוא מבקש להנחיל לציבור את מורשתו.

הנאום חורג מהמתכונת הקלסית של נאומי הספד ששואפת ליצור מכנים משותפים ערכיים ולאומיים שהם מופת חינוכי, מכנים המלכדים את האומה מזה ומעניקים משמעות למלחמה ומכאן למות. נאומו של שמחה גולדין  ממקד תכונות אנושיות הומאניות נעלות  של כבוד לאדם, של ראית הטוב באדם ושלילת השנאה— שזהו חזון חברתי שמומש על ידי צעיר יוצא דופן. תכונות חינוכיות מופתיות שהו כאן בארץ ולא בחלומות משיחיים לאומניים. והכול עטוף ברוחניות של ענווה בהשראת ספר התורה של יהושע. 

פרופ' יהושע גתי

קריאה לשלום: דוד גרוסמן: מאת פרופ' יהושע גתי

 על תקווה ויאוש היא כותרת מאמרו של דוד גרוסמן (הארץ, 9 יולי 14), ואמנם, הכותרת מביעה את תוכן המאמר, כשמילת המפתח ייאוש היא המנחה. המאמר נכתב עם התעצמות מלחמת החמס המשגר טילים עד פאתי חיפה, ואין עוצר. הייאוש המדובר בזה הוא לא מהמצב (שלדידי הוא מייאש לחלוטין) אלא מהסיטואציה המדינית, שיצרה את הייאוש, והיא הקיפאון המדיני של הקברניט, שמטפח תחושות של סכנה ואיומים, ואינו חותר לפתרונות יצירתיים, לאלטרנטיבה למלחמה היא דרך השלום , שתפתור אחת לתמיד את אימת הטילים הנוחתים.

הנגזר עלינו לספוג טילים? בסיס המאמר הוא ההיגיון, common sense , לא קו אידיאולוגי אמוני נוקשה. השאלה הנשאלת, שהופכת למעשה לשאלה רטורית היא: למה לא? למה לא לפנות לדרך שאיננה מלחמה שאיננו מנצחים בה?

היגיון זה של המאמר נבנה על ידי סגנון מילים החוזרות על עצמן ,ומדגישות את הסיטואציה האבסורדית.:

47 שנים, מאז מלחמת ששת הימים— כשבמרכז הוויתם יש בעצם ריק (חיריק מלא), ריק של מעשים, ריק של תודעה, ריק שבו מתרחשת השהיה יעילה של השיפוט המוסרי...

והמילה מטפטפת. ריק, חוסר מעש, חוסר חשיבה בנוגע לסוגית השלום.

המאמר איננו תמים, ובשלב ההפרכה, קרי, בלימת הטענות נגד, מזכיר את כישלון אוסלו, שנוצל על ידי המסתייגים ממנו, להפקת לקחים: הסכמים עם הפלשתינאים אינם עמידים, ולכן, אין מה לעשות מול הפלשתינאים, ואין לחזור ולהנציח הסכם מחורחר כאוסלו, "אנחנו לא פראיירים" טוענים הישראליים. ומול הניסיון האחד שכשל מעמיד המאמר את מציאות ההווה: דרך הכיבוש, הטרור, השנאה שאותם "ניסינו עשרות פעמים, מעולם לא התעייפנו ולא נואשנו ממנה, ואיך זה שדווקא לשלום אנחנו ממהרים לתת גט כריתות אחרי כישלון אחד"?

המאמר גם מוסיף נימוקים על העצמה הצבאית האדירה של ישראל והנה אבסורד: דווקא עצמה זו לא מביאה לנו הרגשת ביטחון ותחושת חוסן וחירות להגיע לשלום. אז לשם מה בניית הכוח הצבאי העצום הזה? להמשיך לחיות בתחושת פחד?

המאמר מאשים אפוא את הישראלים שחרף הישגיהם הצבאיים עדיין חיים בתחושה גלותית של חרדות. "המצב נואש מכדי להשאיר אותו למיואשים", חותם המאמר, והאצבע מופנית לנתניהו. 

רטורית, הרטוריקה היא דרך האבסורד, "ומה יש להפסיד"? זוהי רטוריקה שבמצבים אידיאולוגיים לא תעבוד ולא תשנה דעת קהל מובנית. זוהי רטוריקה הומניסטית, הפונה לקהל חופשי חסר דוגמות פוליטיות תיאולוגיות, ולגבי קהל זה המאמר הוא בן שכנוע, " מדוע לא"? אבל הקהל הישראלי מורכב ומסובך יותר ורטוריקה זו לא תפגע בקהלים מגוונים, שאינם חושבים בהכרח כגרוסמן. וגם גרוסמן לקה בקיפאון כלשהו, ולא השכיל לצייר את מאמרו בתמונות שיפעילו לחץ על הקורא, שאיננו בן אסכולת גרוסמן. רטוריקה איננה מדברת בהיגיון גרידא, היא אמורה להביא להזדהות רגשית, חוויתית מזעזעת, שקשה לעמוד נגדה. וגרוסמן לא עשה זאת הפעם.

על מטפורות שיח הימין הישראלי - מאת יהושע גתי

18.6.14 על מטפורות שיח הימין הישראלי 

פרופסור יהושע גתי

הרצאה בכנס השפה וחברה

פרופסור באוניברסיטה, אוניברסיטת קייפ טאון,

gitaiye@gmail.com

א.

באדיבותכם, אתחיל בהערות ,מנקודת הראות של הרטוריקה האידיאולוגית, שעניינה הוא היחס בין המילה לכוח, לעוצמה הפוליטית, ותחילה אומר משהו על רטוריקת הציונות הדתית. אגיד מספר מילים לברור מהותה ודרכה של רטוריקה דתית זו המשגשגת בקונטקסט הפוליטי ישראלי. ראוי להעיר כאן, שחוקרי רטוריקה מובהקים כמו פרלמן , ואוסיף אף את הברמס,  שמים בסוגריים סוג זה של רטוריקה לרגל נקודות המוצא האכסיומטית שלה, שאיננה נענית לכללים המקובלים של animal rationale שהם תשתית תורותיהם הקומוניקטיביות. ולמרות זאת, לרגל חשיבותה של הרטוריקה הדתית בשיח הסובב בעיצוב הדיסקורס הפוליטי, ראוי שאקדיש לפן רטורי זה מספר מילים.

תורת הגמול המקראית המבוססת על גמול לצדיק ועונש לחוטא, שהיא תורת גמול סכמטית וראו רעי איוב, היא נר לרגליו של הרב דב ליאור, הרב הראשי של חברון וקרית ארבע, המוצא את העילה לחטיפה: חקיקה אנטי יהודית של ממשלת ישראל. " אם נחשבו שהצרות באות במקרה ולא בגלל מעשינו, הקדוש ברוך הוא יעניש אותנו על עצם מחשבה זו...ישנה מתקפת חוקים שהמכנה המשותף שלהם הוא פגיעה וכרסום בצביון היהודי של חיינו הציבוריים (מובא בהארץ 19 יוני 14).

מאמר המערכת שנכתב על ידי ישראל פרידמן, סגן העורך הראשי, נכתב כי ”יש לערוך בדק בית... בקדנציה האחרונה עושה הממשלה ככל שביכולתה לסכן את החיים בארץ הקודש. הישיבה שלנו כאן איננה טבעית. העם יושב כאן רק באורח ניסי... אבל ממשלת הזדון עושה ככל שביכולתה כדי לעקור את היהדות מחיי היהודים היושבים בציון. מלבד החוקים שכבר נחקקו, עומדים עוד שלושים חוקי עקירה נוספים על שולחן הכנסת, לחקיקה במושב הקרוב. חוקי ההרס הללו מסכנים את כל אחד ואחד מיושבי הארץ הזו, התלוייה במצוות“. 

”בשעה קשה כזו לא נחפש אשמים. אשמים אנחנו. כל ישראל ערבים זה בזה“, נכתב במאמר, אך עם זאת נטען כי ”בעיקר מה ששומר על המתגוררים כאן זו התורה, מי 

ששומר על הארץ ויושביה מאימת החרב, אלה לומדי התורה... כאשר הממשלה מנסה למעט לומדי תורה, כאשר היא העבירה חוק דרקוני שנועד למעט ולהפליל את חובשי ספסלי בית המדרש, היא חשפה את הארץ לאסונות“. 

”סטטיסטית, בכל פעם שניסו לפגוע בלומדי תורה, משהו בשלווה המקומית התערער“, נטען בעיתון החרדי, ”עכשיו כשהדבר נחקק בחוק, גם אם נסתרות דרכי שמיים ואנחנו לא יכולים לחשבן אחד ועוד אחד, אבל ללא ספק, משהו בביטחון המקומי התערער. בגלל הממשלה, ארץ ישראל הפכה להיות מקום מסוכן יותר ליושביה“. 

ב“יתד נאמן“ ציינו כי ”כאשר הממשלה מנסה לבצע חטיפה מאורגנת של לומדי תורה, ממקום לימודם, כאשר היא מנסה לחטוף חיילים מבסיסם ולהקטין את הצבא האמיתי והיחידי ששומר, בני מעיה של הארץ נסערים והיא מבקשת להקיא אותנו. כשמנסים לפגוע בשומרים האמיתיים, הצבא נהיה חלש יותר והארץ נחשפת לסכנות נוראות, ומפעם לפעם מוגשים לנו שטרות אימה לפרעון“.

·         44.

אני, 18/06/14 16:51

·         36.

יתד נאמן בתחרות צמודה מול חנין זועבי מי שונא יותר את ישראל (

מאמר המערכת שנכתב על ידי ישראל פרידמן, סגן העורך הראשי, נכתב כי ”יש לערוך בדק בית... בקדנציה האחרונה עושה הממשלה ככל שביכולתה לסכן את החיים בארץ הקודש. הישיבה שלנו כאן איננה טבעית. העם יושב כאן רק באורח ניסי... אבל ממשלת הזדון עושה ככל שביכולתה כדי לעקור את היהדות מחיי היהודים היושבים בציון. מלבד החוקים שכבר נחקקו, עומדים עוד שלושים חוקי עקירה נוספים על שולחן הכנסת, לחקיקה במושב הקרוב. חוקי ההרס הללו מסכנים את כל אחד ואחד מיושבי הארץ הזו, התלוייה במצוות“. 

”בשעה קשה כזו לא נחפש אשמים. אשמים אנחנו. כל ישראל ערבים זה בזה“, נכתב במאמר, אך עם זאת נטען כי ”בעיקר מה ששומר על המתגוררים כאן זו התורה, מי 

ששומר על הארץ ויושביה מאימת החרב, אלה לומדי התורה... כאשר הממשלה מנסה למעט לומדי תורה, כאשר היא העבירה חוק דרקוני שנועד למעט ולהפליל את חובשי ספסלי בית המדרש, היא חשפה את הארץ לאסונות“. 

”סטטיסטית, בכל פעם שניסו לפגוע בלומדי תורה, משהו בשלווה המקומית התערער“, נטען בעיתון החרדי, ”עכשיו כשהדבר נחקק בחוק, גם אם נסתרות דרכי שמיים ואנחנו לא יכולים לחשבן אחד ועוד אחד, אבל ללא ספק, משהו בביטחון המקומי התערער. בגלל הממשלה, ארץ ישראל הפכה להיות מקום מסוכן יותר ליושביה“. 

ב“יתד נאמן“ ציינו כי ”כאשר הממשלה מנסה לבצע חטיפה מאורגנת של לומדי תורה, ממקום לימודם, כאשר היא מנסה לחטוף חיילים מבסיסם ולהקטין את הצבא האמיתי והיחידי ששומר, בני מעיה של הארץ נסערים והיא מבקשת להקיא אותנו. כשמנסים לפגוע בשומרים האמיתיים, הצבא נהיה חלש יותר והארץ נחשפת לסכנות נוראות, ומפעם לפעם מוגשים לנו שטרות אימה לפרעון“. 

הלחץ האמריקאי לרגל כישלון השיחות בין ישראל לרשות הפלשתינית , ואזהרה אמריקאית נוקבת שישראל תבודד, כותב הרב יעקב מידן, דמות מרכזית בחוגי הציונות הדתית, המשמש כראש ישיבת ההסדר הר עציון, מאמר בתאריך סמבולי, בערב פסח תשע"ד, חג החירות, בשם: "לחוש את טעם החירות" (מקור ראשון. (11.4.14). הוא כותב:

הצירוף המופלא בשלושת התחומים החשובים בחיינו – הביטחון האזרחי, הכלכלה והריבוי הטבעי, הוא בשום פנים לא רק פרי כישרון אנושי של ניהול המדינה...הוא פרי של יד חזקה וזרוע נטויה של ה' אלהינו, המובילה אותנו בנתיב המופלא הידוע רק לה' בהר הגעש שאנו מהלכים בו בשנים האחרונות. ...אנו עדיין כתינוק היונק משדי אימו ביחס לארה"ב, אך חבל הטבור הולך ונכרת. כל זה עשוי לתת לנו השנה את קצה קצהו של טעם החירות הנכספת שבני ישראל טעמו בקרבן הפסח. ההשתחררות ההדרגתית שלנו מן ההגמוניה האמריקאית הגאוותנית עשויה לתת את טעמה באפיקומן שנאכל השנה זכר לקרבן הפסח. יש בה קידוש השם גדול, ו"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (מיכה ז').

 זהו מאמר בעל מגמה פוליטית מובהקת העטוף ברטוריקה דתית הנכתב כאמור כתגובה לאזהרת ארה"ב מבידודה של ישראל בעמים. חשוב לנו לעמוד על הארגומנטציה הננקטת, שאינה מושתתת על רציונל: ניתוח מדיני, כלכלי אלא על המוטו המטה -רציונאלי: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (במדבר כג 9) ובלקח התיאולוגי של התשועה האלוהית בהולכת העם לחירות מדינית, כשחג הפסח מסמן את הגאולה המדינית. זהו הframe , הדגם, שהוא מערכת ערכים או תפיסות שמפרשות את המציאות ומתקשרות אותה עם בני הקהילה. עבור קהלו של הרב מידן, הקונצפציה של עם לבדד ישכון, שלא מתחשב באחרים, היא אכסיומה אמונית, שאין עליה עוררין , המעצבת את קריאת המציאות של המאמינים בני הקהילה. החירות הגלומה בתפיסת הפסח התנכית היא נתון אבסלוטי של קריאת המציאות הפוליטית. השאלה העומדת בפני הפרשן הדתי היא איך לתרגם את המציאות לפרם האמוני, ויעקב מידן גזר לוגית דדוקטיבית על בסיס ה frame את המסקנה היחידה עבור המאמין: אין להתחשב בגויים קרי אמריקה הגדולה. חירות פסח וקידוש השם באכילת האפיקומן זהו הקו ששימר ומשמר גם היום את ישראל. ושימו לב ללשון: יד חזקה וזרוע נטויה של ה' אלהינו. זוהי העצמה האלוהית בהדגשת ה' אלהינו, לא אלוהי העמים, אלא שלנו. אנו תחת חסותו והדרכתו. אלה לא מטפורות עבור המאמין אלא קריאה אמונית חד משמעית.

המטפורה של התינוק היונק משדי אימו שמידן נקט כאן היא חריגה ואדון בה בהמשך.

כיוון אחר של הרטוריקה הדתית מתבטא בנוסח הבא:

הרב יצחק גינזבורג במאמר "הממסד אשם" (מקור ראשון 2 מאי 14) מבהיר את עמדתו באשר לאירועי יצהר, שעיקרה הימנעותו האקטיבית מלהוקיע את המעורבים , אנשי תג מחיר, הקרוייים על ידי עמוס עוז ניאו נאצים עבריים (ידיעות 11 מאי 14). הוא כותב:

יש לומר ברורות: האשם במצב הוא הממסד, המתנהג בכוחנות ובדורסנות כלפי היהודים ובסלחנות והקלות יתירות כלפי אויבי ישראל. מחד גיסא, מונעים מיהודים לבנות את ביתם בארץ ישראל , ומאידך גיסא, מעלימים עין מבנייה בהיקפים גדולים הרבה יותר של אויבינו.  ...כאשר השלטון נוהג בצורה מעוותת ומשובשת, תפקידם של הרבנים לומר זאת בקול צלול וברור. כל נביאי ישראל צעקו על הממסד כאשר זה סטה מדרך התורה...על הרבנים למלא את תפקידם כמצפן מוסרי ותורני המבקר בתוקף את השלטון, ואף תובע מכל חייל לקחת אחריות אישית ולסרב למלא פקודות והוראות הנוגעות את מוסר התורה.

ראשית, יש לברר את מהות נקודת המוצא של הפוסק כבסיס הארגומנטציה. גינזבורג רואה את עצמו כאחד מנביאי ישראל הקוראים חמס על הממסד, קרי, בית דוד והכהונה. הנביא ראה את עצמו כמי שמדבר בהשראה אלוהית באופן בלתי אמצעי, ואילו הרב גינזבורג רואה את עצמו כפרשן אוטנטי של התורה, שהיא עבורו חזות הכול, ולא אכנס כאן להבדל המשמעותי בין ההשראה הישירה האלוהית הבלתי אמצעית לטקסט הקנוני האמצעי. תורת ישראל המקודשת היא הגושפנקא עבור הרב – ומכאן מצדדיו -- לקריאת תגר אגרסיבית תוקפנית נגד הממסד הישראלי. גינזבורג יוצר קטבים שיאפיינו גם את הרטוריקה הימנית, כפי שנראה: אנחנו מול הם. הטובים מול הרעים. התורה מול הממסד הישראלי, אויבינו מול בוני הארץ, בכוחנות ובדורסנות כלפי היהודים – לא מתנחלים, היהודים. היהודים באשר הם. ומי הוא הדורס? וזה האבסורד הגדול. ומבחינת הרב אין ספק בכלל לא רק אחרי מי להטות,  אלא גם לגבי החובה המוסרית למרוד בממסד המעוות והכוחני כלפי עמו הוא ומהווה אנטי תזה לתורה. ומבחינת הארגומנטציה די עבור גינזבורג לבנות מערך של דיכוטומיה בין תורה לממסד העומד על האתוס הרבני הסמכותי שלו והארגומנטציה כובשת את לבבות בני קהילתו. הקיטוב מפיו של הרב אמור לדבר בכוח עצמו. כשהרב בונה את הרטוריקה שלו על ניגודים קיצוניים מתריסים: אויבינו , דורסים את היהודים, אנו מולם. אויבינו מול בוני בתיהם בארץ ישראל, השלטון מקבל כינויים :מעוות ומשבש, אין אפור אלא שחור לבן, הקרקע הוכשרה , ותפיסה זו מובילה אותו למסקנה בעלת ההיגיון הפנימי שנוצר בינו לקהלו, שעל כול חייל לסרב לפקודות הנוגדות את מוסר התורה לפירושו. מוסר התורה מול ממסד הרשע.

ועוד:

האם חובתו של המאמין למנוע מלחמת אזרחים (פתנה)? : חובתנו היא לקיים את מצוות דתנו..אם מקיים אני את חובתי הדתית והדבר גורם למלחמת אזרחים נופלת האחריות על מי שדחף אותי (הממסד) , ולא עלי.

זאת אומר, האידיאולוג של הגיהאד המוסלמי סיד קטב בחקירה משטרתית,( אצל א. שביט. הגיהאד והגאליה של סיד קוטב , עמ' 35)

(המאמר כולו 29-40 ) הג'האד, עורך י. קוסטינר.תל אביב: אונ' ת,א. 2012)

אינני בא לשים את קטב וגינזבורג במכלול אחד. אני עוסק בעקרונות הרטוריקה הדתית, ומתחקה אחר משמעותה ומקורותיה בקונטקסט של הדיסקורס הפוליטי (כהערה : קטב אמר את הדברים בחקירה משטרתית , הועמד לדין תחת משטר נאצר החילוני, ונתלה בצו בית המשפט).

דואר אלקטרוני העובר בין תושבי יצהר כמצוטט בידיעות מ 7 מאי 14:

אומר יותר: מה בפשטות אין שום בעיה הלכתית להרוג חייל בפינוי לילי. אני ממש לא מצאתי מישהו שיכול להסביר למה דין גנב הבא במחתרת (שמות כא אין לו דמים כלומר אין עונש על הריגתו.)

רטוריקת האנאלוגיה הטקסטואלית דתית. פסוק הלכתי מכשיר. פסוקים קנוניים בחברה אמונית מעצבים היסטוריה.

אני בעד זריקת אבנים על יהודים גם אם האבן תביא למותו של חייל. אגבה מול כל גוף חיצוני את זורקי האבנים (אלירז פיין, בפורם ישוב יצהר מופיע בידיעות  8 מאי 14 ).

הדברים הנאמרים על ידי תושבי יצהר אינם נאמרים בעלמא בהתפרצות רגשית חסרת שליטה. הם מנומקים. אגבה מבטיחה פיין. החש עצמו חזק –אחרת היה חושש לידות אבנים קטלניות-- איננו הורג סתם ללא הצדקה, הוא מייסד קאזוס בלי, והדגם מצוי בדיאלוג המפורסם של אפלטון פיידרוס המוכר כאן לכולנו בקרב משכילים כמונו. והנה נקטתי כאן בתכסיס הרטורי וכבר נקטתי בתכסיס הרטורי captatio malevolentiae  שלמדתי מאומברטו אקו, שפירושו הוא אתם קהל השומעים הטוב ביותר שיכולתי לצפות לו , ואתם אמורים לשמוע בצמאון את דבריי ,שכן אינכם אספסוף, עמי ארץ, שלא שמעו מעולם משל שנון זה . מדובר במשל על זאב וכבש צמאים הבאים לאותו אפיק מים תלול. הזאב עוצר במעלה הזרם,  והכבשה מצויה למטה במורד. מדוע את מזהמת את המים שלי, זועק הזאב, הכבשה עונה בחיל ורעדה, אני מצטערת –איך אני יכולה לעשות זאת הלא אני שותה את המים שעברו קודם על ידך. והזאב, שרואה שנימוקו חלש, אומר: לפני 6 חודשים דיברת מאחורי גבי, הכבשה עונה: אבל עוד לא נולדתי אז. שוב אין לזאב מענה ממשי, והוא אומר- אם כך היה זה אביך שדיבר ככה עלי, והזאב הרג את הכבשה.    לית מאן דפליג, שהארגומנטציה של הזאב היא רופפת ,אבל חשוב, שבכל אופן, יש כאן ארגומנטציה, וארגומנטים יהיה אשר יהיה טיבם הם בעלי כוח כשהם נשענים על דעות  הנתמכות  על ידי הרבים Endoxa כפי שכינו הסופיסטים .

משל הזאב והכבש ייושם לרטוריקת ההרג של ליאורה פיין. אין זו כבר רטוריקה דתית מובהקת אלא רטוריקת החזק , ומה שמעניין כאן הוא שפיין איננה מתעלמת מהקאזוס בלי, והיא מבטיחה שתנמק בחוג סגור אמנם, היא נוקטת ברטוריקת ההצדקה של החזק.

ב.

בנימין ווירף : השפה היא לא ביטוי למחשבה אלא היא המעצבת את המחשבה.

בפרק על הסליחה בספרה "שפת המלחמה" גורסת רובין לייקוף, שאילו היה נשיא ארה"ב, בוש האב, מבקש סליחה מסאדם חוסיין, שליט עירק, על דבריו הנלוזים המתריסים והמעליבים כלפיו, היה מונע את מלחמת המפרץ הראשונה.  לייקוף מכוונת למלחמת המפרץ של 1991 (עמ' 24). סאדאם חוסיין, השליט העיראקי, היה איש יצרי, שלא רגיל היה להיות מאוים, וחרף זאת, נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש האב,  חזר ודרך בעוקצנות על בהונותיו (עמ' 25). בוש ואנשיו שיבשו במכוון את שמו של סאדאם, הכתירו אותו בכינויים משפילים כמו קצב, מטורף. סאדאם מצידו נטה תחילה להתאפק עד שגדשה השאה עבורו, והוא התפרץ , ושיאה של הפרובוקציה המילולית האמריקאית הובילה למלחמה.  נשיא ארה"ב, גורסת לייקוף, יכול היה להתנצל בכול רגע נתון ולהרפות את רמת המתח, ובמקום זה הוא העלה את רף הביזיונות לסאדאם. ייתכן מאד. מכול מקום, ההנחה של רובין לייקוף היא שהשפה היא פרפורמטיבית, מעצבת את המעשה. ויותר מזה, הלשון היא האמצעי שבאמצעותו אנו מבנים ומנתחים את מה שאנו מכנים בעקרונות הפרצפציה שלנו את מה שאנו מכנים המציאות reality  (ליקוף 20). המשמעות, לניתוחה של הבלשנית Robin Lakoff היא שמילים מסוימות או בהיפוך, העדרן דווקא, עשויות להבנות מציאות כמו מניעת מלחמה בין עמים או מנגד מילים עלולות להביא למלחמה. התנצלות אינה נותרת בעלמא, היא פועלת, מזיזה, עושה ומשנה את תמונת העולם עבור המשתתפים, וקובעת את עתיד היחסים בין עמים (עמ' 23). וזאת משום, שבהתנצלות או אף בבקשת הסליחה טמון אישור להחזיר את העניינים, ולעשות את הדברים נכון.

דא עקא, שהחזקים לא מתנצלים משום שאל"ף הם לא חשים שהם זקוקים לזה. זהו טבע העולם כבר אמרו האתונאים בדיאלוג המצמרר שהתנהל בינם ובין בני האי מלוס. במלחמה הפלופונזית האכזרית ניסו בני האי מלוס, ממושבותיה של ספרטה, לשמור על ניטרליות.  לאחר מכן, נוכח תביעות אתונאיות קשות הם התקוממו. האתונאים הגיבו בדיכוי אכזרי.  בשנת 416 הם הרגו את הגברים של מלוס ודנו את הנשים והילדים לעבדות. אנשי מלוס ניסו להציל את עצמם, תוקידידס הקדיש לדיאלוג בין מלוס לאתונה פרקים ארוכים באופן לא פרופורציונאלי ביצירתו  (פה-קיג) לרגל משמעות השיח האמור. למול הטיעונים הקוראים לצדק של אנשי מלוס, האתונאים מציגים בנחישות  את נימוק הכוח: בעניינים האנושיים הצדק בא על אישורו רק כשכוח הכפייה  של שני הצדדים שקול, ושהחזקים מבצעים מה שיש לאל ידם, והחלשים נכנעים להם. זה טבע העולם, אומרים האתונאיים (גינצבורג, ק. 2003. היסטוריה, רטוריקה, הוכחה. ירושלים: החברה ההיסטורית הישראלית, עמ' 19). החזקים אוטורטיביים.  

וכך כותב זאב קם (מעריב 17.4.14 ): במאמרו "די להתרפסות":

מה יש להם , לחבר'ה מהשמאל? כשישראל רוצה לבנות בירושלים הם מיד מתנפלים עליה...ואז, כשהפלסטינים  רוצחים ישראליים , רצים אנשי השמאל למוקטאעה ברמאללה כדי להתחנן על חייו של התהליך המדיני. תגידו, חבריי היקרים מהשמאל , לא הגיע הזמן להפסיק עם ההתרפסות?

והדברים באים לביטוי נמרץ ואף אגרסיבי במאמרה של איילת שקד, חברת הכנסת מטעם הבית היהודי , הכותבת (במגננה נגד מאמרה של רוית הכט , כותבת מאמרי דעות בהארץ מיום 14.5 ) בהארץ (18.5.14):

החוק שיזמתי , לפיו לא תתאפשר חנינה לרוצחים שרצחו מטעמים לאומיים ודומים...נכון להיום, העונש המחויב בחוק על עבירת רצח הוא מאסר עולם, כאשר בפועל כלל הרוצחים מקבלים חנינה לאחר מספר מסוים של שנים. הצעת החוק החדשה קובעת  כי רוצחים אכזריים לא יזכו לראות אור יום.

זהו חוק הטליון, מידה נגד מידה. אין סלחנות. אין מידה של מחילה או מקום לשיקולים מדיניים של שחרור תמורה, כמו מקרה שליט למשל. ייקוב הדין את ההר. עצמה. סגן שר בביטחון, דני דנון בתוכנית הבוקר בערוף 2 ב 19.9.14. : אם חטפו לנו אז הם הערבים שם לא יוכלו לחיות בשלוה. כוח. נימוקה של שקד, אגב, הוא חברתי מוסרי לדבריה. היא איננה מנמקת או מבהירה. לדידה חוק הטליון הוא מוסרי וזהו. במסגרת של 4-5 שורות כללה שקד  5 פעמים את השורש רצח ואף הוסיפה את התואר אכזרי. השפה על בחירת המילים יוצרת את המציאות.  יתר על כן, את השמאל, שאיננו מצדד בעמדותיה בנדון, היא מכנה הזוי: כשאנו אומרים על מישהו "הזוי" איננו מתארים מציאות אובייקטיבית, לא ראוי לתשומת לב. זה לא שיקוף של "הזיה" ברמה המילולית, אלא ניסיון לומר שזה אדם שאין תוקף לדבריו, כל אישיותו מחוסלת כדובר. לכן אני הצודק, אני יודע, כי הוא הזוי.

כבר כתבתי במקום אחר, על הנטיה בשיח הישראלי הפוליטי להשתמש בתוארים במקום נימוק.

הימין ברור, צח, וצודק ואיננו בוחן את עמדותיו. כך כותבת לילך סיגן במעריב  מ 19.5.14 תחת הכותרת: דרושים אחראים

לעם הפלשתינאי יש קושי עצום להכריח את מנהיגיו לקחת אחריות. הרי זה לא כמו אצלנו, שאפשר להתעמר בביבי ושרה. מי שמעז להתעמר כך מסתכן בחייו...   הימין צודק, מוסרי, הפלשתינאים בעייתיים. הם ואנחנו באופן חד ובוטה.

ועוד (בי"ת), אקט ההתנצלות עלול לאיים על מעמדם של אנשי הממסד, החזקים (שם). לכן, הם לא עוסקים בשכנוע בעצם, אלא, בהפגנת כוח.

מזכיר המדינה האמריקאי ביקר את ישראל ותלה בה את האחריות על כישלון השיחות עם הפלשתינאים. כמובן שישראל הרשמית יכלה להסביר את עמדתה הצודקת בעיניה, אלא, שהיא נקטה באסטרטגיה רטורית שונה היא ההתקפה:

לשכת ראש הממשלה פתחה אתמול במתקפה חזיתית על קרי בתקשורת האמריקאית (הארץ, 10.4.14 ).

ולגבי תגובת הפלשתינאים לכישלון השיחות ופנייתם לחברות במוסדות האו"ם המענה הישראלי הוא:

צעדים חד צדדיים ייענו בצעדים חד צדדים. והתוצאה: עונשים, סנקציות כלכליות (הארץ. 14.4.14).

מידה נגד מידה: חוק הטליון: "יו"ר הבית היהודי, השר נפתלי בנט, איים אמש כי אם הממשלה תאשר עסקה להארכת המו"מ עם הפלשתינאים במסגרתה ישוחררו 14 אסירים ערבים- ישראליים, מפלגתו תפרוש לאלתר מהממשלה. ... נתניהו הודיע אתמול על המשך הסנקציות על הרשות הפלשתינית " (הארץ, 11 אפריל 14 ).

המדיניות הכוחנית, האנטי התנצלותית, הלא פשרנית, היא בבואה של שיח הימין המתאפיין בלשון הצבאית –מיליטנטית של השר בנט גם לגבי המדיניות הפנימית של מפלגתו:

הילדים רתמו אותי למערכה. אז הבנתי את השינוי. דיברנו על תפיסת פיקוד. ..אתם גם הייתם חזקים מכולם. נכון, הציבור הדתי –לאומי לפעמים סופג את האש יותר מכולם. ..גם כאשר אתם חושבים שאתם תותחים.  אתם נמצאים בחזית. בעוד 30 שנה אני רוצה שלכול אחד מכם  יהיה כתוב רמטכ"ל, רמטכ"ל במקום הראשון (בנט, מקור ראשון 28.2.14).

זוהי לשון מטפורית מובהקת של מערכה צבאית, פיקוד (צבאי), תותחים, חזית, המניעה את השיח הפוליטי הימני ברטוריקה של מלחמה ושל כיבוש צבאי בקונטקסט של עמדות פוליטיות מדיניות חברתיות. אין שיח, יש מלחמה בתותחים רועמים.

ג'ורג' לייקוף  Lakoff)) גורס ששימושינו הלשוניים נעשים דרך המטפורות המעצבות את הדרך בה אנו קולטים, אנו חושבים ופועלים במציאות המתעצבת על ידי המטפורות. אנו חושבים דרך אנאלוגיות המקבעות את עולם התפיסה שלנו. בעלי עמדות פוליטיות מסוימות נוקטים במטפורות אופייניות  (לייקוף הצביע על מטפורת האב בעל האוטוריטה אצל הרפובליקאים מול האם הרחומה של הדמוקרטיים בשיח הפוליטי האמריקאי). בנט נוקט במטפורת המערכה הצבאית והפיקוד הצבאי.

שיח הימין הוא מלטנטי: "הזמן פועל לטובתנו", זוהי כותרת מאמרו של אמנון לורד במקור ראשון (מ 4 אפריל 14). הפלשתינאים חלשים, אין מה לחשוש מהם. המערכה הצבאית ממשיכה. קרי, השיח הישראלי הימני נעדר תשתית דיאלוגית פולמוסית בדיון על העימות. השיח הוא כוחני.

ובמקור ראשון (מ 4 אפריל 14) ,כותרת נוספת  מאת סגן שר החוץ, זאב אלקין: "צריך לייצר מאזן אימה".

 המלחמה ממשיכה. דפוסים לשוניים קוגניטיביים כאלה מפעילים את השיח המדיני של הימין בפרשות מרכזיות ( מו"מ השלום, השטחים). מתחוור, ששיח הימין איננו מושרש על טיעונים תקפים רציונאליים (נוסח הברמס שניתנים להפרכה) שהם התשתית לשיח הדיאלוג, ודרך חשיבתו וראייתו של שיח זה את הפלשתינאים היא דרך כוונת הירי, וזה בעידן בו מתנהלות לכאורה שיחות מדיניות על הסכם שלום.

בדומה גם בנימין נתניהו מביא את האפיפיור לאנדרטת קרבנות הטרור בהר הרצל, ובאכסנית נוטרדם נתניהו מדבר על גדר ההפרדה כמחסום הטרור " אני מייחל שייפסקו ההסתה והטרור ולא יהיה צורך באמצעים שאנו נוקטים, כמו גדר הביטחון שהצילה אלפי בני אדם" (הארץ 27.5.14). אנחנו והם. זןהי הדיכוטומיה המופיעה ללא הפסק ולא משתלבת בנאום האפיפיור המתמקד בנוסטרה אטאטה (מסמך מועצת הותיקן מ 1965 ) הכולל החלטות פייסניות לגבי היהודים.

וזה עומד כול כך בניגוד לדברי פרס שם:

בואך לארץ הקודש היא הזדמנות חשובה לתפילה משותפת לאלוהים שבשמים, לשלום לעילוי האדם. נשמח לשאת תפילה כזו, שתינוק יגדל ללא סכנה לחייו.

זוהי רטוריקת החמלה והפייסנות של השמאל.

ג.

דרך הימין היא לספק תשובות פשוטות לשאלות מורכבות. מבקרים את הממסד. עונים לפחדי הציבור כמו איבוד הביטחון (עמ' 136 ).

בני לאו, "להשמיע קול ברור", מקור ראשון, 24 אפריל 14 כותב מאמר תגובה ביקורתי למאמר של אורי אליצור, שאיננו מוכן לגנות את עברייני יצהר. הוא חולק על אליצור ממעמקי המוסר היהודי:

הישיבה ביישובי גב ההר, יונקת את מוסריותה מזכות היסטורית...כל זה עשוי להישבר בבת אחת אם מבוגרים אחראים לא יראו את הפשעים הללו של תג מחיר כסכנה קיומית לכל בנין החברה בארץ.

הפועל הנקה , רוך, חמלה, מוסר, מול כוחניות צבאית. זו איננה שפת הימין הישראלי. ן

דוגמא לשיח השמאל: נמרוד אלוני. "הלגיטימיזציה של שטיפת המוח". (הארץ . 4.5.14).

אין כאן ציטטה מהמקורות בדבר הזכות שלנו לארץ.  יום העצמאות הוא העיקר בחגי ישראל. מתייחס להוריו- חלוצים.  יהודים חדשים עם הגב לגולה.  ומתייחס ברצינות ובהכרה לערביי ישראל.  מדגיש שבראשית המאה ה 20 הם היו כאן רוב מוחלט.  ומלחמת העצמאות שלנו היא מלחמת החורבן שלהם.  המוזר הוא לדבריו ההתכחשות של הממסד הישראלי לעובדות אלה.  השתרשה הגישה שהקדוש ברוך הוא  נתן את ארץ ישראל לעם ישראל, והוא מכנה זאת כגישה פונד'.  והערבים מורשים לחיות כאן בזכות נדיבותנו.  בעניין ארץ ישראל יש אמת אחת אין נרטיבים שונים.  הוא קורא לזה שטיפת מוח . מספיק טיעונים מוסריים ולאומיים כדי להצדיק  את בנין מדינת ישראל כבית לאומי  ולא צריך נימוקים פונד'.  ערכי היסוד להם הוא קורא- אמת, דין, שלום.

מוסר אנושי כללי מול פסוקים שהם מדגם מוביל. וזהו.

"יזכור אלוהים" הוא הכותר, של מורן שריר, מיום הזיכרון. (הארץ, 5 מאי 14):

הרטוריקה של הטקסים היא של המסורת היהודית דתית ולא המסורת הציונית חילונית. הרמטכ"ל : הערב נישא תפילה כי תקוים בנו הבטחת האל לרחל אמנו מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה...ויש תקוה לאחריתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם.

זוהי כבר לא הרטוריקה המוסרית הומנית של רבין בנאום הר הצופים, ולא המוסר הנבואי המופתי של בן גוריון.

וזאת לא הרטוריקה החילונית שאפיינה את מגילת העצמאות:

בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת  עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת  על הקמת מדינה יהודית  בארץ ישראל, היא מדינת ישראל.

דואר אלקטרוני שעובר בין תושבי יצהר 0מצוטט בידיעו 7Right Wing Populism R. Woodak

. Bloomsbury: London. 2013

אם בנאומו ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל טורח שר הביטחון לגנות דווקא את הטרור המכונה תג מחיר הרי ברור שהמלחמה בו היא צורך השעה האמיתי. ..המשטרה נאלצת לעמוד בקצב, לעצור לפנות בוקר אישה  בהיריון מתקדם בגלל דואל מתלהם ומטומטם שכתבה כבר לפני חודש, ביצהר כמובן. (הודיה כריש חזוני. יצהר תחת אש. מקור ראשון. 9 מאי 14

ביבליוגרפיה:

·         Fillmore, Ch. "Frame semantics and the nature of language" (1976): . In Annals of the New York Academy of Sciences: Conference on the Origin and Development of Language and Speech. Volume 280: 20-32.

·         Lakoff, G. 2008. The Political Mind: A Cognitive Scientist's  Guide. Viking Adult.

·         Lakoff. R. The Language War. 2001. Berkeley: University of California.

·         Eco. U. 2006. The Wolf and the Lamb: The Rhetoric of Oppression in Turning Back the Clock. Vintage.