לרגעים
אחדים הפך האולם המאולתר של העצרת הכללית של האומות המאוחדות למעין בית-דין בין-לאומי
שבו תובע העולם שוחר השלום וההידברות את יריבו שוחר המלחמות המייצר נשק להשמדה
המונית. אולם העצרת ה-68 לא היה ההיכל המהודר הנשקף תדיר מדיוני המוסד הכי פוליטי
והכי אינטרסנטי עלי אדמות שעל קיר בניינו חרותים הפסוקים מנבואת ישעיהו:
"וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות. לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו
עוד מלחמה"; ושאותו כינה ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון: "או"ם
שמום". הנואמים, נציגים של אומות העולם, הופיעו במעין אודיטוריום המחליף את
ההיכל הקבוע ושמארגני המופע בקשו לשוות לו את אותה תחושת מכובדות שלרוב בולטת
לצופים בדבריהם, אך לא במעשיהם בארץ מוצאם.
הנושא
שאולי עניין את ממשלת ישראל יותר מכל היה – התמודדות העולם הנאור עם תכנית הגרעין
הצבאית של איראן. הציבור בישראל, אולי יותר מן הציבור במדינות רבות בעולם, בקש
להתרשם מנשיאה החדש של הרפובליקה האסלאמית של איראן, מחליפו של מחמוד אחמדינג'אד
הזכור לרע. הסקרנות ממנהיגים דוגמת נשיא איראן, שליט צפון קוריאה, או נשיא סוריה,
ממלאת בדרך-כלל את דמיונם של רבים המורגלים בראשי מדינה ההולכים בתלם הפוליטיקה
התקינה ואינם מעוררים רגשות דחייה בהופיעם בהיכלות השלום.
בימים
שבהם אולמות בתי-המשפט אינם הבמה הבלעדית להכרעות שיפוטיות והתובעים, כמו גם
פרקליטי הנאשמים נעזרים בשלל יועצי תדמית, 'יועצים אסטרטגיים' ושאר בעלי מקצוע
ההופכים במשפט הרחוב - שחור ללבן, ואשם לזכאי – גם הדיון המעיין משפטי בעניין
איראן נערך לא רק באולם העצרת הכללית של האו"ם, אלא בתקשורת האלקטרונית
והכתובה, בשיחות מסדרון במשכן האו"ם, או באכסדראות של בתי מלון מפוארים
בניו-יורק, ואפילו בסמוך לכבש המטוס שנשא את חסן רוחאני מאיראן לארץ האפשרויות
הבלתי מוגבלות.
חסן
רוחאני עטה על פניו חיוך טוב וארשת לבבית הפוכה לחלוטין מפניו הזועפות וממראהו
המאיים של קודמו. גם לבושו המסורתי שעלול היה לפגום בדימויו ושונה לחלוטין מלבוש
קודמו, לא נתפס במערב כמכשול להצגת פניה החדשות של איראן. פנים שיותר משאיראן
מבקשת להציג מבקש העולם שוחר השלום לראות ולקבל.
אין
להניח שחסן רוחאני ובנימין נתניהו תיאמו את נאומיהם. שניהם באו מן האזור הסוער
ביותר בעולם לניו-יורק על מנת להציג את משנתם. זו מנוגדת לזו. זו סותרת את זו.
האחד בא לשכנע כי פניו לשלום וכי כל כוונותיה של ארצו טהורות, והאחר בא לשכנע כי
מתק שפתיים הוא מתכון להולכת שולל. קהל הנמענים – נציגי המדינות חברות האו"ם,
אם נכחו באולם ואם לאו – הם המושבעים, שופטי הצדק הבין-לאומי.
חסן
רוחאני פתח את נאומו במילים:
In the name of God,
the Compassionate, the Merciful
נתניהו
פתח את דבריו במילים:
אנו עם עתיק. תחילת קיומנו לפני קרוב
ל-4,000 שנה, לימי אברהם, יצחק ויעקב. נדדנו רבות במהלך השנים, התגברנו על האויבים
הגדולים ביותר, וביססנו מחדש את ההגדרה העצמית שלנו בביתנו ההיסטורי, ארץ ישראל.
זה
בא בשם האל, הרחמים והחמלה, וזה בא בשם אומה עתיקת יומין המבקשת לבסס את קיומה על
האדמה שבה הילכו אבותיה הקדמונים.
נאום
ההגנה של רוחאני בידל בין הפחד לתקווה, בין העוינות להידברות:
Our world today is
replete with fear and hope; fear of war and hostile regional and global
relations; fear of deadly confrontation of religious, ethnic and national
identities; fear of institutionalization of violence and extremism; fear of
poverty and destructive discrimination; fear of decay and destruction of
life-sustaining resources; fear of disregard for human dignity and rights; and
fear of neglect of morality. Alongside these fears, however, there are new
hopes; the hope of universal acceptance by the people and the elite all across
the globe of "yes to peace and no to war"; and the hope of preference
of dialogue over conflict, and moderation over extremism.
בנאום
התביעה שלו ביקש נתניהו לקעקע הן את איראן של היום – בתור מדינה מחרחרת מלחמה
הקוראת להשמדת יהודים וישראלים, הן את הנואם מטעמה - חסן רוחאני, נשיאה החדש:
לפני כאלפיים חמש מאות שנה, המלך הפרסי
הגדול כורש סיים את גלות בבל. הוא פרסם הצהרה ידועה בה הכריז על זכותו של העם
היהודי לשוב לארץ הקודש ולבנות מחדש את בית המקדש היהודי בירושלים. זאת הצהרה
פרסית, וכך החלה הידידות ההיסטורית בין היהודים לפרסים, שנמשכה עד התקופה המודרנית.
אבל בשנת 1979, משטר קיצוני בטהרן ניסה להרוס ידידות זו. בזמן שהוא היה עסוק בדיכוי תקוותו של העם
האיראני לדמוקרטיה, הוא גם הוביל את קריאות "מוות ליהודים!". מאז, נשיאי
איראן באו והלכו. חלקם נחשבו מתונים יותר ואחרים נראו כקיצוניים. אך כולם כאחד
ייצגו את אותה אמונה בלתי סובלנית, אותו משטר שלא שוכח שהכוח האמתי באיראן תמיד
היה מוחזק בידי הדיקטאטור הידוע בכינוי "המנהיג הגדול". ראשית האייתולה
חומייני וכיום האייתולה חמינאי. הנשיא רוחאני, כמו הנשיאים שקדמו לו, הוא משרת
נאמן של המשטר.
מרבית
נאומו של רוחאני נועד להרשים את נמעניו, שלא לומר – להקסימם, ולפנות אל רגשותיהם.
נאומו משתייך לסוג הנאומים המתקרא – 'רטוריקת הרדמה', ובמידת-מה
'רטוריקה-אפולוגטית'. רוחאני הרבה לדבר 'שלום' ולהשמיע מתינות.
- The firm belief of our people and
government in enduring peace, stability, tranquility, peaceful resolution
of disputes and reliance on the ballot box as the basis of power, public
acceptance and legitimacy, has indeed played a key role in creating such a
safe environment.
- Iran is the anchor of stability
in an otherwise ocean of regional instabilities.
מרבית
נאומו של בנימין נתניהו נועד לשכנע את נמעניו ההולכים שולל אחר הבטחות שווא ומעשים
שאינם תואמים אותן. נאומו משתייך לסוג הנאומים המתקרא – 'רטוריקת גיוס', או
'רטוריקת הנעה' – בהם בולט הטיעון ההגיוני, לרבות שאלות רטוריות שהתשובות עליהן
מצויות בגופן.
·
מדוע מדינה שטוענת שהיא מעוניינת
באנרגיה גרעינית בלבד תבנה מתקני העשרה תת-קרקעיים מוסווים?
·
מדוע מדינה בעלת משאבי אנרגיה טבעיים
עצומים תשקיע מיליארדים בפיתוח אנרגיה גרעינית?
·
מדוע מדינה שרוצה בתכנית גרעינית אזרחית
בלבד תמשיך ותבוז להחלטותיה הרבות של מועצת הביטחון של האו"ם ותספוג את
העלויות של סנקציות כלכליות משתקות?
·
ומדוע מדינה עם תכנית גרעינית לצורכי
שלום תפתח טילים בליסטיים בין יבשתיים, טילים שכל מטרתם היא לשאת ראש טיל גרעיני?
מי שחיפש בנאום נתניהו 'גימיק'
דוגמת איור פצצת הגרעין שעליה דרגות ההעשרה, מצא נאום שרוב רובו טיעונים הפונים אל
היגיון הנמענים ופחות אל הרגש ונסמכים על תיעוד שהוכן מראש.
ידוע לכם מדוע רוחאני חושב שיוכל להצליח
בתחבולה זו? משום שהאסטרטגיה שלו לדבר הרבה ולעשות מעט עבדה עבורו בעבר. הוא אפילו התרברב על כך. הנה הדברים שכתב בספרו בשנת 2011 אודות כהונתו
כראש צוות המשא ומתן הגרעיני של איראן: "בזמן שדיברנו עם האירופאים בטהרן,
התקנו ציוד באיספהן..." למי שלא
יודע, המתקן באיספהן הוא חלק חיוני של תכנית הנשק הגרעיני של איראן. המתקן הזה הוא
המקום שבו ממירים עופרת אורניום בשם עוגה צהובה לחומר שאפשר להעשיר. רוחאני התפאר
וכתב: "יצירת אווירה רגועה נתנה לנו את האפשרות להשלים את העבודה
באיספהן". הוא הוליך את העולם שולל פעם אחת.
כעת הוא מאמין שיוכל לעשות זאת שוב.
רוחאני חושב שיכול לאכול את העוגה הצהובה שלו ולהשאיר אותה שלמה.
כלל
מקובל בתקשורת אנושית הוא שקל לשכנע את המשוכנעים וקשה יותר לשנות עמדות. נתניהו
בחר בשם ממשלת ישראל להתייצב מול חזית רחבה ביותר של מדינות ושל פוליטיקאים שששים
אלי פתרון דיפלומטי ושמוצאים בדבריו של רוחאני פתח-תקווה לכך. גם פנייתו אל
ההיגיון נתקלה במחסום תודעתי של רבים שקצו בפתרונות כוחניים ובאובדן חיי אדם והרס
רכוש כתוצאה ממלחמות, מטרור ומעימותים צבאיים.
רוחאני
היטיב לבטא זאת, באומרו:
- Militarism and the recourse to
violent and military means to subjugate others are failed examples of the
perpetuation of old ways in new circumstances.
- The catastrophic impact of
violent and extremist narratives should not - in fact, must not - be
underestimated.
- Terrorism is a violent scourge
and knows no country or national borders. But, the violence and extreme
actions such as the use of drones against innocent people in the name of
combating terrorism should also be condemned.
איש
לא יחלוק על קביעותיו של רוחאני, לאמור:
- Violence and extremism leave no
space for understanding and moderation as the necessary foundations of
collective life of human beings and the modern society.
- People all over the world are
tired of war, violence and extremism. They hope for a change in the status
quo. And this is a unique opportunity - for us all. The Islamic Republic
of Iran believes that all challenges can be managed - successfully -
through a smart, judicious blend of hope and moderation. Warmongers are
bent on extinguishing all hope. But hope for change for the better is an
innate, religious, widespread, and universal concept.
למרות
שנאומו של נתניהו נישא בסופו של מצעד הנאומים בעצרת, לפני אולם לא מלא ולפני מעט
מדי ראשי משלחות, בכל-זאת היה לו יתרון בשמיעת נאומיהם של נשיא איראן ושל נשיא
ארה"ב שקדמו לנאומו. יכולת התגובה וההכנה אפשרה לנתניהו שבחר בדרך חתחתים
להשבית את שמחת הפיוס בין ארה"ב לאיראן להפריך את טענותיו של רוחאני בעניין
עייפות העולם ממלחמות ולאתגר את נשיא ארה"ב שכפי-הנראה נכון לצעוד בנתיב
הפיוס הדיפלומטי:
- אני יודע שהעולם עייף ממלחמות. אנו
בישראל מכירים יותר מדי טוב את מחיר המלחמה. אך ההיסטוריה לימדה אותנו שעל
מנת למנוע מלחמה מחר, עלינו להיות קשוחים היום.
- אני מוכן לוויתור היסטורי כדי
להשיג שלום אמיתי ובר קיימא. אולם
לעולם לא אוותר על ביטחונו של עמי ועל ביטחונה של מדינתי – שהיא המדינה
היהודית האחת והיחידה.
ד"ר נדיר צור - עמית וחוקר נלווה
במכון ע"ש הרי ס' טרומן למען קידום השלום באוניברסיטה העברית בירושלים, וחוקר
אורח במרכז חיים הרצוג לחקר המזרח התיכון והדיפלומטיה באוניברסיטת בן-גוריון.
תחומי מחקריו הם – פסיכולוגיה פוליטית, כלי השפעה של מנהיגים, רטוריקה וחקר ממדים
רציונליים ואי-רציונליים של ביטחון לאומי. ספרו - רטוריקה פוליטית (הקיבוץ
המאוחד, 2004) זכה ב-2005 בפרס האגודה הישראלית למדע המדינה.
