ערב מלחמת המפרץ הראשונה ניהלו נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש האב וסדאם חוסיין מלחמת השמצות ועלבונות. מתחוור שדווקא הרודן העיראקי ניסה להנמיך את הלהבות, בעוד שהנשיא האמריקאי העצים את האש. העלבונות הגיעו לנקודת רתיחה, שבסופה פלש סדאם לכוויית, ומלחמת המפרץ פרצה.
קרוב לוודאי שאילו השכיל המנהיג האמריקאי להתנצל על דבריו בפני סדאם חוסיין, המלחמה היתה נמנעת. מלת ההתנצלות, I apologize, היא מלה מושיעה בתרבות האמריקאית. היא קוד חברתי ומנגנון מוסכם שנועד לאפשר לבני אדם לחיות בשלום גם אם הם חלוקים ביניהם, ולהשתיק סכסוכים בדרך מילולית ריטואלית.
יש אצלנו זלזול בשימוש במלה בכלל, ובוודאי שלא השכלנו לפתח תרבות רטורית. שר הביטחון מתרברב שראשי מפקדי המחבלים יופרדו מגופם, והשאלה אל מי הוא מדבר - אל ההמונים הישראליים צמאי הנקם, או שהוא מנסה להפחיד את יוזמי הירי עלינו? האם זהו סוג של הומור העלול להפחידם?
אחרי הפיגוע הקטלני בכביש לאילת לפני שבוע וחצי, ראש הממשלה הודיע לאזרחי המדינה ההמומים שהיורים כבר אינם בחיים. זהו המסר? עין תחת עין? זוהי הנחמה? במצב טרגי כזה על ראש הממשלה להשתמש בכוחו הרטורי כדי להעביר מסר של תקווה, לעמוד על משמעות החיים כאן, לרומם את מפקדי צה"ל שהושפל ולהאדיר את גבורתה של העיר אילת הממשיכה בשגרה למרות הכל. ראוי היה שיותיר את הכוחניות לצה"ל. כראש הממשלה מוטלת עליו המשימה של התוויית הדרך הלאה, של מתן משמעות, מעל ומעבר להרג ולנקם.
ובינתיים, גם בשל הרטוריקה המשסה, נותרו מיליון בני אדם חשופים לאיום הקטלני של הטילים לסוגיהם, ואין לו לראש הממשלה מלה לומר להם. קרוב למיליון נשים, גברים וילדים החיים בדרום, הסתגרו בבתיהם. באר שבע הפכה לעיר רפאים כמעט. הפגנת השרירים הגברית של מנהיגינו התרסקה בתוך דקות על ידי המחבלים מעזה. המתהלך בערי הדרום נתקל במתי מעט המתגנבים בין הבתים, עיניהם מופנות לחדרי המדרגות למחסה.
הדיפלומטיה היא אומנות המלה התועלתית ובדור התקשורת האלקטרונית המלה הופכת לנשק במכלול המערכה. מתברר שמלחמות תלויות במלים. המצרים דורשים התנצלות וישראל מגמגמת. הטורקים דורשים מאתנו התנצלות ואנחנו מסרבים. ההתנצלות היא בעלת משקל בדיפלומטיה הבינלאומית: היא יוצרת מציאות שמאפשרת את הקיום השגרתי הלא אלים.
במדיניות הישראלית מתייחסים להתנצלות במשמעותה הפסיכולוגית הפרוידיאנית: אני מתנצל, משמע אני מודה באשמה כלשהי. אני מודה שנהגתי שלא כשורה, והזולת שקיבל את ההתנצלות נמצא בעמדת עליונות. התנצלות על פי גישה זו היא עניין של גאווה וכבוד וחשש מהפגנת חולשה או נקיטת עמדה מתרפסת, התרפסות שאחריתה מי ישורנה. זוהי גישה סבירה רק במדיניות כוחנית, שבה מאזן הכוחות נמדד במונחים של עליונות צבאית וכוח הרתעה, מדיניות של אני ואפסי עוד.
במצב כזה, מדינאי המשחק במלה ואיננו יורד לנבכי משמעותה האסטרטגית, הופך את עצמו למדינאי שוחר מלחמה, מפני שאינו מבין לגמרי את תפקיד ההתנצלות והרטוריקה הדיפלומטית בעידן העכשווי. מלת ההתנצלות היא מלה אקטיבית הגוררת פעולה, והיא עשויה להתקבל על ידי היריב כאקט שמאפשר להמשיך בשגרה ללא התערבות צבאית או ניתוק דרמטי של היחסים המדיניים.
כך יש להבין את ההתנצלות בשיח הדיפלומטי - כנשק יעיל בפני עצמו לעצירת התלקחויות. היה זה גדול הנואמים, קיקרו, שגרס כי חוכמה ללא כלי ביטוי הולמים היא בעלת תועלת מועטה, אבל סגנון ללא חוכמה הוא לעתים קרובות מכשול ובוודאי לא יתרון.
המאמר פורסם בעתון הארץ מדור דעות בתאריך ה-29.8.11
פרופ' גתי מלמד במכללה האקדמית בית ברל ובתוכנית ליישוב סכסוכים באוניברסיטת תל אביב
קרוב לוודאי שאילו השכיל המנהיג האמריקאי להתנצל על דבריו בפני סדאם חוסיין, המלחמה היתה נמנעת. מלת ההתנצלות, I apologize, היא מלה מושיעה בתרבות האמריקאית. היא קוד חברתי ומנגנון מוסכם שנועד לאפשר לבני אדם לחיות בשלום גם אם הם חלוקים ביניהם, ולהשתיק סכסוכים בדרך מילולית ריטואלית.
יש אצלנו זלזול בשימוש במלה בכלל, ובוודאי שלא השכלנו לפתח תרבות רטורית. שר הביטחון מתרברב שראשי מפקדי המחבלים יופרדו מגופם, והשאלה אל מי הוא מדבר - אל ההמונים הישראליים צמאי הנקם, או שהוא מנסה להפחיד את יוזמי הירי עלינו? האם זהו סוג של הומור העלול להפחידם?
אחרי הפיגוע הקטלני בכביש לאילת לפני שבוע וחצי, ראש הממשלה הודיע לאזרחי המדינה ההמומים שהיורים כבר אינם בחיים. זהו המסר? עין תחת עין? זוהי הנחמה? במצב טרגי כזה על ראש הממשלה להשתמש בכוחו הרטורי כדי להעביר מסר של תקווה, לעמוד על משמעות החיים כאן, לרומם את מפקדי צה"ל שהושפל ולהאדיר את גבורתה של העיר אילת הממשיכה בשגרה למרות הכל. ראוי היה שיותיר את הכוחניות לצה"ל. כראש הממשלה מוטלת עליו המשימה של התוויית הדרך הלאה, של מתן משמעות, מעל ומעבר להרג ולנקם.
ובינתיים, גם בשל הרטוריקה המשסה, נותרו מיליון בני אדם חשופים לאיום הקטלני של הטילים לסוגיהם, ואין לו לראש הממשלה מלה לומר להם. קרוב למיליון נשים, גברים וילדים החיים בדרום, הסתגרו בבתיהם. באר שבע הפכה לעיר רפאים כמעט. הפגנת השרירים הגברית של מנהיגינו התרסקה בתוך דקות על ידי המחבלים מעזה. המתהלך בערי הדרום נתקל במתי מעט המתגנבים בין הבתים, עיניהם מופנות לחדרי המדרגות למחסה.
הדיפלומטיה היא אומנות המלה התועלתית ובדור התקשורת האלקטרונית המלה הופכת לנשק במכלול המערכה. מתברר שמלחמות תלויות במלים. המצרים דורשים התנצלות וישראל מגמגמת. הטורקים דורשים מאתנו התנצלות ואנחנו מסרבים. ההתנצלות היא בעלת משקל בדיפלומטיה הבינלאומית: היא יוצרת מציאות שמאפשרת את הקיום השגרתי הלא אלים.
במדיניות הישראלית מתייחסים להתנצלות במשמעותה הפסיכולוגית הפרוידיאנית: אני מתנצל, משמע אני מודה באשמה כלשהי. אני מודה שנהגתי שלא כשורה, והזולת שקיבל את ההתנצלות נמצא בעמדת עליונות. התנצלות על פי גישה זו היא עניין של גאווה וכבוד וחשש מהפגנת חולשה או נקיטת עמדה מתרפסת, התרפסות שאחריתה מי ישורנה. זוהי גישה סבירה רק במדיניות כוחנית, שבה מאזן הכוחות נמדד במונחים של עליונות צבאית וכוח הרתעה, מדיניות של אני ואפסי עוד.
במצב כזה, מדינאי המשחק במלה ואיננו יורד לנבכי משמעותה האסטרטגית, הופך את עצמו למדינאי שוחר מלחמה, מפני שאינו מבין לגמרי את תפקיד ההתנצלות והרטוריקה הדיפלומטית בעידן העכשווי. מלת ההתנצלות היא מלה אקטיבית הגוררת פעולה, והיא עשויה להתקבל על ידי היריב כאקט שמאפשר להמשיך בשגרה ללא התערבות צבאית או ניתוק דרמטי של היחסים המדיניים.
כך יש להבין את ההתנצלות בשיח הדיפלומטי - כנשק יעיל בפני עצמו לעצירת התלקחויות. היה זה גדול הנואמים, קיקרו, שגרס כי חוכמה ללא כלי ביטוי הולמים היא בעלת תועלת מועטה, אבל סגנון ללא חוכמה הוא לעתים קרובות מכשול ובוודאי לא יתרון.
המאמר פורסם בעתון הארץ מדור דעות בתאריך ה-29.8.11
פרופ' גתי מלמד במכללה האקדמית בית ברל ובתוכנית ליישוב סכסוכים באוניברסיטת תל אביב
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה