אובמה – לוגוס, נתניהו – אתוס, עבאס – פאתוס
הרטוריקה של השחקנים הראשיים בדרמה הציונית-פלסטינית
בעצרת ה-66 של האו"ם
נדיר צור
בראשית הספר השני בחיבורו - 'רטוריקה' כתב אריסטו: "הואיל והרטוריקה מכוונת להכרעה כלשהי [...], חייב הדובר לדאוג לא רק לביסוסו ולאמינותו של הטיעון, אלא גם לאופן שבו יוצג הוא עצמו". בהמשך הפרק הראשון בספר, ציין אריסטו: "הריגושים הם אותם דברים, שבהשתנותם הם משפיעים על שיפוטינו, והם מביאים בעקבותיהם כאב או עונג, כגון זעם, חמלה, פחד וכיוצא באלה, וגם היפוכיהם".
מקדמת דנא אלה הם אמצעי השכנוע המשולבים בנאומים ופונים מקצתם אל ההיגיון הצרוף, מקצתם אל הרגש ואחרים אל המחשבה, ההבנה והרגש כאחד. בחירת האמצעים אותם רותמים נואמים לשכנע את זולתם מושפעת בדרך-כלל מרמת הידיעה שיש לנואמים על קהלי היעד שלהם, מנסיבות המקרים שבמענה להם נישאים הנאומים ומרמת הציפיות שיש לנואמים ממעשה השכנוע שלהם.
לרוב, מגייסים הנואמים בה בעת את שלושת רכיבי היסוד שאותם מנה אריסטו בחיבורו – הלוגוס (Logos) הפונה בדרך-כלל אל ההיגיון ומניע תהליכי מחשבה מודרכים בין בהיסקים, בין בהצגת תבניות מחשבה חדשות המאירות באור חדש נושאים העומדים להכרעה; האתוס (Ethos) המתקשר הן לנואמים ולאופני הצגת דעותיהם וכוונותיהם בנושאים הנדונים הן לאופני הצגת יריביהם; והפאתוס (Pathos) המתמקד בעיקר בקהלי היעד לנאומים - ברגשותיהם, ביצריהם, או בדחפיהם, בין במטרה לחזק את עמדותיהם, בין במטרה להמיר עמדות קיימות בתהליכי השפעה תודעתיים.
נשיא ארה"ב - ברק אובמה, ראש הרשות הפלסטינית - מחמוד עבאס, וראש ממשלת ישראל – בנימין נתניהו, היו בשניים מימי העצרת הכללית ה-66 של האומות-המאוחדות שחקנים ראשיים בדרמה מזרח-תיכונית והופיעו באותה במה – אולם המליאה של העצרת. קהל היעד היה זהה – נציגיהן של 193 המדינות החברות באו"ם. הנואמים הציגו בפירוט את משנתם בנושא: יישוב, או ניהול הסכסוך בין ישראל לפלסטינים והכרעה בין הנרטיב הציוני לנרטיב הפלסטיני באשר לצדקת דרכם של שני העמים וזכויותיהם באדמת המריבה – ארץ-ישראל.
זה אומר כולה שלי, אך אני נכון להתפשר ולוותר על שטחים המוחזקים עתה בידי ישראל וצבאה מאז 1967. זאת, אך ורק למען שלום-אמת וערבויות ביטחון, סופו של הסכסוך והכרה במדינת ישראל – מדינת העם היהודי. וזה אומר כולה שלי, תובע נסיגה משטחי הכיבוש ב-1967, כינון והכרה במדינה פלסטינית עצמאית והשבת פליטים למולדתם על-פי הפירוש הערבי להחלטת האו"ם 194. נשיא ארה"ב המחזיק בעמדת בכורה בעולם, הרחיב את גבולות נאומו לא רק למחלוקת על שטחי ארץ-ישראל, אלא גם לתפניות הפוליטיות והחברתיות במזרח-התיכון ובצפון-אפריקה ולהשפעותיהן על השלום בעולם.
נאומו של ברק אובמה
נאומו של נשיא ארה"ב היה הארוך מבין שלושת הנאומים – 4542 מילים, לעומת נאומיהם של עבאס – 3755 מילים (בנוסחו באנגלית) ושל נתניהו – 2300 מילים. מבין שלושת הרכיבים שהוזכרו לעיל, הלוגוס, האתוס והפאתוס, ניכרה בנאום אובמה התמקדות בפן הרציונלי של הדברים - הלוגוס. אובמה לא נזקק לזכות באמון נציגי האומות באולם העצרת, אלא לשכנעם בקו שארה"ב נוקטת עתה בסכסוך הציוני-פלסטיני בפרט ובמדיניותה באשר לתמורות באזור בכלל.
אובמה נאלץ בדבריו לתרץ את הבטחתו הבלתי ממומשת לצרף לאו"ם מדינה פלסטינית במהלך השנה שבין מושב העצרת אשתקד למושבה הנוכחי של העצרת: "לפני שנה התייצבתי בדוכן זה וצידדתי בעצמאות פלסטין. האמנתי באותה עת ואני מאמין גם היום שהעם הפלסטיני זכאי למדינה משלו. אולם, הוספתי ואמרתי ששלום אמת יושג אך ורק בידי הישראלים והפלסטינים עצמם. היום, שנה לאחר מכן, למרות מאמציהן הנרחבים של ארה"ב ושל מדינות אחרות, הצדדים לסכסוך לא גישרו על מחלוקותיהם". בהמשך, הוסיף נשיא ארה"ב לדברים נופך רגשי שעיטר את טיעונו ואמר: "אני ער לכך שרבים מתוסכלים מהיעדר התקדמות ביישוב הסכסוך. אני מבטיחכם כי זו גם הרגשתי. אבל, על הפרק אין מונחת השגת מטרה. אלא כיצד להשיג מטרה זו".
טיעונו זה של אובמה הופיע לאחר תיאור התמורות הפוליטיות והחברתיות באחדות ממדינות ערב וצפון אפריקה בתשעת החודשים שחלפו מאז החלה ההתקוממות בתוניסיה שבישרה שינויים אלה. נשיא ארה"ב הרחיק בסקירתו האזורית עד לצפון-מזרח אפריקה ולדרום-סודן שזכתה לעצמאות ביולי 2011, ועד לחוף-השנהב במערב היבשת שמימשה בעזרת ארה"ב, ניגריה, צרפת והאו"ם את רצון בוחריה להחליף את נשיא המדינה שנאחז בכיסאו על אף תבוסתו בבחירות כלליות ולאחר יותר מעשר שנות שליטה במדינה.
נשיא ארה"ב ביקש בנאום לקבע בתודעת נמעניו את הקשר בין שלום לערכים כמו, צדק, חירות, כבוד, או ביטחון, ואת החובה לטפחו עקב בצד אגודל בשיקול דעת ולא בחופזה. "הבה נזכור: השלום אינו פשוט. השלום אינו פשוט. קדמה עלולה לסוב לאחור. שגשוג מושג לאיטו. חברות עלולות להיקרע. הצלחתנו תבחן אך ורק במידת חירותם המתמשכת של עמים, בכבודם ובביטחונם".
אובמה לא חסך שבטו משליטי איראן המסרבים להכיר בזכויות אזרחיהם ומסוריה ששליטיה טובחים, מענים וכולאים אזרחים הכמהים לצדק ולערכים החקוקים בבסיס הקיום האנושי. שתיהן הופיעו בסקירתו האזורית.
משפט המפתח בנאום אובמה שפרס משנה סדורה הפונה להיגיון הנמענים בכל הקשור ליישוב הסכסוך בין ישראל לפלסטינים: "אני משוכנע שאין קיצורי דרך ביישובו של סכסוך שהתארך כדי עשרות שנים".
נאומו של מחמוד עבאס
ראש הרשות הפלסטינית פנה בעיקר אל רגש נמעניו. יותר אל הצופים הרבים בגדה-המערבית, ברצועת עזה ובפזורה הפלסטינית ופחות אל יושבי אולם עצרת האו"ם שאהדת מרביתם הייתה מובטחת למוצא פיו מבעוד מועד. עבאס כמו אובמה לא נזקק לזכות באמון נציגי האומות, אלא לחזור, להציג ולקבע קבל עם ועולם את הנרטיב הפלסטיני על כל דיוקיו ועיוותיו ההיסטוריים ולקשרו לסבלם של הפלסטינים ולמצוקותיהם בעבר ובהווה. עבאס גם ביקש להבטיח בנרטיב הפלסטיני את מקומו שלו בדברי ימי האומה לימין ערפאת ולוודא שלצד שמו תופיע לעד עלילת גבורתו הבין-לאומית מול נשיא ארה"ב ומנהיגי אירופה, להם הוא סרב בתוקף להישמע בהציגו את הפנייה למועצת הביטחון להתקבל לארגון האו"ם במעמד של חברה מלאה ושל מדינה שגבולותיה הם גבולות הארבעה ביוני 1967 ושבירתה היא ירושלים.
בפתח נאומו בחר עבאס לברך את דרום-סודן שזכתה לעצמאות והתקבלה לשורות האו"ם. אי-אפשר היה שלא לקשר את איחוליו של עבאס להצלחת דרום-סודן ולשגשוגה לשאיפתו לדמות למדינה ה-193, הצעירה במדינות העולם, שזכתה להקדים את הפלסטינים.
בפנותו אל הרגש נקט ראש הרשות הפלסטינית לשון פיגורטיבית בתארו את סרבנותה של ישראל להיענות ליוזמות למשא-ומתן מדיני ולעומתה את נכונותה המוחלטת של הרשות לכל הידברות עם ישראל: "לא נואשנו ולא חדלנו מכל מאמץ ליוזמות ולמגעים. בשנה האחרונה, לא השארנו אף לא דלת אחת שלא הקשנו עליה, לא היה ערוץ שלא בחננו או נתיב שלא פולס, ולא פסחנו בפניותינו על אף גוף בעל שיעור קומה והשפעה, רשמי או לא רשמי. שקלנו בחיוב מגוון רעיונות, הצעות ויוזמות שהציגו לנו מדינות וגופים רבים. אולם, כל המאמצים והניסיונות הבין-לאומיים הכנים שננקטו עלו בתוהו בשל הגישות שהציגה ממשלת ישראל, אשר כהרף עין ניפצו את התקוות שהתעוררו בספטמבר 2010 בתחילת המגעים המשותפים בינינו. לב העניין כאן הוא שממשלת ישראל מסרבת להיענות לתנאי היסוד למשא-ומתן המבוססים על החוק הבין-לאומי ועל החלטות האו"ם, ואחוזת תזזית היא ממשיכה להגביר את הבניה בהתנחלויות השונות על אדמתה של מדינת פלסטין".
מחמוד עבאס זכה לתשואות ממושכות בעת שהזכיר את קודמו בראש הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת. ראש אש"ף ייצג לראשונה את העניין הפלסטיני לפני באי עצרת האו"ם בנובמבר 1974 ואמר באותה עת לנוכחים: "עמי העולם תולים בהשתתפות באו"ם תמיכה בעניְיני השלום, הצדק, החירות, העצמאות וּבניית עולם חפשי מקולוניאליזם, מֵאימפריאליזם, ומן הגזענות לכל צורותיה ובכללה הציונות. [...] התנועה הציונית החלה להעלות כחמישים אלף יהודים אירופים בין השנים 1882 - 1917 בשיטות עָרְמָה שונות כדי לְנָטְעָם באדמתנו. [...] באתי אליכם עם עלה הזית ביד אחת ועם רובה הלוחם ביד האחרת. אל תשמיטו את העלה הירוק מידי. אל תשמיטוהו!".
בהמשך הנאום, בתארו את תלאות פליטי 1948, בהם את תלאותיו שלו, עבאס שוב נקט לשון פיגורטיבית שנועדה לעורר בליבות נמעניו את רגש החמלה ובעקבותיו את הכעס על המפעל הציוני: "[...] נאלצנו לעזוב את בתינו, ערינו וכפרינו, נושאים רק כמה חפצים אישיים, צער, זיכרונות ומפתחות לבתינו, אל מחנות ההגליה, אל גולת הנכבה של 1948, אחד ממבצעי העקירה, החורבן והפינוי הנוראים של חברה מלוכדת ונמרצת, שתרמה בפריצת דרכים ובהנהגה לתחייה תרבותית, חינוכית וכלכלית של המזרח התיכון הערבי".
מחמוד עבאס הבחין בנאום בין צדק מוחלט שעל-פיו שטחה של כל פלסטין הוא שטח השייך לעמו, לצדק יחסי שעל-פיו רק השטחים שנכבשו ב-1967 יוחזרו לבעליהם החוקיים. לדבריו: "עשינו ויתור משמעותי כדי להשיג פשרה היסטורית שתאפשר להגיע לשלום בארץ השלום".
בהמשך שזר עבאס את המונח הבין-לאומי הטעון 'אפרטהייד', כאשר הוא שוב נוקט לשון פיגורטיבית, מוחק את הממד האלים בפעילותם של ארגוני הטרור הפלסטינים ומצייר את ישראל כמדינה פורעת חוק וחסרת מצפון: "עמנו ימשיך לפעול בדרכי שלום בהתנגדותו העממית לכיבוש הישראלי, למפעל ההתנחלויות, למדיניות האפרטהייד שלה, ולבניית חומת הכיבוש הגזענית. בהתנגדות זו התואמת את החוק ההומניטארי ואת המנהג הבין-לאומי מזכה אותנו בתמיכת פעילים מישראל ומרחבי העולם, ובאמצעותה אנו מציגים דוגמה מרשימה, מעוררת השראה ואמיצה לעוצמתו של עם חסר ההגנה, החמוש רק בחלומות, אומץ, תקווה וסיסמאות הנאבק מול כדורים, טנקים, גז מדמיע ובולדוזרים".
עבאס עוד הדגיש בהקשר זה שמטרתו בפניה למועצת הביטחון אינה טקטית, כך שישראל תבודד, או הלגיטימיות שלה תפגע, כי אם אסטרטגית. כלומר, קבלת תמיכה בחלום הפלסטיני וסיכול המדיניות הישראלית הפוגעת בו.
קטע המפתח בנאום עבאס נפתח באזכור קדושת ארץ-ישראל לאסלאם ולנצרות. לא ליהדות: "באתי אליכם היום מארץ הקודש, ארץ פלסטין, אדמת הנבואה, מן המקום שבו התנבא הנביא מוחמד ונולד ישו הנוצרי, כדי לדבר בשם העם הפלסטיני החי במולדתו ובפזורה. אחרי 63 שנות סבל של נכבה מתמשכת אני קורא: מספיק! מספיק! די!. הגיעה העת שהעם הפלסטיני יזכה לחירותו ולעצמאות. הגיעה העת לשים קץ לסבלם ולמצוקתם של מיליוני פליטים פלסטינים במולדת ובפזורה, להפסיק את עקירתם ולממש את זכויותיהם".
נאומו של בנימין נתניהו
בנימין נתניהו אינו נהנה מאמון רב הן בישראל הן בעולם. מדיניותו נתפסת לאומנית, סרבנית שלום וממוקדת בסיפוח זוחל של השטחים המוחזקים בידי ישראל מאז 1967 באמצעות המשך מפעל ההתנחלויות. נאומו נועד על-כן לשוות דימוי שונה לו, למדיניותו ולישראל, אף שקהל היעד של הנאום מוכר בעוינותו ובשלילת מסריו מבעוד מועד.
מבנה הנאום של נתניהו נענה לדגם האריסטוטלי של נאומים ואפשר להגדירו נאום שהתמקד בהצגת האתוס הציוני-לאומי מבית מדרשו של הליכוד.
בספרו השלישי בחיבור - 'רטוריקה', דן אריסטו באופן חלוקת הנאום Arrangement)). הוא קבע המבנה הבא: מבוא Prooimion)), הצגת הנושא Prothesis)), התיאור Diegesis)), העלאת טיעונים Pistis)), וסיום Epilogos)). פרק המבוא בנאום נועד לעורר את תשומת לב הנמענים, להגדיר את מטרות השמעת הנאום, או לרומם את תדמיתו של הנואם עצמו. נתניהו פתח ואמר:
"מרגע הקמתה, לפני 63 שנה, ישראל הושיטה את ידה לשלום. בשם מדינת ישראל והעם היהודי, אני מושיט יד זו שוב היום. [...] במיוחד אני מושיט אותה לעם הפלסטיני, עמו אנו מבקשים לכונן שלום אמיתי ובר קיימא. תקוותנו לשלום בישראל לעולם לא דועכת. [...] אני יודע שזאת לא הדרך בה מדינתי מוצגת בדרך כלל באולם זה. במקום זה בשנת 1975, השאיפה של עמי לשוב לקיום הלאומי שלנו במולדת התנכי"ת שלנו הוגדרה באופן מביש כגזענות".
בהתייחסו לארגון האומות-המאוחדות הלין נתניהו תחילה בהתרסה, בהמשך עבר אל אתוס התנ"ך: "כאן באו"ם, רוב אוטומטי יכול להחליט כל דבר. הוא יכול להחליט שהשמש זורחת במערב. אך הוא יכול גם להחליט, ואכן החליט, שהכותל המערבי בירושלים, האתר הקדוש ביותר ליהדות, הוא שטח פלסטיני כבוש".
בניסיון להגביר את האמון בו ובישראל נקט נתניהו באמצעי רטורי מקובל - החזרה התחבירית-רטורית. זהו שימוש במבנים תחביריים מקבילים, היוצר ריתמוס או שובר ריתמוס, וכן מדגיש רעיונות ומבהיר את היחס שביניהם. הדבר נועד למקד את תשומת לב הנמענים למבנים החוזרים, לחדד את הדמיון ולהטמיע רעיונות, באמצעות הבחנתם זה מזה, או הקבלתם זה לזה. כמו-כן, נועד אמצעי זה לרגש, לגרום להתפעלות המאזין, ולגרום להנאה אסתטית. נתניהו הזכיר את המילה אמת וחוזר עליה 8 פעמים: "כראש ממשלת ישראל, לא באתי לכאן על מנת לזכות לתשואות. באתי לכאן כדי לומר את האמת.
האמת היא שישראל רוצה שלום.
האמת היא שאני רוצה שלום.
האמת היא שבמזרח התיכון שלום חייב להתבסס על ביטחון.
האמת היא שאנו יכולים להשיג שלום לא באמצעות החלטות או"ם אלא רק באמצעות משא ומתן ישיר בין הצדדים.
האמת היא שעד כה הפלסטינים סירבו לדבר.
האמת היא שישראל רוצה שלום עם המדינה הפלסטינית, אך הפלסטינים רוצים מדינה פלסטינית ללא שלום.
האמת היא, שאסור לכם לאפשר זאת".
בהמשך נאום האתוס שלו קבע בנימין נתניהו: "כראש ממשלת ישראל, איני יכול לסכן את עתיד המדינה היהודית על סמך תקוות בלבד. מנהיגים חייבים לראות את המצוי ולא את הרצוי. אנו חייבים לעשות כל שביכולתנו על מנת לעצב עתיד טוב יותר. אך אנו לא יכולים להעלים את סכנות ההווה בתקוות בלבד. והעולם הסובב את ישראל בהחלט הופך מסוכן יותר ויותר. האסלאם המיליטנטי כבר השתלט על לבנון ועזה. הוא נחוש לקרוע את הסכמי השלום של ישראל עם מצרים וירדן. הוא הרעיל מוחות ערביים רבים כנגד היהודים וישראל, אמריקה והמערב. הוא מתנגד לא למדיניותה של ישראל, אלא לקיומה של ישראל".
נתניהו התפלמס עם דברי עבאס בנאום שנשא ראש-הרשות הפלסטינית שעה קלה לפני-כן באותו מעמד, ונקט תיאורים ציוריים להמחשת הדברים: "הנשיא עבאס אמר מעל במה זאת שהעם הפלסטיני חמוש רק בתקוותיהם וחלומותיהם. כן, תקוות, חלומות ועשרת אלפים טילים ורקטות גראד שסופקו על ידי איראן, שלא להזכיר את נהר הנשק הקטלני שזורם כעת לעזה מסיני, מלוב ומקומות אחרים. אלפי טילים כבר שטפו את ערינו. ישראלים שואלים בצדק: מה ימנע מכך לקרות שוב בגדה המערבית? [...] [בעלי הביקורת] ממשיכים ללחוץ על ישראל לעשות ויתורים מרחיקי לכת מבלי להבטיח תחילה את ביטחונה של ישראל. הם משבחים את אלו שבחוסר דעת מזינים את התנין הבלתי ניתן לסיפוק של האסלאם המיליטנטי, ורואים בהם מדינאים אמיצים. הם מציגים כאויבי השלום את אלה מאתנו המתעקשים על כך שראשית יש להקים מכשול שירחיק את התנין, או לפחות לתקוע מוט ברזל בין מלתעותיו הפעורות. למרות התגיות והדיבה שבפי מבקריה, ישראל חייבת להקשיב לעצות טובות יותר מאלה. עדיפה עיתונות רעה על הספד טוב. עדיפה עוד יותר היא עיתונות שחוש ההיסטוריה שלה נמשך מעבר לארוחת הבוקר ושמכירה בצרכי הביטחון הלגיטימיים של ישראל".
נתניהו שילב בנאומו גם מילים אחדות בעניין המשך שביו של החייל החטוף, גלעד שליט. שוב שזר בהן אתוס ישראלי: "החמאס מפר את החוק הבינלאומי בכך שהוא מחזיק בשבי את החייל גלעד שליט במשך חמש שנים ללא ביקור של הצלב האדום. גלעד שליט הוא בנם של נעם ואביבה שליט. הוא הנכד של צבי שליט, שניצל מהשואה כאשר עלה לישראל כילד בשנות השלושים. גלעד שליט הוא הבן של כל משפחה ישראלית. כל אומה המיוצגת כאן חייבת לתבוע את שחרורו המידי. אם אתם רוצים להעביר היום החלטה לגבי המזרח התיכון, זאת צריכה להיות ההחלטה שתקבלו".
בנימה אישית הסביר נתניהו: "במשרדי בירושלים נמצא חותם עתיק. זוהי טבעת חותם של פקיד יהודי מזמן התנ"ך. החותם נמצא ממש ליד הכותל המערבי והוא בן 2700 שנה, מתקופת המלך חזקיה. ושמו של אותו פקיד חקוק בעברית על החותם. שמו היה נתניהו, וזהו גם שם משפחתי. שמי הפרטי, בנימין, הוא בן אלף שנה יותר מהחותם. בנימין היה בנו של יעקב, שנקרא גם ישראל. יעקב ושניים עשר בניו שוטטו באותן גבעות של יהודה ושומרון לפני 4000 שנה ומאז קיימת נוכחות יהודית בארץ. ובעבור אותם יהודים שהוגלו מארצנו, החלום לחזור אליה מעולם לא פסק. [...] כראש ממשלת ישראל, אני מדבר בשם מאה דורות של יהודים אשר חיו בפזורה, אשר סבלו מכל מעשי רשע הקיימים תחת השמש, אך מעולם לא ויתרו על התקווה לחזור לקיומם הלאומי במדינה היהודית, האחת והיחידה".
קטע הסיום שהיווה את שיאו של נאום האתוס היה: "אני מציע שנדבר בפתיחות ובכנות. בוא נקשיב זה לזה. בוא נעשה כמו שאנו אומרים במזרח התיכון, נדבר 'דוגרי', כלומר ישר ולעניין. אני אציג בפניך את הצרכים והדאגות שלי. אתה תציג בפניי את שלך. כך, בעזרת השם, נמצא את המכנה המשותף לשלום. [...] שנינו בני אברהם. העם שלי קורא לו אברהם, העם שלך איברהים. יש לנו אב משותף. אנו חולקים את אותה הארץ. הגורלות שלנו שזורים זה בזה. בוא נגשים את חזון ישעיהו 'העם ההולכים בחשך, ראו אור גדול: יושבי בארץ צלמות, אור נגה עליהם'. מי ייתן ואור זה יהיה אורו של השלום".
סיכום
הפילוסוף הגרמני, פרידריך ניטשה (1844-1900), ניסח בשעתו את "דילמת המהימנות" (Dilemma of credibility). לדידו, יש לייחס לרטוריקה כמו ללשון ולטבע האדם דואליות; כלומר, שילוב של אמירת אמת ולא-אמת במובנם המוסרי. ניטשה העריך תהליכי-שכנוע באמצעות רטוריקה, כטכניקות של העמדות פנים רבגוניות ולא מודל מייצג או תדמית המתיימרת להיות אמתית ביסודה. הוא לא שלל בכך את תפיסותיו הספקניות כל כך של אפלטון, אלא הוסיף עליהם עוד נדבך, המדגיש את הפן הבדאי (fiction) של הרטוריקה וכן את יכולתה ככלי לעצב מציאות, על-ידי העמדות פנים המשפיעות על פעולות, על תפיסות ועל פרשנויות.
נאומו של אובמה נועד לבאר באופן הגיוני את הקו שממשל ארה"ב בחר לנקוט באחרונה בסוגיה הפלסטינית. עבאס בקש להציג ולקבע בתודעת העולם את הנרטיב הפלסטיני ובאמצעות פניה אל הרגש לעורר את חמלתו במטרה לזכות בתמיכה לא רק בקבלתה לארגון האומות-המאוחדות במעמד של מדינה וחברה מלאה, אלא גם לכרסם בזכויותיה ובריבונותה של ישראל – ככלי טקטי למקרה שיחל תהליך מדיני. נתניהו בקש לשנות במידת האפשר את הדימוי שלו עצמו ושל ישראל באמצעות הצגת 'האמת' שלו ושל מדיניות ממשלת-ישראל.
הנאומים לא קרבו את השלום המיוחל, אלא הם שיקפו בבירור את נפיצותו של הסכסוך ואת הפערים העמוקים בין הצדדים. אפשר שהפלסטינים קרבו במהלך הדיפלומטי את סיכוייהם לזכות בחברות בארגון האו"ם במעמד של מדינה עצמאית, אך ספק אם יהא זה באמצעות משא-ומתן שיסיים לעד את הסכסוך ויעניק לאזור ולארץ-ישראל שלווה, ביטחון וחיי שיתוף לרווחת הציבור הפלסטיני והישראלי, המסתפק במימוש חלקי ולא כולל של מאווייו הלאומיים.
ד"ר נדיר צור הוא חוקר-אורח במרכז חיים הרצוג לחקר המזרח התיכון והדיפלומטיה, באוניברסיטת בן-גוריון בנגב; עמית וחוקר-נלווה במכון ע"ש הרי ס. טרומן למען קידום השלום, באוניברסיטה העברית בירושלים. מתמחה בפסיכולוגיה פוליטית, בכלי השפעה של מנהיגים – בהם רטוריקה פוליטית ובחקר ממדים פוליטיים ופסיכולוגיים של ביטחון לאומי. ספרו - 'רטוריקה פוליטית' (2004) בהוצאת הקיבוץ המאוחד, זכה בפרס האגודה הישראלית למדע המדינה בשנת 2005.
