ציפי לבני – תסמונת הנאום החלול
ביום רביעי 13 ביולי 2011 זומנה מליאת הכנסת לדיון ב'חוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם, ה'תשע"א - 2011'. החוק המכונה בקיצור: 'חוק החרם' אושר יום קודם בקריאה שנייה ושלישית בתמיכת 47 ובהתנגדות 38 חברים. 35 מחברי הבית, קצת פחות משליש, לא ביטאו את דעתם בעד החוק או נגדו. למעשה, גם אחדים מן הנואמים בדיון לא עסקו בחוק, אלא ניצלו את הופעתם המתוקשרת בערוץ הכנסת לעניינים אחרים שלהם ולחוק אין ולא כלום. אפשר שלא קראו את החוק... הגדילה לעשות יושבת ראש האופוזיציה, ציפי לבני, שבדרך-כלל נאומיה הם חסרי השראה, בוטים וחלולים, אף בכנסת החסרה נואמים מחוננים. קשה שלא להשתוקק לשוב ולהסכית לנאומיהם של יושבי-ראש אופוזיציה כמו יוסי שריד ועמרם מצנע.
את 'חוק החרם' יזמו 25 חברי הכנסת – 5 מ'קדימה': דליה איציק, ח"כ לשעבר צחי הנגבי, מגלי והבה, יואל חסון, ורוחמה אברהם בלילא; 7 מן הלכוד: זאב אלקין, אופיר אקוניס, דני דנון, ציפי חוטובלי, חיים כץ, יריב לוין, וכרמל שאמה; 4 מ'ישראל ביתנו': רוברט אליטוב, אלכס מילר, דוד רותם וליה שמטוב; 3 מש"ס: דוד אזולאי, יצחק וקנין ואברהם מיכאלי; 3 מ'יהדות התורה': משה גפני, מנחם אליעזר מוזס ואורי מקלב; 2 מן האיחוד הלאומי: אריה אלדד ויעקב כ"ץ; וזבולון אורלב מן 'הבית הלאומי המפד"ל החדשה'.
'חוק החרם' מגדיר בראשיתו מהו 'חרם על מדינת ישראל': "הימנעות במתכוון מקשר כלכלי, תרבותי או אקדמי עם אדם או עם גורם אחר, רק מחמת זיקתו למדינת ישראל, מוסד ממוסדותיה או אזור הנמצא בשליטתה, שיש בה כדי לפגוע בו פגיעה כלכלית, תרבותית או אקדמית". בהמשך, נקבע כי חרם הוא מעשה הגורם ל'עוולה אזרחית' ויחולו עליו הוראות 'פקודת הנזיקין [נוסח חדש]'.
מפיריו של החוק צפויים לעמוד לדין ובתי המשפט עלולים להשית עליהם תשלומי פיצויים שייקבעו על-פי "נסיבות ביצוע העוולה, חומרתה והיקפה".
בדברי ההסבר להצעת החוק שהונחה על שלחן הכנסת עוד ביולי 2010, נכתב:
חוק זה מטרתו להגן על מדינת ישראל בכלל ועל אזרחיה בפרט מפני חרמות אקדמיים, כלכליים ואחרים, המוטלים על המדינה, אזרחיה ותאגידים בה מחמת הקשר שלהם למדינת ישראל. בארה"ב קיים חוק דומה המגן על ידידותיה מפני חרם של צד שלישי, כאשר הנחת היסוד היא שאזרח או תושב המדינה לא יקרא להטלת חרם על ארצו שלו או על בעלות בריתה. אם ארה"ב מגינה בחוק על ידידותיה, קל וחומר שלישראל קיימת החובה והזכות להגן בחוק עליה ועל אזרחיה.
הצעת החוק מבחינה בין חרם שמוטל בידי תושב או אזרח ישראל, חרם שמוטל בידי תושב או אזרח זר, וחרם שמוטל בידי ישות מדינית זרה באמצעות חוק שהיא חוקקה או על פי קביעה של ממשלת ישראל.
'חוק החרם' ספג ביקורת קשה מפי משפטנים, אנשי רוח, פוליטיקאים וחוגי שמאל. בין-השאר נטען כי הוא משקף את "רודנות הרוב, שמנסה לנצל את הכוח שלו לא כדי לקדם את השקפת עולמו, אלא כדי להשתיק את המיעוט. מדובר בחוק שנועד לנטרל חרם צרכני פוליטי, שהוא כלי מקובל. החוק מכוון כל כולו נגד השמאל. החוק מגן על עמדה פוליטית מסוימת ונועד לסתום פיות לעמדה פוליטית אחרת. [...] הוא פוגע בלבו של חופש הביטוי הפוליטי". היועץ המשפטי לממשלה הגדיר את החוק - ''גבולי מאוד מבחינה משפטית - על הקו האדום", אך התחייב לייצג את הממשלה בדיון בבג"ץ. המשנה ליועץ המשפטי אמר כי "בחוק יש קשיים חוקתיים וכי הוא נמצא על גבול החוקתיות". היועץ המשפטי של הכנסת כתב בחוות דעת שהכין כי בחוק יש "משום פגיעה בליבת חופש הביטוי בישראל [...] המרכיבים בו מגיעים אל סף אי החוקתיות ואף מעבר לו". מיד לאחר אישור החוק בכנסת עתרה תנועת 'גוש שלום' לבג"ץ בתביעה לבטל את 'חוק החרם'. בעתירה נכתב: "מדובר בניסיון נוסף של הרוב בכנסת להשתיק כל ביקורת נגד מדיניות הממשלה ביהודה ושומרון ולמנוע שיח פוליטי פתוח".
ישיבת המליאה [הישיבה ה-261 של הכנסת ה-18] בעניין 'חוק החרם' זומנה על-פי סעיף 42(ב) לחוק-יסוד: הממשלה. סעיף זה קובע שהכנסת רשאית לקיים אחת לחודש, לפי דרישה של לפחות 40 מחברי הבית, דיון בהשתתפות ראש הממשלה בנושא שהוחלט עליו. למעשה, בנימין נתניהו אולץ להופיע בפני מליאת הכנסת ולהסביר מדוע נעדר מן ההצבעה לאישור 'חוק החרם' והאם הוא תומך בחוק שבעיני ציבור רחב אינו חוקתי ושנוי במחלוקת משפטית. תשובתו של נתניהו הייתה דווקא ברורה ובלתי חמקמקה:
אני רוצה שלא תתבלבלו. אני אישרתי את החוק. אם לא הייתי מאשר אותו, הוא לא היה מגיע הנה והוא גם לא היה עובר פה. [...] אני נגד חרמות. אני נגד חרמות שמכוונים נגד מדינת ישראל בכלל ואני נגד חרמות שמכוונים לקבוצות של אזרחי ישראל. אני נגד חרמות על ערבים, אני נגד חרמות על חרדים, [...] אני נגד חרמות שמכוונים נגד אזרחי ישראל.
ראש-הממשלה קבל על הביקורת שהטיחו בחוק חברים ב'קדימה', אף על-פי שחמישה מחברי הסיעה היו בין יוזמי הצעת החוק:
שמעתי את ההתקפות משולחות הרסן, אני חייב להגיד, של חברי האופוזיציה, בייחוד מקדימה [...]. אני מנסה להבין באמת, שאלה שעלתה פה, מדוע חברי הכנסת של קדימה, שתמכו בחוק המקורי, בהצעת החוק המקורית, החליטו להתנגד לו בהצעת החוק הסופית [...]. החוק המקורי כלל את יהודה ושומרון, כלל עוולה אזרחית, כלל – זה לא יאומן – איסור פלילי, והוא כלל את סעיפים 5, 6 ו-8, שעוסקים באנשים שאינם אזרחים או תושבי מדינת ישראל, בחרם שהוטל על-ידי ישות מדינית זרה. יש בזה כל מיני השלכות בין-לאומיות, מדיניות. ובכן, זו הייתה הצעת החוק המקורית שתמכו בה חמישה חברים מכובדים בקדימה. [...] ואז למה שיניתם את הצבעתכם? פשוט מאוד [...] כי היה לחץ, ואתם, חברי הכנסת בקדימה, התקפלתם תחת הלחץ.
נאומו של בנימין נתניהו היה ברובו נאום אפולוגטי. הנאום לא היה רהוט והוא הופרע פעמים רבות בידי חברי-כנסת שאחדים מהם אף הורחקו מן הדיון. רטוריקה אפולוגטית היא אחת מששה סוגים שונים של מסרי-שכנוע המופעלים במענה לצרכים שונים של פוליטיקאים. ואלו הם: רטוריקה אינפורמטיבית, רטוריקה מגייסת, רטוריקת הנעה, רטוריקה אפולוגטית, רטוריקה 'מרדימה' ורטוריקה טקסית. ברטוריקה אפולוגטית מגונן הנואם על מעשים או מחדלים ששמו נקשר בהם, מציג טיעונים המנקים אותו מאחריות להם, מתנצל על תקלה, או מטיל אחריות על זולתו. פוליטיקאים רבים ממעטים להפעיל סוג זה של רטוריקה המעמתת אותם עם מעשיהם, או מחדליהם.
בפנותו למתנגדי החוק ובעיקר לאלה שקראו בפומבי להפר את החוק אמר נתניהו:
תשכנעו, תפעלו, תגייסו רוב בכנסת, זו השיטה הדמוקרטית במדינת ישראל [...]. לא בוחרים לכבד חוקים שאוהבים ולא לכבד חוקים שלא אוהבים [...]. במקרה קיצוני, כשכלו כל הקצים, ומה שאתה לא מצליח לעשות כאן, יש לך מוצא נוסף. אתה יכול לערער לבית-המשפט העליון. [...] אני אומר את זה לחברי באופוזיציה ואני אומר את זה גם לחברי בקואליציה – אנחנו נכבד את בית-המשפט העליון, אנחנו גם נגן על בית-המשפט העליון.
יושבת ראש-האופוזיציה ויושבת-ראש תנועת 'קדימה' ציפי לבני פתחה את נאומה בהגדרת 'חוק החרם' – "חוק נוראי" ובקביעה שהחוק עוסק "בנושא כל כך מהותי, שמשנה את פניה של מדינת ישראל".
מכאן ואילך לא ניתחה את החוק. לבני תקפה את בנימין נתניהו, יריבה הפוליטי, המזוהה עם 'חוק החרם', העריכה את אופיו, הבליטה את פגמי אישיותו והסיטה את הדיון בחוק מן המישור העקרוני, הענייני והאידיאולוגי אל המישור האישי והפוליטי. כמעט לכל אורך הנאום לבני הפעילה אמצעי רטורי אחד הנמנה אמנם עם רטוריקת הטיעון אך מבוסס על הטעיית קהל הנמענים ומציג דעות והשקפות שאינן מפריכות את אלה של היריב ושבמענה להן נישא הנאום. וכך אמרה:
היום ראש הממשלה מגיע, כמו תמיד באיחור, אחרי שהוא נמצא בורח מהמליאה בזמן ההצבעה, אחרי שהוא חטף ביקורת למה הוא לא היה כאן. ואז ראש הממשלה, כרגיל, הוא זה שנכנע ללחץ [...] וכשאני יושבת ומקשיבה לראש הממשלה, כל כולו חרחור שנאה בין חלקיו השונים של העם, בין הרוב ובין מיעוט, ראש ממשלה שלא מבין דבר מהי דמוקרטיה, חלול מכל ערך, לא מבין ששוויון זו לא טובה שאתה נותן למישהו אלא זו זכות של כל אזרח המדינה הזאת. [...] אבל אין לך את הערכים האלה, כי כולך פוזה, סיסמאות נבובות וניצול חולשה של אחרים על מנת לקבל כוח. זריעת אימה ופחד וריב ומדון בין חלקיו השונים של העם הזה.
גם כאשר אפשר היה לצפות שלבני תאמר ולו משפט אחד בנוגע ל'חוק החרם' היא המשיכה ותקפה את נתניהו ולא את החוק. את האיש ולא את העניין:
כשעוד חשבו שתוכל להעביר את החוק הזה מתחת לרדאר הציבורי, דיברו על איזושהי אי-נוחות שיש לך ולכן לא באת, על איזשהו ריח רע שיש מהחוק הזה. הבעיה היא שהממשלה היא מקור הריח הרע במדינה הזאת. הקואליציה שבחרת היא הבעיה, ההחלפה שלכם היא הפתרון וכל מה שאנחנו רואים עכשיו - והחוק הזה זה רק סימפטום של אותה תהום, שאתה מוביל את ישראל מדינית, ביטחונית ומוסרית.
ניכר בלבני שלא קראה את 'חוק החרם' ולא התעמקה במשמעויותיו המשפטיות והבין-לאומיות ועל כן לא העלתה בנאומה טיעונים הגיוניים, או פסבדו-הגיוניים השוללים אותו. נאומה היה דומה להפליא לנאומו של שותפה למפלגה שאול מופז. גם מופז התמקד בנתניהו ולא ב'חוק החרם':
חזר אלינו ביבי הישן, המוכר מפעם, זה המסוכן שבמהדורות נתניהו. לאחרונה חזר אלינו במלוא עוזו ביבי הפלגן, הסכסכן, המסית ציבור אחד נגד אחר, המפריד בין אזרחי המדינה בשל צורך זול ורדוד של אהדה פוליטית קיצונית ומיותרת. [...] בשביל מה היית צריך את חוק החרם? הנח לזה, מר נתניהו, סור מהרע הנורא הזה, הסר ידך מההסתה, מהפגיעה בדמוקרטיה, ממדיניות מטורפת של חלק מחובבי הפייגלינים המשתלטים על סיעתך ומפלגתך. די לך, נתניהו, מהדבר הנורא הזה. אין לנו ארץ אחרת, אין לנו מדינה אחרת, אין לנו עם אחר. למה שנעשה בשבועות האחרונים בבית הזה, לא תהיה לך מחילה.
בנאומה נקטה יושבת ראש 'קדימה' ציפי לבני רטוריקה מגייסת. סוג זה של נאומים שאותם נושאים פוליטיקאים רותם אמצעי השפעה ושכנוע לגיוס ציבור לתמיכה ברעיונות, או במדיניות שתופעל בעתיד. לבני ניצלה את הפניית מצלמות ערוץ הכנסת לעברה לא רק לתקיפתו האישית של נתניהו, אלא גם לעשות נפשות לרשימתה:
בואו נילחם ביחד נגד הממשלה הרעה הזאת, כי המתיישבים [בשטחי 1967] הם לא הבעיה, הבעיה היא ממשלות ישראל. המתיישבים, חלקם נולדו שם, והם גרים שם, והם רוצים להתפרנס בכבוד וזאת זכותם. [...] בואו ניאבק ביחד נגד המחירים הכבדים שהממשלה הרעה הזאת גובה ממדינת ישראל ומאזרחיה, כי בציניות רבה - וראיתי את זה היום על הדוכן, אני יכולה להבין את הכעס של חברים שעזבו כשהם שמעו את ראש הממשלה.
לבני תקפה בהמשך יריב פוליטי נוסף, יושב-ראש 'עצמאות', שר-הביטחון אהוד ברק. וכך אמרה:
ושר הביטחון – הוא שוב איננו? שר הביטחון. האמת היא שדברים שפעם נשמעו רעיונות הזויים – 'לא יכול להיות שיהיה מי שיעשה אותם' – מתחילים לרקום עור וגידים. זאת אומרת, כי שר הביטחון שעד אתמול היה צריך לאכוף את החוק ביהודה ושומרון, להרוס מבנים בלתי חוקיים, צריך להעניש עכשיו את מי שלא רוצה לבוא לשם או לקנות.
הדיון בהודעת ראש-הממשלה הסתיים בהצבעה שבה תמכו בו 47 חברים, 27 התנגדו וחבר-כנסת אחד נמנע. 'חוק החרם' הוא חוק רע. הנאומים תאמו את החוק.
מאת: ד"ר נדיר צור
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה