יאיר לפיד: בין מציאות לאשליה - מאת יהושע גתי

הסוציולוג הידוע מכס ובר , שעסק בחקר המנהיגות הפוליטית, הגדיר את המנהיג  הפוליטי כדמגוג, כוונתו הייתה שפוליטיקה קשורה בנאומים והמנהיג מוביל דרך נאומים. דמגוג בקונטקסט זה איננו מונח שלילי מדי לטעמו כיון שזה טבעו של הנאום הפוליטי הדלברטיבי שמטרתו להניע את הקהל. ואכן, מהכרתו את עולם הנאום הפוליטי- הוא הנאום הדלברטיבי - הכיר ובר אל נכון בטיבו של נאום זה, שמטרתו היא לאו דווקא ניתוח קר של אמת או מציאות מסוימת , כיון שהנאום הדלברטיבי איננו דיסקורס פילוסופי של חקר האמת, אלא נאום שמיועד אל קהל, נאום שחותר להשפיע, וזהו הבדל גדול בין הטקסט האנליטי של החתירה להיגיון צרוף לטקסט הדיאלקטי שאיננו נוקט בכלי ההיגיון הצרוף ושלא יעמוד במבחן קורס אוניברסיטאי בתורת ההיגיון היא האנליטיקה, אלא הדיאלקטי הוא אישי יותר והוא דמוי היגיון ולא יותר מזה. הנאום הדלברטיבי פורץ מויכוח שלו כללי שיח משלו. עם זאת, יש לומר, שהיום הנאום ככלי הקומוניקציה העיקרי והמהותי בין המנהיג, ראש ממשלה, נשיא, איבד משהו מעוצמתו כשהוא במקרים רבים מומר למסיבת עיתונאים, לשאלות ותשובות או יש גם לעימותים טלביזיוניים בין מתמודדים. אצלנו שרון לא נאם ממש, גם לא ערב פינוי ימית כשנדרש להסברים וגם נתניהו לא מעדיף לצאת מזומנות בנאומים ממשיים אלא מסתפק בהודעות מטעם או בהצהרות. ועדיין מצויים בנמצא מנהיגים שמפעילים את הנאום ככלי לשכנוע הציבור בעמדותיהם, והבולט מאלה הוא ברק אובמה, נשיא ארהב, אשף רטורי. אובמה מאמין בכוח הנאום והוא מיטיב להשתמש בו. עבורו עצם השמעתו על טיעונו הרציונאלי ומוסרי המנומק ואווירתו האידיאולוגית האופיינית לאובמה הוא כמעט תחליף למעשה גופו . ולאמיתו של דבר, הנאום לגבי אובמה מעשה הוא ונאומו מתווה את דרכו , פעולה של speech act . המנהיג השני, הדוגל בכוח המילה דווקא ושעליו אדבר הבוקר הוא ישראלי, בראשית דרכו המדינית, וכבר משמש כאחד ממנהיגי הקואליציה החזקה והמשמעותית בפוליטיקה הישראלית העכשוית. גם מנהיג זה לא שש לנאום בציבור אבל הוא מאד מעוניין בקומוניקציה עם קהל רחב והוא מעדיף כלי קומנקטיבי אחר מהנאום הוורבלי הקלסי בעל הילה משל עצמו הוא הפייסבוק או הדואר האלקטרוני, שכאן הוא מתחבר עם קהל אין קץ. המילה הכתובה מול הקהל. לא oral delivery כאן אין מקום לטון דיבור שהוא משמעותי מאד כאוטריטה אצל אובמה, צרציל או בן גוריון, בגין או היטלר להבדיל.         הטקסט הבא הוא אופייני לרטוריקת הפיסבוק של לפיד. אקדים ואומר, שזה דפוס הרטוריקה האפולוגטית המובהקת  שאופיינית לספרות הדתית במיוחד אבל לא רק לה. זוהי רטוריקה מגיבה, מתרצת לסיטואציה מסוימת. הגנר של האפולוגיה הוא לפי סקליגר ,איש הרנסנס ומבכירי חוקרי הרטוריקה, הוא נרטיב שמשתמש בפרסונאליות ומתאר אירועים אמוציונאליים או מורליים. האסטרטגיה הרטורית שנוקט בה לפיד היא הבניית מציאות. ויש להבחין בין תיאור המציאות גופה ובין תיאור של מציאות אפשרית. במונח הבניית המציאות בשימושו הרטורי איננו מתכוונים לחזון אסכטולוגי כמו חזון אחרית הימים אלא תיאור מצב, שמבחינת הקהל הוא ריאליה אפשרית אף מוכרת ועם זאת היא איננה הריאליה עצמה אלא אנאלוגיה שהנואם מדמה לה את המציאות לשם השחזתה של התמה tenor דרך vehicle. בזאת הטקסט פונה אמנם לדמיונו של הקורא-- במקרה שלפנינו-- אבל כאמור לא על בסיס דמיון פרוע אלא כרקונסטרוקציה אפשרית שתדגים את הtenor קרי הריאליה גופה. ובמקרה הנדון לפיד ישתמש בתכסיס רטוריקת ההנגדה . כדי לגרום ליריב שלך לקבל טענה מסוימת, עליך להציב בפניו גם טענה מנוגדת, כדי שיוכל לבחור בין השתיים. דומה הדבר להצבת אפור ליד שחור וכינויו לבן או ליד לבן וכינויו שחור, כותב שופנהאואר. טכסיס ההנגדה בא דרך האנאלוגיה שלפיד יקרא לה בפני מאזיניו תרגיל. הוא מעלה את המציאות הפוליטית המוכרת היטב נגדה קרא תגר במסע הבחירות המוצלח שלו לעיצומה של מפלגת יש עתיד היא מפלגתו. ואז , והיה והוא ומפלגתו לא היו מהווים את הקואליציה -- מפליג לפיד בפרטים מצמררים מבחינת קהל בוחריו של ממשלה בלעדיו. זוהי ממשלה עם שס ויהדות התורה. והוא מתאר בססגוניות ובפרטים את עולם האפשרי הזה שמביא להעברת מיליארדים לישיבות, עולם של בזבוז של ממשלת ענק של 35 שרים וסגני שרים בזבזניים, עולם של גירעון ענק ואיש לא מעלה את המס על החברות המיליונריות , לא מעלים מיסים לעשירים – והתוצאה: המעמסה נופלת על מעמד הביניים. קרי,עליכם קוראיי. גוולד. לפיד פונה אפוא בדרך האנאלוגיה שמאפשרת לבנות את התמה עם מבנה מציאות שאיננו קיים כרגע אבל הוא מוכר מאד והוא סביר. האנאלוגיה מאפשרת להבין טוב יותר את  מגמת הטקסט הנתון. האנאלוגיה מאפשרת לתת למציאות קונצפציה מבנית, ערכית, שאחרת, עם שרטוט הריאליה גופה, המציאות העכשווית לא הייתה מדברת כלל לליבם של הקוראים המאוכזבים ממדיניותו של לפיד. אבל, על ידי ההנגדה דרך האילוסטרציה, נוצרה נוכחות חדשה שהופכת מצב מעורפל ורגיש לקונקרטי. לפיד מקצץ בקצבאות רגישות, במענקים לילדים, מאיים בקיצוץ קצבה לקשישים, איננו מסייע במצוקת הדיור, שהייתה מאושיות מצעו לבחירות: איפה הכסף הוא חזר ושאל. אבל, דרך ההשוואה הוא הופך מדיניות של הבטחה שהוא לא מפרט את פרטי מימושה, ומעשיו בהיותו הממונה על מדיניות הבטחתו כשר האוצר הם אפוא פרובלמטים מנקודת הראות של הבטחותיו, והוא הופך בטכסיס הרטורי של אילוסטרצית ההנגדה את האבסטרקט לקונקרטי. אנחנו לא ממשיכים את התועבה הזאת, הוא כותב, והעם יודע היטב מהי התועבה. אנחנו טובים. במה? הוא לא ממש מפרט אבל ההשוואה מדברת בעד עצמה ומצביעה לאפשרויות הקטסטרופליות. ועוד לטכניקת ההשוואה : במסיבת עיתונאים עם עופר עייני כמדווח ב De Marker מ 9 מאי 13 מדווח לנו לפיד : הדבר האחרון שאני רוצה לפגוע במעמד הביניים. הלכנו לכל הכיסים. יש כאן צדק חלוקתי. צריך לשים לב שבפעם הראשונה שבפעם הראשונה זה שנים, האדם העובד הוא לא הנפגע העיקרי. אני לא סוציאליסט, ואני רוצה לעודד עסקים בישראל, אבל פגענו בעשירים. הטייקונים לא ישלטו, בעלי השכר הגבוה לא יקבלו קצבאות ילדים, הקיצוץ כולל גם סקטורים שעד היום לא פגעו בהם. אנחנו משנים את האי שוויון בנטל, גם במובן הכלכלי. הדגש הוא על העשירים הבזויים. הכנסתי אותם למסגרת המיסוי, מתפאר לפיד. רטורית זהו תכסיס ה aversio הידוע מתחום הסגנון חקר התחביר של מעתק מגוף אחד למשנהו, ובמערכת התכסיסים הרטורית זהו המעתק של מה שקרוי הסחת הדעת. וכך כותב שופנהאואר; אם אתה עומד לנחול תבוסה, צור הסחת דעת, כלומר, אתה יכול לדבר על  עניין שונה כאילו יש לזה קשר לנושא המחלוקת וכאילו זה מהווה טיעון הסותר את דברי היריב. ניתן לעשות זאת בהצלחה כל עוד יש קשר רופף כלשהו בין הנושא המקורי לבין זה שמסיח את הדעת. תכסיס דומה נקט סקיפיו כאשר תקף את אנשי קרטגו לא באיטליה אלא באפריקה. במלחמה עשויה הסחת דעת זו להביא לתוצאות חיוביות, אולם במריבות אין היא אלא תחבולה זולה, משום שהגינויים עומדים בעינם. וכלומר, העשירים גם הם במיסוי. "דפקתי" גם אותם. וזה לכאורה מה שהציבור רוצה לשמוע. זאת הרטוריקה של לפיד. זה שבינתיים הוא "דופק" את החלשים ומעמד הביניים זה הוא לא מזכיר. העיקר שהטייפונים שנואי העם, מושאי מחאות הצדק החברתי נלכדו, לפיד תפס אותם, הם משלמים מסים. זוהי דוגמה קלסית של טכניקת הסחת הדעת. ועוד: סליחות ריבונו של עולם, לפני שנה, בתקופה זו של השנה, נסעתי בארץ מיישוב ליישוב, מנסה לשכנע את מעמד הביניים הישראלי שיש לו סיכוי להחזיר את המדינה לידיו. כמה חודשים אחר כך היו בחירות, ולפני פחות מחצי שנה מוניתי לשר האוצר וגיליתי את ההיקף המבהיל של האוברדראפט שהוסתר מכולנו. כדי לסגור אותו היינו צריכים לעשות צעדים כואבים. עשינו אותם, והם כאבו, והם עדיין כואבים, אבל זו הייתה הדרך היחידה להציל את מעמד הביניים הישראלי מקריסת מערכות. זו היתה שעת חירום, והיינו צריכים להתנהג כמו בשעת חירום. עכשיו, כשבעקבות ההחלטות הכואבות המשק מתייצב, אני עושה את חשבון הסליחות שעושה כל יהודי ביום הזה. ויש לי על מה לבקש סליחה, ריבון העולמים, לא על הטעויות שעשינו, אלא על מה שעוד לא שינינו. (ההדגשה שלי) כי כל עוד יש ילד אחד בישראל שאין לו כסף לאוכל, או לספרי לימוד, יש לנו מה לשנות. כל עוד יש ניצול שואה אחד שאין לו שולחן שבת לשבת לידו, יש לנו מה לשנות. כל עוד יש זוג צעיר אחד שאינו יכול לקנות דירה במחיר סביר, יש לנו מה לשנות. כל עוד לצעיר בפריפריה אין הזדמנות שווה להשכלה, לתעסוקה, לשכר הוגן, יש לנו מה לשנות. כל עוד אין בארץ נישואין אזרחיים ותחבורה ציבורית בשבת בגלל אנשים שחושבים שהם מדברים בשמך, יש לנו מה לשנות. כל עוד לא השלמנו את המהלך ההיסטורי של גיוס החרדים והוצאתם לשוק העבודה, יש לנו מה לשנות. כל עוד תהליך השלום אינו משנה את המציאות, יש לנו מה לשנות. כל עוד מערכת החינוך לא הפכה למוקד של מצויינות וערכים שאין שני לו בעולם, יש לנו מה לשנות. כל עוד הטייקונים ממשיכים לחלק לעצמם את המדינה מבלי שיחששו מכך שייצטרכו לתת בפנינו דין חשבון, יש לנו מה לשנות. כל עוד העסקים הקטנים ממשיכים להיאבק כדי לגמור את החודש, יש לנו מה לשנות. כל עוד השיח הציבורי שלנו ממשיך להיות אלים ושיטחי, טהרני וקיצוני, רצוף עלבונות ונטול הקשבה, יש לנו מה לשנות. כל עוד הפוליטיקה שלנו צינית ורודפת כותרות ומעדיפה עימותים מתוקשרים על שיתופי פעולה שמביאים תוצאות, יש לנו מה לשנות. כל עוד לא הורדנו את יוקר המחיה השערורייתי והקלנו על מעמד הביניים הישראלי, אז סהדי שבמרומים שלא אשקוט ולא אנוח עד שנשפר את מצבו, כי זה אומר שעוד יש לנו מה לשנות. גמר חתימה טובה   שלכם, יאיר לפיד . כל הזכויות שמורות למפלגת יש עתיד - yeshatid.org.il  yeshatid@yeshatid.org.il לפנינו טקסט בעל מטען אמוציונאלי חזק שמשרטט את מאווייהם של בני ובנות המעמד הבינוני נשואי פניו של לפיד. כול מה שמטריד אותם ואין להם אלה הדברים הנמנים כאן, ולכן הצביעו בעד לפיד. ושימו לב גם למבנה השבלוני של החזרה שתפקידה ליצור ממד של נוכחות, ממשות. זהו המבנה הקלסי של הסליחות— ואכן זה זמן הכתיבה-- הבקשות האינטימיות ביותר של המאמין הנקראות בפרהסיה, בכוונה. כוח הסליחות מקבל עצמה מהדגם המפורט החוזר על עצמו וקובע דרך החזרה מצב של נוכחות, קביעות. עם זאת, רטורית מבחינת המערכת הרטורית נבנה כאן מצב מורכב של שימוש בגנר האיחול ,  שזהו כבר סוג הנאום האפודיקטי. זוהי המרכבה הנאומית של נאומי ההספד, השכבה, הזיכרון, נאומי פסטיבלים. מנגד, נאום פוליטי נישא כנאום שכנוע טיעוני-ארגומנטטיבי, הנאום האפודיקטי איננו מביע ויכוח, אין מי שיחלוק עליו, והוא בראש וראשונה ללא השלכות פרקטיות. אי לכך, הרומאים למשל לא לימדו בכלל במסגרת הרטוריקה את הנאום האפודיקטי. זהו נאום הקשור יותר לסגנון וספרות מאשר ארגומנטציה. ההבטחות הנובעות אפוא ממקשי ההקלדה של לפיד היו ראויות ביותר בפועלו הספרותי הקדם פוליטי אבל הן אנטי פרקטיות מפיו של שר האוצר הממונה על חלוקת התקציב. במצב זה הסליחות הללו הן מעשה מרכבה ספרותי וסגנוני נאה לכשעצמו אבל פוליטית  רטורית זוהי התבטאות אירונית. אבל לא רק רטוריקת הבניית המציאות על בסיס האילוסטרציה היא הטכניקה הבאה כאן לידי שימוש. ללפיד יש הוכחה של ממש לאמיתות ההבטחות שלו. וזוהי הוכחה על דרך האנטיממה היא הדדוקציה המקוצרת: אני יודע שנעשה זאת, פשוט כי כבר עשינו זאת בעבר. כמה שבועות לפני מערכת הבחירות עוד פורסמו סקרים שניבאו לנו 5 מנדטים (לפי מיטב זכרוני מעולם, אפילו לא פעם אחת, לא היה סקר שניבא לנו מעל 16 מנדטים), ואנחנו פשוט המשכנו בשלנו. אדם אחרי אדם, רחוב אחרי רחוב, שכונה אחרי שכונה, עד שזה קרה. אמרנו== זה התקיים ולכן – התוצאה: כול הכרזה שלנו תמומש. לפיד משתמש כאן בטכניקת ה דוגמה example/. הארגומנטציה של הדוגמה . בטכניקה זו מקפיד הטוען, לפיד כאן, שהדוגמה הנבחרת תהיה בלתי ניתנת להפרכה מפני שהמציאות שלה היא שתשמש את בסיס המסקנה. הדוגמה מהוה מכשיר להכללה. כלומר, טכניקת הדוגמה חותרת להשתית ממקרה ספציפי מסוים שריר וקיים –שאיננו ניתן להפרכה -- שרצוי שיהיה מרשים חוק כללי. ואכן זהו המקרה כאן. אנחנו אמיתיים. זוהי הטענה בדרך האינדוקטיבית , שדורשת שורה של דוגמאות  היוצרות מעין כלל, הדוגמה הבודדת כמקרה שלפנינו עלולה להיות אשליה רטורית. יום חמישי התבטלה לי הפגישה האחרונה ופתאום הבנתי שאני יכול להספיק את השקיעה. ירדתי מירושלים בלי לגעת בברקסים והגעתי לבית הקפה בחוף "כחול" בדיוק כשהשמש הפכה לכתומה. אני מניח שזה היה מחזה מוזר: חוף תל אביבי, משפחות, קרטיבים, כולם בבגדי ים, ובאמצע יושב איש בחולצה ועניבה עם בקבוק דיאט-ספרייט וחיוך אידיוטי. דווקא בשבוע כזה, זו היתה תזכורת טובה בשבילי. לפוליטיקה יש חיים משלה. היא בועה דרמטית, סוערת, מתוחה, שבה אתה ממריא ומתרסק לעתים קרובות עם האירועים. השבוע היה שבוע של הצבעות אחרונות על התקציב, של מריבות זועמות על השיוויון בנטל, של חידוש תהליך השלום, של כל מה שחשוב באמת ומשמעותי באמת, ועדיין, רוב הפוליטיקאים נוטים לשכוח שבשביל רוב האנשים עכשיו יולי, וחם, והילדים בחופשה, וכבר נגמרו הרעיונות מה לעשות איתם אז אולי נלך – שוב – לים. היי, תראי נועל'ה, איזה קטע, את רואה את האיש המשונה עם העניבה? את יודעת מי זה? לא? טוב, לא חשוב. קשה לי לשער את בגין מספר שהוא שותה דייט ספרייט על חוף ימה של תל אביב אבל זה לפיד. טקסט זה הוא מאפיין נוסף של רטוריקת לפיד. לפיד נוקט בסגנון אישי. הוא לא מציג את עצמו כפילוסוף, ככלכלן מובהק או אף כפוליטיקאי אלא כאחד העם. הוא עייף, הוא לא מגולח (בטקסט אחר הבהיר כיון שהוא השכים קום ועובד קשה), הוא שותה דייט ספרייט, הוא שומר על דיאטה, הוא נהנה מהשקיעה בחוף הים. הוא משלנו. זהו האתוס, שהוא המרכיב החשוב ביותר במעשה השכנוע כפי שלימד אותנו אריסטו. הוא לא מתנשא ולא מתנכר ובכך בהצגת עצמו כאחד מהחברה השותה דייט ספרייט –לא יין לבן— הוא מזוהה עם העם, הוא בן העם, הוא לא יבגוד בעם, אפשר לסמוך עליו. הצגת האישיות, ה person in act שפרלמן מרבה לכתוב על כך, זה גם עניין של ערכים. זהו אדם שחושב על ילדים, הוא כמונו והוא אמור אפוא להקרין אנושיות. ואנושיות, חום, הם רטורית מה שנחוץ כאן. הם מחפים על אתוס המקצועיות אבל זה מביע אותנו, ההולכים לחוף עם השקיעה בימי הקיץ. זהו אמצעי של הזדהות והזדהות הוא מרכיב מהותי ברטוריקת השכנוע. ההזדהות identification  היא תיאוריה רטורית שפיתח אחד מהגדולים והמורכבים של חוקרי הרטוריקה של המאה ה20 הוא קנת בורק. הוא לא דיבר על שכנוע במושג האריסטוטלי אלא הזדהות בדרמטיזציה. ובנתחנו קטע זה ורבים דומים לו אנו חושפים את הטכניקה הלפידית של הזדהות עם האדם עצם מבשרנו המרגיע עצמו כמונו על חוף הים. ההזדהות מלווה בסיפור שהוא הדרמטיזציה לפי ברק. זוהי גם האסטרטגיה הרטורית של הסיפור שפותחה להפליא על ידי אחד מענקי הרוח של המאה  ה 20 --ממייסדי אסכולת שיקגו של הרטוריקה-- הלוא הוא wayne booth בספרו הקלסי the company we keep בו הוא בונה את תיאורית הדרמטיזציה בסיפורית על בסיס סיפור של צכוב בשם הבית. אני עוסק בכך בנוגע למשל המקראי בספרי האחרון חוזרים לתנך. בקיצור, ובהתחשבות עם החברים האמורים להרצות הבוקר אחתום כאן, כשהתכוונתי להציג טכסיסים רטוריים מובהקים של מדינאי ופוליטיקאי מרכזי ששואף להתחבר עם הקהל בחושו היטב שהוא מאכזב אותו אבל דרך המילה, הרטוריקה והדמגוגיה שהיא מעבר למה שהתכוון ובר בדברו על המנהיג כדמגוג. ביום שלישי האחרון העליתי לפייסבוק פוסט שזכה להדים רבים. הוא אמר את הדברים הבאים: הנה מה שתגידו לכל מי שכועס   - אוקיי, אנחנו מבינים שאתה לא מרוצה, אבל בוא נעשה לרגע תרגיל – בוא נדמיין עולם שאין בו את יש עתיד. זה עולם שבו לליכוד יש 40 מנדטים והוקמה, כמו תמיד, ממשלה עם ש"ס ויהדות התורה שממשיכה להעביר מיליארדים לישיבות ולכוללים. זה עולם שבו שוב מוקמת ממשלת ענק עם 35 שרים וסגני שרים המבזבזת את הכסף שלנו. זה עולם שגם בו יש למדינה גירעון של 35 מיליארד שקל, אבל איש לא מעלה את המס על חברות הענק, לא מעלה מיסים לעשירים, לא מקצץ בתקציב הבטחון. במקום זה כל העסק שוב נופל על מעמד הביניים. זה עולם שבו ממשיכים לקפח את תקציב משרד החינוך במקום להעלות אותו ב-8.5 מיליארד שקל, ואיש לא היה מוסיף 500 מיליון שקל לניצולי השואה. זה עולם שבו שעון הקיץ לא הוארך. זה עולם שבו לא עובר חוק השיוויון בנטל, לא מבטלים את "חוק נהרי", לא מחייבים את ילדי החרדים בלימודי ליב"ה והקריטריון המרכזי לזכאות בדיור נשאר "ותק בנישואין". זה עולם שבו לא משנים את שיטת הממשל. ממשלות נופלות באמצע הקדנציה, סחטנות קואליציונית היא עניין שבשיגרה, ומאות אלפי קולות מתבזבזים על מפלגות שאינן עוברות את אחוז החסימה. זה עולם שבו לא יוצא מכרז לנמלים פרטיים, לא מנסים לעשות רפורמה בחברת החשמל ולבטל את החשמל-חינם, ורפורמת "שמיים פתוחים" לא היתה עוברת. זה עולם שבו איש אינו מקים ועדה ממלכתית לבחינת ה"תספורות" בשוק הבנקאי, לא מוקמת ועדת ששינסקי-2 לבחינת התמלוגים על משאבי הטבע, וחברת "טבע" לא מעבירה למדינה 400 מיליון שקל ראשונים של רווחים כלואים. זהו עולם שאין בו תהליך שלום. זה מה שהספקנו בארבעה חודשים. עכשיו תדמיינו מה נוכל לעשות כאן בארבע שנים. אני מעלה את הטקסט הזה כאן שוב כי כולנו - אנשי "יש עתיד" – נאלצים להתמודד באופן יומיומי עם אנשים שמסתכלים עלינו במבט של שנאוצרים עצבניים שנשכחו בגשם ומודיעים ש"הם מאוכזבים." בפעמים המעטות שהצלחתי לגרור לשיחה את מקצועני האכזבה הם הודו, בחצי פה, שגם הם מבינים שצריך היה לסגור את הגירעון, גם הם יודעים שבעולם משפטי אי אפשר פשוט ללכת ולקחת את הכסף מהרווחים הכלואים, גם להם ברור שכבר שנים רבות לא שינתה מפלגה באופן דרמטי כל כך את סדר העדיפויות הלאומי. יחד עם זאת אני לוקח אותם ברצינות. אנחנו נצטרך להתפייס עם ישראלים רבים שכועסים. נצטרך ללכת אליהם – אחד אחד אם צריך – ולהציג בפניהם את השאלה הפשוטה הבאה: "מדוע שאנשים פוליטיים, שרוצים להיות פופולאריים, יעשו צעדים שבאופן מובהק מזיקים לפופולאריות שלהם?" התשובה היא, כמובן, שזו ההתחייבות שלנו: לעשות את מה שנכון למדינת ישראל, לא את מה שעוזר לנו לצבור נקודות. זה ההבדל בינינו לבין הפוליטיקה הישנה, ואם מישהו לא מאמין לנו נצטרך פשוט להמשיך להוכיח לו עד שהוא ישתכנע. אני יודע שנעשה זאת, פשוט כי כבר עשינו זאת בעבר. כמה שבועות לפני מערכת הבחירות עוד פורסמו סקרים שניבאו לנו 5 מנדטים (לפי מיטב זכרוני מעולם, אפילו לא פעם אחת, לא היה סקר שניבא לנו מעל 16 מנדטים), ואנחנו פשוט המשכנו בשלנו. אדם אחרי אדם, רחוב אחרי רחוב, שכונה אחרי שכונה, עד שזה קרה. כי לאכזבה יש גם – למרות שקשה לראות את זה כרגע - מימד חיובי. בשלושים השנים האחרונות איש לא טען שהוא מאוכזב מהליכוד או מהעבודה. איש אינו מצפה מהם להרבה, ולפיכך איש אינו יכול להתאכזב במיוחד. מאתנו יש ציפיות אחרות, ואני מעדיף שכך זה יישאר. זה יחייב אותנו, בשנים הקרובות, להמשיך לעבוד קשה, ולא לשכוח לרגע מי שלח אותנו לכנסת ולממשלה. אנחנו נמשיך לעשות זאת ואז לא רק שהמאוכזבים יחזרו, הם גם יביאו איתם את החברים שלהם. ליל התקציב היה לפני פחות משבועיים, אבל לפעמים נדמה שעבר נצח. אותו לילה נהגתי הביתה מירושלים בתחושה מאוד לא חגיגית. הייתי עייף, לא מגולח, מהורהר. גילי האושנר, העוזרת הפרלמנטרית שלי, הרימה את הסלולרי שלה והתחילה לשאול אותי שאלות. כמה ימים מאוחר יותר היא צלצלה ושאלה אם זה בסדר שתעלה לפייסבוק שלה את הסרטון שצילמה. אמרתי לה שאין בעיה, אין לי מה להסתיר. היא העלתה את הסרטון ולהפתעת כולנו הוא הפך לסוג של להיט רשת קטן. מסתבר שאחרי גאנגם סטייל והמצרי המעוצבן יש ביקוש מסויים גם לפוליטיקאים תשושים. הנה הקישור לסרטון של גילי:   אז איך משפצים מדינה? כמו שמשפצים בית. לפי תכנון קפדני, בשימת-לב לפרטים הכי זעירים, באהבה. השבוע למשל עשינו שני דברים שמסייעים לעסקים קטנים ובינוניים: הראשון הוא שהעברנו בכנסת את רפורמת התקינה. הרפורמה  הזו תאפשר לנו להוזיל חלק גדול מהמוצרים המיובאים לישראל, מה שיוביל להגברת התחרות ולהפחתת יוקר המחיה. החוק מועיל במיוחד לעסקים וליבואנים הקטנים, שהתקשו עד היום להתמודד עם שלל הדרישות הרגולטוריות שנדרשו מהם בעת ייבוא מוצרים לישראל. אין שום היגיון בזה שישראל לא תקבל את התקינה של מדינות כמו גרמניה או בריטניה – או של מעבדות בינלאומיות מוכרות - ותשלח כל מוצר מחדש לבדיקות תקינה מקומיות שמייקרות את מחירו. אז למה זה היה ככה עד עכשיו? יוצא לי לשאול את השאלה הזו לא מעט בחודשים האחרונים, בנושאים שונים, והתשובה היא תמיד, "כי ככה זה היה תמיד." (שמשמעותה האמיתית היא, "ויש לא מעט אנשים שמרוויחים מזה.") אז זה לא יהיה ככה יותר. החוק השני ששינינו הוא ביטול "החישוב המאוחד נפרד" לזוגות נשואים העובדים יחד בעסק עצמאי. במהלך מערכת הבחירות הבטחתי שאתקן את החוק הזה, ועכשיו היתה לי הזכות לקיים את ההבטחה. עד היום, היו זוגות נשואים העובדים באותו עסק זכאים לחישוב מס נפרד רק עד 50,000 ₪ בשנה. שינוי החוק יוביל לכך שלא תהיה יותר מגבלה. אנשים אינם צריכים לקבל עונש על כך שהם נשואים, או על כך שהחליטו להקים יחד עסק. החל מה-1 לינואר 2014 כל בן זוג יוכל ליהנות מכל נקודות הזיכוי והטבות המס המגיעות לו. זו לא היתה החלטה פשוטה. בתוך משרד האוצר וברשות המיסים היתה התנגדות לא קטנה לשינוי החוק ובסופו של דבר נאלצתי לכפות את רצוני על המערכת. זה היה אחד מאותם רגעים שבהם הייתי רוצה שיהיו איתי בחדר כל האנשים שאומרים, "עשו לו תרגיל, הוא לא צריך היה להסכים להיות שר האוצר." אני מבין מדוע הם אומרים זאת, אבל אני מעדיף להיות במקום בו אני יכול לראות אי-צדק ופשוט לתקן אותו. ואם כבר מדברים על עבודה: כאשר מגיעים למספרים מגלים שוב כי "יש עתיד" מובילה את העשייה הפרלמנטרית גם ברגליים וגם באצבעות. הנה קישור לכתבה שסקרה את השתתפות הח"כים בהצבעות במליאה: יש עתיד במקום ה-1 מבין כלל הסיעות בשיעור ההצבעות. ארבעה ח"כים מיש עתיד (מיקי לוי, רינה פרנקל, בועז טופורובסקי ומאיר כהן) ב-6 המקומות הראשונים מבין 120 חכ"ים בנתוני ההצבעה. והנה בדיקה של ערוץ 2  מי מהחכ"ים עונה לפניות הציבור. זו גם הזדמנות להזכיר את פרויקט "החבר שלך בכנסת" - מיזם ייחודי שבו לכל עיר ויישוב יש ח"כ אישי שמייצג אותו בכנסת. חלק מפניות הציבור אף הגיעו לידי חקיקה רלוונטית כבר במושב הנוכחי . http://yeshatid.org.il/your-friend ולכל מי ששאל מה אנחנו עושים בפגרה. אנחנו לא בפגרה. משרדי הממשלה ממשיכים לפעול כרגיל, הלשכות פתוחות, וגם חברי הכנסת שלנו ישמחו להיות בקשר.   | שלח לחבר | הסר אותי מרשימת תפוצה

כל הזכויות שמורות למפלגת יש עתיד - yeshatid.org.il  yeshatid@yeshatid.org.il

אילש 2013

נושא הלפיד - מאת נדיר צור

גורגיאס איש ליאונטי (380-480 לפנה"ס) שנמנה לפני יותר מאלפיים שנה עם 'הסופיסטים הוותיקים' ביוון העתיקה החדיר לאוצר המילים מונח שהיה ליסוד מוסד בכל הקשור למיומנויות השכנוע ולהשפעה על קהל. המונח היה - 'רטוריקה' (Rhetorike). גורגיאס הגה לראשונה את המונח בהופיעו לפני ציבור מאזינים ולפני תלמידים בנאומיו ובשיעוריו והבליט את עוצמת הרטוריקה ככלי להשגת שלטון. מאז ועד היום נוספו למונח ונגרעו ממנו משמעויות ומאפיינים לא מעטים, אך בלא ספק, הרטוריקה הייתה לאמנות ולמעשה יום-יומי המשמש הן את חוקרי השיח הציבורי והן את משתתפיו, במטרה להבינה, לרדת לעומקה ולתת בה סימנים, בין-השאר, לבל תוליך שולל נמענים תועים.

בכתבים מן המאה החמישית לפנה"ס התאפיינה הרטוריקה כשיטה (Techne)  להזרמת מסרים, בעיקר בעל-פה, מפי בעלי המעמד הגבוה או בעלי עוצמה, בתקופה שמעטים ידעו קרוא וכתוב. יכולת השכנוע (Peitho) נחשבה אותה עת ליכולתם העודפת של אצילים ואפילו לאחת מתכונותיהם של אלים בני אלמוות. אצילים שלא נחנו בכישרון מולד בחרו ללמוד את רזי 'מלאכת השכנוע' (Peithous demiourgos) מפיהם של מורים לרטוריקה. היא העניקה להם יתרון בהשוואה לפשוטי עם ולצמיתים, והבטיחה להם עוצמה, מעמד וזכויות יתר. במאה החמישית לפנה"ס גויסו שני רטוריקנים מחוננים במטרה לייצג אינטרסים של בעלי קרקעות יווניים, שזכויותיהם על הקרקעות הופקעו בעת המעבר לדמוקרטיה.

הפילוסוף היווני – סוקרטס (399-470/69 לפנה"ס) הגדיר רטוריקה כ"מילים שבכוחן לשלוט בנפש האדם (Psychagogia) ולהנהיגו". מחבר יצירת המופת 'רטוריקה', אריסטו (384-322 לפנה"ס), טען שרטוריקה היא "כלי המאפשר לשכנע בכל דבר ודבר".

התפתחות אמצעי הכתיבה ואפשרויות השכנוע שאינם רק בעל-פה הוסיפו מאז ימי יוון הקלאסית נדבך חשוב לרטוריקה – שכנוע בכתב. מן הראוי להדגיש שיש להבחין בין דיבור שהוא התרחשות חזותית-שמעית לרטוריקה כתובה. הצופה השומע מתרשם מתנועות פניו, ידיו וגופו של הדובר. כמו-כן מועבר לנמענים מידע נוסף באמצעות האינטונציות של הדובר - שתיקות, היסוסים, קצב דיבור, או עוצמת הקול. בהקשר זה, יהיו אמצעי ההפעלה שונים בכל נתיב - ישיר, או בלתי-ישיר; דבור, או כתוב. וזאת, לא רק במובן הפסיכולוגי, אלא גם בממד האמנותי וכאינטראקציה חברתית בין דובר לשומעיו, בין כותב לקוראיו, בהקשר למפגש המשותף שבו נצפה, נשמע, או נקרא הדיבור והטקסט (סביבה ונסיבות).

קהל הנמענים של ימינו אינו מתעניין בדקויות של סגנון ואינו מושפע ממליצות ומתבניות הוכחה קלאסיות. בהיות הטלוויזיה ערוץ בולט להעברת מסרים בפומבי, התרחב הדיבור והפך להתרחשות-תקשורתית הכוללת גם סימנים, תפאורה, תמונות, צבעים, גימיקים, מחוות וכיוצא באלה הפעלות, שנועדו להשפיע על קהל הצופים. כמו-כן יש להזכיר את ה"טלרטוריקה" (Telerhetoric) המתאפיינת ב'התנמכות השפה' (שימוש בלשון לא תקנית ומשופעת בסלנג ובביטויים זרים) בריבוי דימויים ויזואליים וגימיקים (תעתועי מצלמה, למשל). נאומי התקופה הם קצרים; המונולוג הקלאסי הארוך והפילוסופי נעלם; המסרים הם פחות מחייבים הן מבחינת הערכים, הן מבחינת הנתונים והן מבחינת המשמעות; משקלו של הפאתוס (הפן הרגשי) רב על זה של הלוגוס (התוכן); את המסרים עורכים יועצי תדמית ומומחים ליחסי-ציבור ולהופעות לפני קהל. לנשיאת הנאומים נדרשים 'ידוענים', או שחקנים שנחנו בקסם אישי ובכריזמה, המתאימים עצמם לציפיות המקובלות בחברה ובתרבות המקומית.

מן הרטוריקה הקלאסית שהטיפה להיסקים דדוקטיביים בנוסח הגיאומטריה האאוקלידית, כלומר: הצגת הנחות יסוד, העלאת טיעונים מבוססים והסקת מסקנות משכנעות, נותרו בעיקר רק מסגרות תהליכי השכנוע.

אין פלא שיאיר לפיד הפך בישראל לנואם הנחשב מחונן ולמי שהצליח לשטות בלשונו ברבבות בוחרים. הטיעונים שבפיו מבוססים רק בחלקם והם מושתתים בדרך-כלל על סבירויות כלליות ועל ידע שטחי שמקובל כאמתי, אם כי אינו בהכרח מוכח. כמו-כן תהליך ההקשה שבפיו אינו פורמלי. לא אחת הוא מגיע למסקנה על סמך סיבה, או מבסס הקש על דמיון לא שלם בין מקרים.

בנאום הבכורה שלו במליאת הכנסת ב-11 בפברואר 2013, הרבה יאיר לפיד להפעיל רטוריקה 'אינפורמטיבית'. סוג זה של רטוריקה מצטיין בהזרמת מסרי השפעה ושכנוע הקשורים למידע על אירועים, או על מצבים בעבר או בהווה, הצבועים בגוונים המתאימים לתפיסת עולמו של הדובר ובאמצעותם הוא מבקש להטות את דעת קהל נמעניו. וכך אמר: "תקציבי הדיור, החינוך, הרווחה ואפילו הבריאות אינם נקבעים לפי טובת הציבור, אלא לפי מפתח מפלגתי, או קואליציוני, בממשלה יש לפחות תריסר משרדים ושרים שאין בהם שום צורך, וכולנו מעמידים פנים שאלה חוקי המשחק ואין ברירה אלא להיכנע להם".

לפיד, בן אצילים וידוען שכוכבו דרך בעולם התקשורת, הגדיר בנאום את מצבה של ישראל ערב הבחירות לכנסת התשע-עשרה – משבר כולל. הגדרה זו מאפשרת לדובר להפוך ל'מציל האומה', או למי שביכולתו לחלץ את המדינה מן המשבר. וכך תוארו ימי ראשית כהונת הכנסת, שבה היה לראש רשימת מפתח בבית-הנבחרים: "זהו משבר כלכלי, אבל הוא לא רק משבר כלכלי. זהו משבר חברתי, אבל הוא לא רק משבר חברתי. זהו משבר פוליטי, אבל הוא לא רק משבר פוליטי. כי לפני כל דבר אחר הדבר שנשבר, הדבר שמוטל לפנינו מפורק לרסיסים, הוא יכולתה של המדינה לפעול כריבון אל מול הקבוצות השונות המרכיבות אותה".

לפיד נשא במערכת הבחירות את נס 'השוויון בנטל' ועל גליו הגיע למעמד הרם. באמצעות 'רטוריקה אינפורמטיבית' והפרחת הנחות חסרות בסוס קבע: "אסור לנו להיבהל מן העובדה שהדיון על השוויון בנטל העלה שוב את הקולות המאיימים עלינו במלחמת אחים. לא תהיה פה מלחמת אחים. עשרה אחוז מתושבי המדינה אינם יכולים לאיים במלחמת אחים על תשעים האחוזים האחרים במלחמת אחים. חברה מתוקנת אינה מתנהלת באיומים, ואם הבית הזה יירתע מלפעול בגלל איומים זה מרוקן מתוכן את כל הרעיון הדמוקרטי".

לפיד מצטיין בזריית סיסמאות המופנות לרגש הנמענים – "עלינו להשיב למדינה את יכולת ההחלטה שלה"; "הריבון צריך לחזור להתנהג כמו ריבון"; "תפקידנו – [...] הוא לדמיין יחד איך צריכה מדינת ישראל להיראות"; "האם זה מוגזם לדמיין מדינה שהמנוע הפנימי שלה אינו שנאת הזר והאחר, אלא אהבת האדם?"; "אני מאמין בישראל ואני מאמין בישראלים"; "אני מאמין ביכולתנו להתעשת, להתחיל מחדש, ליצור פה חברת מופת שנוכל להיות גאים בה".

ב-17 ביוני 2013 בהופיעו לפני מליאת הכנסת ובהציגו את חוק התקציב ואת החוק לשינוי סדרי העדיפויות הלאומיים, הפעיל יאיר לפיד שוב ושוב את הרטוריקה האינפורמטיבית ובמרכזה הציב תחת המונח – 'מעמד הביניים' את 'האדם העובד': "במרכז התקציב שמוגש לכם היום נמצא חזון האדם העובד; הוא בא לידי ביטוי בחיוב לימודי הליבה בכל מוסד חינוכי המתוקצב  בידי המדינה; הוא בא לידי ביטוי בהקמת מרכזי הכשרה והשמה לתעסוקה ובהטמעה של מערכת של רפורמות ותמריצים שיגדילו את ההשתתפות במעגל העבודה; הוא בא לידי ביטוי ברפורמת המזון, וברפורמת הרכב, וברפורמת התקינה, ובשורה ארוכה של צעדים אחרים שנועדו להוריד את יוקר המחיה. הוא בא לידי ביטוי בזה שהפכנו את מיצוי כושר ההשתכרות לקריטריון המוביל בקבלת הטבות מהמדינה, הטבות כמו הנחה בארנונה, או סבסוד מעונות יום. כל זה יוצר תשתית שהיא תומכת עבודה, כי אם יותר אנשים יעבדו וישלמו מסים, הנטל יתחלק בין כולנו".

תיאור מגמתי זה של מדיניות משרד האוצר בראשותו אינו משקף נאמנה את המציאות הכלכלית חברתית הן באשר להווה וביתר שאת באשר לעתיד ולמימוש 'הרפורמות' שהפכו באחרונה שם נרדף להשמעת רעיונות שמסתכמים בהבטחות שווא לשינוי וב'שיח חדש' (עיין ערך: "1984" מאת גורג' אורוול) שאין בו לא עשייה, לא תיקונים ואף לא כוונות לשפר.

לפיד המרבה לפזר בדבריו סיסמאות קליטות שזר בנאום התחייבויות כמו: "אני חושב שאנחנו מחזירים את העתיד, אנחנו הופכים אותו לאפשרי"; "אנחנו מייצרים פה חברה שהיא לא רק הוגנת, אלא גם חברה שהיא ידידותית למגזר העסקי, שלא פועלת לפי הרוח הפופוליסטית הרעה שנושבת גם ברחובות וגם לא פעם בתוך הבית הזה"; "אם לא תהיה פה מדינה חזקה, עם כלכלה חזקה, הראשונים להיפגע יהיו אנשי השכבות החלשות, וזה – אסור שיקרה, ואנחנו לא ניתן לזה לקרות".  

יאיר לפיד הוא פוליטיקאי מזן חדש העושה שימוש רחב ביותר ברשת החברתית 'פייסבוק' על-מנת להעביר את מסריו לציבור. מגיש הטלוויזיה שהכיר את רזי הריאיון העיתונאי הנגוע באינטרסים מערכתיים ואישיים, ושהכיר היטב את המסננת של עורכים המתווכים בין נציגי רשויות השלטון לציבור, בוחר לפנות לקהל 'חבריו' ברשת החברתית ודרכם לכלל הציבור. אמצעי זה מאפשר לו למזער נתונים מביכים ולהסתיר את שטחיות ידיעותיו, בהיותו חסר השכלה עד כדי לגלוג על בעלי תארים באקדמיה.

כזכור, בראשית אפריל 2013 פרסם הודעה בפייסבוק לזכרו של העיתונאי אמנון דנקנר ובה קבע כי הלה היה "דון קישוט הרוכב לבדו על דולצינאה". דולסינאה (אלדונסה לורנסו) לא הייתה לא סוס ולא סוסה, כי אם נערת דמיונותיו של דון קישוט. העיתונאי ב. מיכאל מנה בתכנית 'תיק תקשורת' שורה ארוכה של שגיאות מביכות שבהן כשל לפיד, בהן הגדרת האסטרונום ואיש המדעים המדויקים מפולין קופרניקוס כאחד מגאוני יוון העתיקה; הגדרת האמן השוויצי אלברטו ג'קומטי בן המאה ה-20 כגאון מתקופת הרנסנאס; או ייחוס כתיבת  החוקה האמריקנית לג'ון אדאמס, בעוד זו נכתבה בידי קבוצה רחבה שאדאמס לא נמנה עמה (בשנתיים שלפני אימוץ החוקה בספטמבר 1787 בפילדלפיה היה אדאמס שגריר בבריטניה).

יאיר לפיד בדומה לזן החדש של פוליטיקאים מבכר ככל הנראה שלא לשאת נאומים מעל דוכן הכנסת שם עלול הוא להיות מופרע בידי מקהלות של חברי כנסת קוטעי נאומים. תחת זאת הוא מעדיף מאמרי דעה ברשת. זוהי סוגת כתיבה הנענית הן לאשכול הסוגות העיתונאיות שמטרתן שכנוע באמצעים לשוניים, הן לדגם הטיעון המשמש להצגת דעות ולביסוסן.

בשיח הרטורי הכתוב מגייס המחבר את מיטב המאמצים ליצוק בנמעניו פירושים, משמעויות, ערכים ואמונות המקובלים עליו ונתונים במחלוקת. בעל הדעה נותן פומבי למחשבותיו ונוקט שיטות שונות של טיעון ושל פנייה להיגיון ובעיקר לרגשות. כאמור, לפיד מתבסס על עובדות, או על נתונים, שאינם תמיד הוגנים ונאמנים לאמת, לעתים הם מוטים ומותאמים לרעיון המשוגר למבחן הציבור.

למאמרי דעה היה בעבר מקום חשוב בעיתונות הכתובה ובשיח הציבור הפתוח ורב הדעות. מאז הופעת הרשת מזוהים מאמרי הדעה המופנים אליה - סוגה עצמאית. לדעת חוקרי לשון "האינטרנט יוצר תחביר, סגנון כתיב. הוא מעצב מערכת יחסים חדשה, בלתי מוכרת, בין הנורמות הלשוניות המתכנסות למה שנקרא לפני האינטרנט 'השפה הכתובה', לבין השפה החיה והדינמית, שנקראה גם 'השפה הדבורה' או שפת הדיבור. נוצר משהו חדש, ועדיין איננו יודעים מהו".

אמצעי ההשפעה ברשת משקפים במידת מה את מאפייני הדיבור ושואלים מן הלשון הדבורה סוגלים שמוחדרים לטקסט הכתוב בין-השאר, בשימוש במקפים ובקווי עזר, או בהכפלת אותיות. אמצעים אלה המחקים את מאפייני הדיבור ומשעתקים צלילים והנגנות אל הטקסט הכתוב מסייעים לכותבי המאמרים להביע רגשות. שפת-הכלאיים שהתגבשה ברשת מערבת יסודות של לשון הכתב הפורמלית ושל לשון הדיבור הבלתי פורמלית.

בכל אלה מציג לפיד מיומנויות שמאפילות על חסרונותיו. בין-השאר ניכרת בכתיבתו ברשת מגמה לייחד מחשבה לעיצוב הטקסט ולקישוטו. המסרים שהוא מבקש להעביר והמגויסים לשכנוע קוראיו חסרים אפוא רכיבים לוגיים אותם הרבה חוקר הרטוריקה – חיים פרלמן לחקור.

יאיר לפיד הוא אפוא אחד מנושאי לפיד הרטוריקה המכונה – 'רטוריקת ההטעיות ההגיוניות למראית-עין'. בכתיבתם ברשת החברתית מפעילים הללו באין מפריע טיעונים הנתפסים כהגיוניים בעת ההיחשפות להם, אך לאחר בחינת העובדות והבנתן עשויה להתגלות הטעיה מכוונת שהן יצרו בתפיסת הנמען.

ד"ר נדיר צור - עמית וחוקר נלווה במכון ע"ש הרי ס' טרומן למען קידום השלום באוניברסיטה העברית בירושלים, וחוקר אורח במרכז חיים הרצוג לחקר המזרח התיכון והדיפלומטיה באוניברסיטת בן-גוריון. תחומי מחקריו הם – פסיכולוגיה פוליטית, כלי השפעה של מנהיגים, רטוריקה וחקר ממדים רציונליים ואי-רציונליים של ביטחון לאומי. ספרו - רטוריקה פוליטית (הקיבוץ המאוחד, 2004) זכה ב-2005 בפרס האגודה הישראלית למדע המדינה.