על בוגדים, נאו-נאצים ואפרטהייד מאת – ד"ר נדיר צור

השיח הציבורי בישראל הוא בוטה ובמידת-מה אפשר למצוא בו סממנים של אלימות לשון. בספרו, השיח הישראלי – רציונליות מול אגרסיביות (2010), כתב חוקר הרטוריקה, יהושע גתי: "הדיונים הפומביים המתנהלים בשאלות מדיניות וחברתיות גורליות הם אמוציונליים ולא ענייניים, או עובדתיים כפי שהיינו מצפים לאור חשיבותן" (עמ' 15). גתי הדגיש כי השיח הוא בבואה של התנהגות וקבע: "השפה הישראלית – הפומבית והבין-אישית – איננה שפה תקשורתית, אלא שפה עוקצנית המזלזלת בעמדות הזולת, שואפת להשיג תוצאות מהירות על חשבון היריב, וחותרת להביס אותו. משום כך אנחנו מחמיצים הזדמנויות להגיע להבנה הדדית וליצור זיקה בין אנשים; ויתכן שגם בין עמים. [...] השיח הציבורי בישראל הוא רופס ואישי מחד-גיסא, ומאידך-גיסא הוא עשיר בפיתוח דרכי דיבור הרסניות – הפותחות פתח לאלימות" (עמ' 10).

לפני ימים ספורים פרסם שופט בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, דוד רוזן, את גזר-הדין ב'משפט הולילנד'. מאז פרסום הדברים לא חדלה הביקורת על סגנון כתיבתו של השופט. שופטים בדימוס, עורכי-דין ופרשנים לענייני משפט שגדשו את אולפני השידור בערוצים רוויי תכניות הבישול והזמר הביעו בחלקם השתאות על חומרת הביטויים שהשופט בחר לשלב בנימוקי גזר-הדין והטילו ספק ב'מזגו השיפוטי', או מצאו בניסוחיו מניעים רגשיים. אחרים שיבחו את תעוזתו של רוזן ואת היותו שופט שקורץ מחומרים אחרים מאלה שהציבור מורגל להם במערכת המשפט. וכך כתב רוזן בגזר הדין: "עובד הציבור הנוטל שוחד משול למי שניתץ אבן פינה בעבודתו. הנוטל שוחד הינו בבחינת בוגד, איש מעל הבוגד באמון שניתן בו, אמון שבלעדיו לא יכון, יקום ויהיה שירות ציבורי מתוקן".

בעניין אחר, התפרסמו דבריו של הסופר עמוס עוז אשר לפעולות הנפשעות שמכונות בפומבי 'תג מחיר', או 'פשעי שנאה'. הסופר המחונן שאי-אפשר להמעיט בהכרתו את חשיבות המילים שהוא משלב בדבריו, אמר: "רצינו להיות עם ככל העמים, פיללנו שיהיה גנב עברי ותהיה זונה עברייה - יש גם קבוצות ניאו נאציות עבריות, זה שמן. אין שום דבר בעולם שהניאו נאצים באירופה עושים ושהקבוצות האלה לא עושות פה". עוז הוסיף שההבדל היחידי בין מבצעי פשעי השנאה בישראל לקבוצות הקיצוניות בחו"ל נעוץ בכך, "שהקבוצות הניאו נאציות שלנו נהנות מרוח גבית של לא מעט מחוקקים לאומניים, אולי אפילו גזעניים, וגם כמה רבנים שנותנים להם ביסוס שהוא בעיניי פסבדו דתי - התהום שבין היהודים למלים של היהודים" (הארץ, 10/8/14).

עניין שלישי שהציף באחרונה את השיח הציבורי בישראל הוא הטבעת קלון על מדינת ישראל בקביעה שמדיניותה חופפת למדיניות שננקטה בדרום-אפריקה בתקופת היותה 'מדינת אפרטהייד'. דברים בנוסח דומה במקצת נאמרו מפי ג'ון קרי, מזכיר המדינה של ארצות-הברית, לאחר כישלון השיחות להשגת הסכם בין ישראל לבין הפלסטינים. קרי אמר בפגישה סגורה לקבוצת אישים מארה"ב, מיפן, מרוסיה וממדינות מערב אירופה: "שתי מדינות הוא בבירור הפתרון האמתי היחידי. [...] מדינה דו לאומית תהיה בסופו של דבר מדינת אפרטהייד עם אזרחים סוג ב' או מדינה שתחסל את הסיכוי של ישראל להיות מדינה יהודית" (מעריב, 28/4/14). כעבור יממה הקהה קרי את עוקצה של קביעתו הקודמת: "אילו יכולתי, הייתי מסובב לאחור את הטייפ ובוחר במילה אחרת כדי לתאר את אמונתי שבטווח הארוך, הדרך היחידה לקיים מדינה יהודית ושני עמים ושתי מדינות החיות זה לצד זה בשלום ובטחון היא באמצעות פתרון של שתי מדינות" (הארץ, 29/4/14).

ג'ון קרי אינו היחיד להגות מונח זה בהקשר הישראלי. חוגים המבקרים את המשך שליטת ישראל בשטחי 1967 עוד ועוד נוקטים בפומבי במונח - 'אפרטהייד'. כך למשל, כתבה עמירה הס, עיתונאית ובעלת טורי דעה ב'הארץ', תושבת רמאללה: "האפרטהייד הישראלי אינו חופף לשלטון שהיה נהוג בדרום אפריקה, אך ניתן לערוך בינם השוואה. גם בישראל ישנה הפרדה מכוונת בין שני עמים. [...] בהחלט לא מתכוונים לגזענות הביולוגית הרשמית והעממית ששלטה שם, בדרום אפריקה. אמנם אצלנו לא חסר יחס גזעני ומתנשא עם ספיחים דתיים ביולוגיים [...]. כן מתכוונים לפילוסופיית 'ההתפתחות הנפרדת' של העמים ששלטה שם, לשון מכובסת לעקרון האי-שוויון, להפרדה המכוונת בין העמים, לאיסור על 'ערבוב', לנישול הלא לבנים מאדמה וממשאבי טבע וניצולם למען רווחת האדונים. גם אם אצלנו היא עטופה בתכריכים של נימוקי ביטחון, אושוויץ ונדל"ן אלוקי, המציאות מתנהלת על פי אותה פילוסופיה, שנעזרת בחוקים ובכוח הנשק" (הארץ, 8/12/13).

איש הרוח הצרפתי בן המאה העשרים, ז'אן פול סארטר, קבע בספרו 'מהי ספרות' - כי מילים הן אקדחים טעונים. מרגע שעזבו את רשות היחיד ועברו לזירה הציבורית הפומבית, כאילו נורתה ירייה ואין ליורה שליטה על מעוף הקליע. הסופר א"ב יהושע טען בספרו 'הקיר וההר' כי, "מלחמות גדולות ורחבות נטושות בארץ בתחום המילים. יריות הנשק הן מעטות יחסית לכמות המילים הנורות כל הזמן, מכל העברים". בלא ספק למילים יש עוצמה רבה והן יוצרות מציאות.

דומה כי, השופט דוד רוזן בחר להביע במלוא התוקף והעוז את שאט הנפש מן הסאוב הפושה בישראל. לא עוד גנב עברי ראשון, לא עוד שליח ציבור ש'לא ידע', אלא תעשיית שחיתות בלתי מבוטלת. עומס עוז הגה מדם לבו את שעיניו רואות ואוזניו שומעות ואין המעשים פוסקים ולמרות זאת, הרשויות לאכיפת החוק רופסות בעצירתם ובהשגת פורעי החוק. להבדיל, קרי ושוללי הכיבוש הביעו במונח הדרום-אפריקני תסכול וזעם על חדלון ממשלות ישראל להביא לקץ הסכסוך עם הפלסטינים.

למונחים – 'בגידה'; 'נאו-נאציזם' ו'אפרטהייד' יש מובנים מקובלים בתרבויות שבהן הם נהגים ובעת שהם מושמעים. אין דין בוגד בעת העתיקה כדינו בתקופתנו; אין דין בוגד בזמן מלחמה כדינו בעתות רגיעה ושלום; ואין דין בוגד בתרבות המערבית, או הליברלית לזה בתרבויות מסורתיות, או שמרניות. יתר על כן, אין דין בוגד בין בני-זוג לבוגד בקבוצה, בארגון תעשייתי, או במדינה. גם נאו-נאציזם יכול להיתפס במובן האתני, או הלאומני, במובן האנטישמי הצרוף, או במובן הפשיסטי-פוליטי. אפרטהייד הוא מונח ששיקף מציאות שכמעט ובטלה מן העולם ב-1994 בארץ מוצאה – דרום-אפריקה ומעשים דומים קשים ונוראים ככל שיהיו אינם זהים ל'אפרטהייד'.

השימוש במונחים אלה שלא בהקשרם המקורי, למרות הגוונים העדינים במשמעויותיהם נועד להעצים את המסר שבו הם משולבים. כך לבטח סברו דוד רוזן, עמוס עוז וג'ון קרי, איש איש וסגנונו, איש איש וטיעוניו. ואולם, אמר מי שזכה לכינוי 'החכם מכל אדם' – קהלת בן-דוד: "דברי חכמים בנחת נשמעים" (קהלת, ט:17), והוסיף: "טובה חכמה מכלי קרב" (קהלת. ט:18) ובספר משלי נכתב: "לשון רכה תשבר גרם" (משלי, כה:15). מנגד, זכור הכלל שיוחס לאברהם הרצפלד, למשה סנה וליצחק גרינבוים, שאחד מהם סימן כביכול ליד אחד מנאומיו שעליו להגביר את קולו בהיעדר טיעון משכנע. מאז, נבע העיקרון: "אם אין לכם טיעון (נימוק) טוב, הרימו את הקול!".

אין חולק על כך שבשלושת המקרים המתוארים שחו חכמים – עמוס עוז, דוד רוזן וג'ון קרי. ואולם, לו רק על-מנת שלא לספק ליריביהם ולמתנגדיהם תחמושת להיטפל לטון הדיבור ולעניינים שבסמנטיקה טוב היה לו נקטו יותר בלשון המעטה המצליחה לחדור את מחסומי הקליטה ואת חומות ההתנגדות התודעתית ובה בעת, אינן יוצרות אנטגוניזם לדבריהם ולהם.         

על סמנטיקה ומיתוס מאת יהושע גתי

איך אנו באים למשמעותה של מילה? הלומד שפה פותח מילון, אלא שהמעמיק להתבונן יודע שהמשמעות המילונית הסמנטית עלולה להחמיץ את משמעות השימוש בקונטקסט הנתון. הדרך האחת, היא היסטורית והיא אטימולוגיה. אנו חופרים לשורשים ההיסטוריים של המילה וחושפים את צפונותיה "הארכיאולוגיים". אטימולוגיה  היא ההיסטוריה הראשונית של המילה. ההנחה היא שכדי להבין משמעות של מילה עלינו לחקור את ההיסטוריה שלה. אבל , מילים הן גם בעלות קונוטציה מיתית, שאז האטימולוגיה איננה משמעותית כבר. ניקח את המילה אפרטהייד. זו מילה בעלת משמעות ברורה לגבי החיים בדרום אפריקה תחת שלטונה של מפלגת הלבנים הלאומית האפריקנרית. לאחרונה, עוברת המילה לשימוש בקונטקסט הפוליטי הישראלי כאשר השמאל הישראלי וגורמים פוליטיים חיצוניים, כמו מזכיר המדינה האמריקאי קרי, מאיימים שמדיניותה הנוכחית של ישראל תוביל לאפרטהייד, והדגם הדרום אפריקאי עומד לפניהם.  השימוש במילה האמורה מעורר פולמוס והמתנגדים לשימוש זה מנתחים את השימוש המקורי ומצביעים על הבדל בין האפרטהייד הדרום אפריקאי המקורי למצב היום בשטחים.

הויכוח הסמנטי, האטימולוגי הוא חסר משמעות. הוא אולי משמעותי בדיון היסטורי אקדמאי אבל הוא עקר בשיח הציבורי. וזאת משום שהקונוטציה למילה היא העיקר כאן. אנו חושבים לא דרך משמעויות אטימולוגיות אלא דרך מטפורות שלהן משמעויות מיתולוגיות. מילה מתקבעת בתודעה בכוח מיתולוגי שהיא מעוררת והיא מפעילה את הדמיון. לחם עבור ילד רעב איננו קמח הוא מקסם תאווה. כך, השימוש הנוכחי במילה אפרטהייד דווקא בא לעורר רגשות, לפעול על הדמיון ולהביע תחושות חריפות דרך הבחירה במילה הזאת דווקא. יתר על כן, ברגע שאנו מצמצמים ובוחנים את האטימולוגיה כדי להגיע לדיוק  "מדעי" המדיניות כבר לא מתקבלת בממדים נוראיים כול כך והביקורת הוחמצה.

דוגמה אחרת, הסופר עמוס עוז נקט בהרצאה פומבית בכינוי ניאו נאצים כלפי נוער הגבעות, אנשי תג מחיר. הוא הותקף נמרצות על ידי חוגי הימין גם אם הוקיעו את המעשים. אבל, משעשו זאת מבקרי השימוש ניאו נאצים הם למעשה צמצמו את משמעות המעשים וחריפותם. זה חמור אבל לא מי יודע . ייתכן מאד ועוז אילו היה מעביר הרצאה אקדמאית על הניאו נאציזם לא היה נוקט בלשון זו במקרה דנן. אלא שלא זוהי כוונתו. הוא מבקש לזעזע, להרתיע והמילה המיתולוגית משרתת אותו במשימתו זו.

או, השופט רוזן כינה את אולמרט בוגד. הוא ספג על כך ביקורת גם על ידי משפטנים על לשונו החריפה הלא מדודה. אז אולמרט הוא לא כול כך נורא והתנהגותו לא כול כך בוטה. ולא זו הייתה , אני מעריך, כוונתו של השופט רוזן. הוא ביקש להמחיש את חומרת התנהגותו של בכיר כראש עירייה ואף ראש ממשלה. השופט מבקש לזעזע, ולכן השימוש במילה המיתולוגית הוא האמצעי שהוא בוחר להשתמש בו.

בקיצור, מילים מעוררות, מילים מפעילות את הדמיון וכאן כוח, ובזאת שימושן היעיל.

הנואם ונאומו - מאת פרופסור יהושע גתי

נאומו של חתן פרס ישראל בהיסטוריה,  פרופסור עירד מלכין,  בטקס חלוקת הפרסים, כנציג הזוכים הוא נאום אוטורטיבי, סמכותי, שגילם את אתוס הנואם, כאדם החלטתי, צלול ובעל קו ברור וחד. מבחינת השפעת הנאום זהו יתרון חשוב, שכן, כפי שכבר הטעים אריסטו, האתוס, קרי, מעמדו של הנואם הוא בעל כוח מכריע ברושם על הקהל.

בחרתי לפתוח באתוס דווקא משום שבמקרה הנדון זהו עיקר כוחו של הנאום. הנאום בנוי יפה: פתיחה המשווה בין עץ הדעת לעץ החיים הבנויה על עיצוב של אנטי תזה: דבר והיפוכו, מחירים מול ערכים: זהו טכסיס רטורי בדוק המאפשר את קליטת הדברים והישמרותם בזיכרון כסיסמא החוזרת ומושמעת (טכסיס שנשיא ארה"ב קנדי הרבה להשתמש בו). הנואם כנציג המקצועות ההומאניים מציין את חשיבות הענף, כביסוס ערכים , יכולת השוואה עם העולם, ובקיצור מבכה את ירידת המקצועות ההומאניים החיוניים לטעמו באוניברסיטאות, ותולה את הקולר בתוכניות מעוותות של משרד החינוך ובתקצוב ירוד. הוא מציין שבזמנו משלמד לתואר הראשון, כמעט לפני שני דורות, היה מספר המרצים במחלקתו , היסטוריה, באוניברסיטת תל אביב למעלה מ 40 לעומת 25 היום . זהו טכסיס רטורי שקוף, שכן הנואם איננו משווה את מספרי הסטודנטים אז והיום.

כלומר, הנאום האפידקטי, שהוא הנאום הטקסי, להגדרתו של אריסטו, הפך בנאום הפרס לנאום פולמוסי בעצם (דליברטיבי).

הנאום חסר הדגמות, ואף המחשות, מדוע ההיסטוריה (או הספרות) חשובה כול כך ואיך בתרומתה לחברה (פרט להצהרות הנואם) וזוהי הזדמנות רטורית שהוחמצה. שאחרת הדברים נשארים בגדר סיסמאות ללא קבלות אמיתיות. ורטוריקה ללא דוגמאות משמעותיות חסרה את ההוכחה שהיא דרג הביניים בין פרופגנדה לטיעון רטורי.

עם זאת, נשארת כאן שאלה עקרונית מעניינת: נניח שהנאום הכיל דוגמאות חזקות, מה היה קובע בתודעת המאזינים: אתוס הנואם או תוכן הדברים. חוששני שהאלטרנטיבה הראשונה היא שתשתלט על הקהל בדור זה של יחצנו"ת והברקות טלביזיוניות המסתובבות סביב האדם המקרין עצמה ופחות על תוכן הדברים על עומקם.

בלא מדעי הרוח ובהם היסטוריה – יהיו רק מחירים, לא ערכים מאת – ד"ר נדיר צור

לפני כשבע שנים, קודם שהיה לנשיא המדינה, בעת שבמשכן נשיאי ישראל התגורר מי שלימים היה לאסיר מספר 1418989 - משה קצב, אמר שמעון פרס: "אם זה היה תלוי בי, אני הייתי מבטל את לימודי ההיסטוריה, הרי בעידן האינטרנט אין טעם לשנן כמה אנשים נפוליאון הרג".

יורם דורי, יועץ התקשורת של פרס, שהיה בעת ההיא משנה לראש-הממשלה אהוד אולמרט והשר לפיתוח הגליל והנגב נדרש להסביר את הדברים שאמר השר הנכבד בכינוס של מנהלי חברות הזנק [סטארט-אפ] מישראל. הוא אמר: "פרס מאמין כי בימים שבהם הכל מופיע באינטרנט, לא רלוונטי על כמה פילים רכב חניבעל, וגם סוג האף של קלאופטרה לא מטרידה בעידן של מנתחים פלסטיים".

לקראת סוף כהונתו של שמעון פרס במשכן המייחל לדמות שתשיב לישראל את אותם ערכים נעלים שנביאי האומה הנחילו לתרבות העולם, בטקס חלוקת פרסי ישראל 2014, הגיע מענה פסקני לתפיסתו של השר שהיה לנשיא. פרופ' עירד מלכין שעוטר בפרס ישראל בחקר ההיסטוריה הכללית נבחר לשאת דברי ברכה בשם עמיתיו הנכבדים, כלות וחתני הפרס בחקר הרפואה, הפיזיקה, החקלאות, התלמוד, הספרות התורנית, האמנות, הניהול, וההיסטוריה הכללית.

נאום ברכה ותודה בטקס ממלכתי נמנה בדרך-כלל עם הסוגה המכונה – 'רטוריקה טקסית'. הפעלתה נועדה להנחיל לנמעניה ערכים ומידות-טובות ולטפח אתוסים וסמלים משותפים. הנואם הנסיבתי מקדש לעתים מיתוסים, מתאר מעשים של גדלות נפש, משבח דמויות שהפגינו אומץ לב ציבורי; או להפך, מגנה מידות רעות, או מוקיע קלקולים. ההוגה היווני, אריסטו, קבע בחיבורו בן האלמוות – 'רטוריקה', כי בזמן שנאומים פוליטיים נוגעים בדרך כלל בעתיד ומפעיליהם שואפים להשפיע בעניינים שעשויים להתקיים לאחר הנאום; ובזמן שנאומים משפטיים מתמקדים בדרך כלל בעבר ומפעיליהם שואפים להאיר באור חדש עניינים שכבר התקיימו; הנאומים הנסיבתיים, או הטקסיים נוגעים בדרך כלל בהווה ומפעיליהם משבחים או מגנים בני-אדם, או עניינים חברתיים, על-פי נורמות ומעלות הנהוגות בהווה – באותה עת. דוגמה מוכרת לרטוריקה טקסית היא – נאומו של יצחק רבין, זמן קצר לפני הירצחו. בעצרת למען השלום בכיכר שעוד נשאה את שמם של 'מלכי ישראל' אמר רבין: "אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה". רבין נקט באותו נאום ברכיב הבולט ב'רטוריקה טקסית' והוא – שימוש בחזרות אסתטיות יוצרות ריתמוס, או שוברות ריתמוס. אחת מהן הייתה: "עדיפה דרך השלום מאשר דרך המלחמה".

נאומו של פרופ' עירד מלכין תואם ברובו את הדגם המבני המובהק של נאומים פומביים, שאותו הנחיל אריסטו לתלמידיו. ניכר בו שילוב מושכל של רכיבי היסוד של הרטוריקה ובעיקר, הלוגוס (ההיגיון הפנימי של הנאום) ובמידת-מה הפאתוס (האמצעים המרגשים בנאום ובאופן נשיאתו). מבנה הנאום - פתיחה, ובה פניה לנמעני הנאום ומילים אחדות המתקשרות לנושא המרכזי; מבוא, ובו תיאור כולל של העובדות, הגדרות ספורות וכותרות לנושאי המשנה בנאום;  גוף-הנאום ובו טיעונים והנמקות הכוללים אזכורים וסימוכין המתקשרים לסמלים ולנראטיבים האגורים באוצרות ידע ובתרבות הכלל; סיכום, ובו מסקנות שאותן מבקש הנואם להעביר לנמעניו; ונעילה – משפטי סיום.

פתיחה – דעת וחיים; פרסים ואלמוות.

דעת האדם מרקיעה שחקים אך קצרים ימיו. מעץ הדעת כבר טעם אך לא מעץ החיים. "הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת, טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ, וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם". זוהי סיבת גירושו מגן עדן. אז איך בכל זאת נוגעים באלמוות? כיצד לגרום לה לדעת האדם להתמיד גם אחרי מותו? ביוון הקלסית הפרס, ההכרה בהישג, הוא גם רגע ההתעלות, רגע המגע עם האלמוות. אמנם בן-חלוף הוא האדם אך לא הישגיו המתמידים גם אחריו. כלות וחתני פרס ישראל, עמיתי, בשם כולנו אני מודה על הזכייה המייצגת את מכלול העשייה האקדמית, המחקרית ההגותית והחברתית, מכלול שהוא קניין לדורות.

מבוא – העולם, המדינה, האדם והצדק.

לפני כאלפיים וחמש מאות שנים, שורר המחזאי סופוקלס: "גדוש פלאות הוא העולם אך אין מופלא מן האדם! הוא למד שפה ודיבור, ומחשבה מהירה כרוח, ונטייה לעצב סדרי מדינה... כשהוא מקיים את חוקי הארץ ואת שבועתו לצדק – מתעלים הוא וארצו" [אנטיגונה תרגום אהרון שבתאי]. יכול אני היום להשתמש במושג "אזרחים" בזכותם של היוונים שהמציאו את מושג האזרח כניגוד למושג "נתין". הם שהמציאו לא רק את הדמוקרטיה אלא את הפוליטיקה בכלל, את הרעיון שהמדינה, הפוליס, אמורה להיות שותפות הדדית.

גוף הנאום

א. תרבות יוון, ההיסטוריה ו'אני'.

זכיתי להתאהב בתרבותה של יוון בילדותי וכמה שמחתי כשבכיתה ו' אפילו למדנו על כך בבית הספר. אלא שזו הייתה הפעם האחרונה. מוזר, שהרי זו הציוויליזציה שהעניקה לנו את הפילוסופיה והתאטרון, את המדע והגאוגרפיה, את הפוליטיקה ואפילו את הקטגוריה הנקראת "היסטוריה". לולא הם לא הייתי זוכה להיות חתן פרס ישראל.

ב. היסטוריה אינה ביוגרפיה, אין לה סוף והיא דיאלוג מתמיד בין הווה לעבר. משרד החינוך החליט אחרת.

כאילו מישהו במשרד החינוך, כבר לפני כמה עשורים, החליט שהיסטוריה וביוגרפיה זה אותו הדבר: היסטוריה עתיקה מתאימה לקטנים; ימי הביניים טובים לחטיבת הביניים, ובגיל ההתבגרות אפשר סוף סוף ללמוד מה קרה לאחרונה. אבל היסטוריה איננה ביוגרפיה, ואין לה סוף, כמו בטרגדיה, המעניק משמעות להתחלה. ההיסטוריה היא מזיגה של עובדה ואמת מדעית יחד עם הסיפור שאנו יוצרים מחומריה. אנו בוחרים מתוך העבר: מצדה, למשל, נשכחה מהזיכרון הקולקטיבי במשך כאלפיים שנים עד לאחרונה. בקיצור, היסטוריה היא הדיאלוג המתמיד שלנו עם העבר. היסטוריה זה "לא מה שהיה פעם".

ג. היסטוריה אינה זיכרון, היא מפרקת זמנים בוחנת תהליכים ומלמדת מהי יחסיות.

היסטוריה גם איננה זיכרון. היה זה בשנת 1939, במשך שעות-המתנה ארוכות בתחנת רכבת בסופיה שבבולגריה, כשנפגש עיתונאי בריטי במשפחת פליטים ששוחחה במשהו שנשמע כספרדית והתברר כלדינו. מהיכן אתם? שאל. "קודם היינו בטולדו, אחר כך באיסטנבול, וכעת אנחנו כאן," אמר אב המשפחה. העיתונאי סבר לתומו שמדובר בפליטי מלחמת האזרחים בספרד עד שהבין שאב המשפחה מסכם עבורו את חמש מאות השנים האחרונות: גירוש ספרד, החיים באימפריה העותומאנית, וכעת... הזיכרון דוחס דברים יחד. ההיסטוריה, לעומת זאת, מלמדת יחסיות, מפרקת את הזמן, חותרת להבנת סיבות ומאפשרת להגשים את מידת האנושיות שבנו דווקא משום יחסיותה. הרודוטוס, אבי ההיסטוריה, אומר שאם כל בני האדם, מכל רחבי תבל, יביאו את כל הצרות שלהם למקום אחד ויוצע להם להתחלף ביניהם, בסופו של דבר כל אחד יעדיף לחזור הביתה עם הצרות של עצמו.

ד. ההיסטוריה הכללית מקנה כלים להשוואת תרבויות ומעניקה פשר לכל תרבות ותרבות.

ההשוואה המתמדת היא העיקר. אם לא נלמד את תרבות העולם ואפילו לצורכי בחינה עצמית ויעילות נהיה מוגבלים, נמוכי גבה וצרי אופק. הזיקה הרחבה עם העולם היא המעניקה, גם לנו, משמעות. הבה נזכור, כדברי אליאס ביקרמן, שהיהודים היו ל"עם הספר" רק אחרי שתורגם התנ"ך ליוונית.

ה. מדעי הרוח ובהם ההיסטוריה מקנים משמעות לעשייה. בלא מדעי הרוח יתוודעו הבריות – למחירים, לא לערכים. סין וסינגפור להן מעמד נכבד בכלכלה ובחדשנות בעולם כבר הכירו בחשיבות מדעי הרוח. בציון שתי המדינות הנואם עשה שימוש במידע קודם הידוע לנמענים ואין צורך להוכיח אותו. המידע אצור בזיכרון הקולקטיבי של כל נמען נבון, באוצר הידע, או בניסיון חייו.  

היסטוריה, שפה, ספרות ופילוסופיה הן אבני היסוד של מדעי הרוח, המגדירים והעוסקים במשמעות הסיטואציה האנושית. אלא שזה תחום ההולך ונשחק, ממש בה-בעת שמדינות כמו סין וסינגפור הפכו את סדרי העדיפות שלהן ומשקיעות סכומי עתק דווקא במדעי הרוח, מתוך הבנה (מעשית לחלוטין!) שיצירתיות, חידושים וקדמה לא באים ממי שיודע איך לעשות משהו בתוך הקופסה אלא למה בכלל לבחור בקופסה הזאת.

מדעים הומניים הם הנותנים את הטעם לעשייה, הם המעניקים לה משמעות. "הציניקן מכיר את המחיר של כל דבר ואת הערך של שום דבר", אומר אוסקר ויילד. ללא מדעי הרוח יש סכנה שנכיר רק מחירים ולא ערכים.

ו. מדעי הרוח חיוניים לחברה ולדמוקרטיה. טיעון חוזר להדגשת רכיב ההשוואה הטמון בידע היסטורי. ראו טענה ב' בגוף-הנאום. כאן סולל הנואם את הדרך לסיכום הדברים.

החיים שאינם נמצאים בבחינה עצמית אינם ראויים לחיותם, טען סוקרטס, ובדיוק בבחינה העצמית, הן האישית והן הציבורית, טמונה חשיבותם של מדעי הרוח גם לחברה ולדמוקרטיה. לא נוכל לפתח את הדמיון שלנו ללא השוואה: השוואה ספרותית, לשונית, פילוסופית, והיסטורית.

סיכום – יחס המדינה לחקר ההיסטוריה וללימודיה לוקה בחסר. "היסטוריה זה לא מה שהיה פעם"... ההצהרה נוקטת מטבע לשון במשלב דיבור מעט נמוך מן המשלב לאורך כל הנאום – אך נפוץ ביותר בשימוש. למשל, בשיר שחיבר הפזמונאי חיים קינן והנושא מטבע לשון זה: "מי עוד זוכר/ שהיה זמן אחר?/

מי חולם על האתמול?/ מי מתגעגע לאוהל שוקע בחול?/ פעם רעבנו,/ פעם כאבנו,/ פעם חשבנו שאהבנו,/ כשכל ליטוף היה מעשיה./ פעם קירבנו,/ פעם קרבנו/ פעם הקרבנו,/ פעם רבנו/ נוסטלגיה זה כבר לא מה שהיה".

לפני כארבעים שנה, כשסיימתי את לימודי התואר הראשון, וכשהמדינה הייתה ענייה בהרבה, החוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב תחת הנהגתו של מורי וחתן פרס ישראל, הפרופסור צבי יעבץ, מנה יותר מארבעים חברי סגל. כיום, כשהוא עדיין נחשב לאחד החוגים הגדולים ביותר, יש בו כעשרים וחמישה בלבד. היסטוריה זה לא מה שהיה פעם.

נעילה – פרס ישראל שעתה זה הוענק לנו הוא אות הערכה לחברה ולמדינה ביום שבו פוגשים הישגים מחקריים, תרבותיים וחברתיים את עצמאות המדינה ואת קיומה. משפט 'המחץ' המפויס הוא – "זר הדפנה בו זכינו ביום מיוחד זה, יום עצמאותה של מדינתנו, הוא פרס לא רק למי שזכה בו אלא, ובעיקר, למי שהעניק אותו".

אודה שזהו רגע נשגב, מרומם ומרגש. כדובר מטעם כלות וחתני הפרס אין זה הרגע להביע את התודה האישית העמוקה שאני חש כלפי אלה שהביאוני עד הלום. אלה שעיצבו את האישיות, הרגש והחשיבה בהקשרי המשפחה, האהבה, ההוראה והידידות. זר הדפנה בו זכינו ביום מיוחד זה, יום עצמאותה של מדינתנו, הוא פרס לא רק למי שזכה בו אלא, ובעיקר, למי שהעניק אותו: החברה ומדינת ישראל החוגגת היום את החפיפה שבין הישגים מחקריים, תרבותיים וחברתיים לבין עצם קיומה ועצמאותה.