על תקווה ויאוש היא כותרת מאמרו של
דוד גרוסמן (הארץ, 9 יולי 14), ואמנם, הכותרת מביעה את תוכן המאמר, כשמילת המפתח
ייאוש היא המנחה. המאמר נכתב עם התעצמות מלחמת החמס המשגר טילים עד פאתי חיפה,
ואין עוצר. הייאוש המדובר בזה הוא לא מהמצב (שלדידי הוא מייאש לחלוטין) אלא
מהסיטואציה המדינית, שיצרה את הייאוש, והיא הקיפאון המדיני של הקברניט, שמטפח
תחושות של סכנה ואיומים, ואינו חותר לפתרונות יצירתיים, לאלטרנטיבה למלחמה היא דרך
השלום , שתפתור אחת לתמיד את אימת הטילים הנוחתים.
הנגזר עלינו לספוג טילים? בסיס המאמר הוא ההיגיון, common sense , לא קו אידיאולוגי אמוני נוקשה. השאלה
הנשאלת, שהופכת למעשה לשאלה רטורית היא: למה לא? למה לא לפנות לדרך שאיננה מלחמה
שאיננו מנצחים בה?
היגיון זה של המאמר נבנה על ידי סגנון מילים החוזרות על עצמן ,ומדגישות
את הסיטואציה האבסורדית.:
47 שנים, מאז מלחמת ששת הימים— כשבמרכז הוויתם יש בעצם ריק
(חיריק מלא), ריק של מעשים, ריק של תודעה, ריק שבו מתרחשת השהיה יעילה של השיפוט
המוסרי...
והמילה מטפטפת. ריק, חוסר מעש, חוסר חשיבה בנוגע לסוגית השלום.
המאמר איננו תמים, ובשלב ההפרכה, קרי, בלימת הטענות נגד, מזכיר את כישלון
אוסלו, שנוצל על ידי המסתייגים ממנו, להפקת לקחים: הסכמים עם הפלשתינאים אינם
עמידים, ולכן, אין מה לעשות מול הפלשתינאים, ואין לחזור ולהנציח הסכם מחורחר
כאוסלו, "אנחנו לא פראיירים" טוענים הישראליים. ומול הניסיון האחד שכשל
מעמיד המאמר את מציאות ההווה: דרך הכיבוש, הטרור, השנאה שאותם "ניסינו עשרות
פעמים, מעולם לא התעייפנו ולא נואשנו ממנה, ואיך זה שדווקא לשלום אנחנו ממהרים לתת
גט כריתות אחרי כישלון אחד"?
המאמר גם מוסיף נימוקים על העצמה הצבאית האדירה של ישראל והנה אבסורד:
דווקא עצמה זו לא מביאה לנו הרגשת ביטחון ותחושת חוסן וחירות להגיע לשלום. אז לשם
מה בניית הכוח הצבאי העצום הזה? להמשיך לחיות בתחושת פחד?
המאמר מאשים אפוא את הישראלים שחרף הישגיהם הצבאיים עדיין חיים בתחושה
גלותית של חרדות. "המצב נואש מכדי להשאיר אותו למיואשים", חותם המאמר, והאצבע מופנית לנתניהו.
רטורית, הרטוריקה היא דרך האבסורד, "ומה יש להפסיד"? זוהי
רטוריקה שבמצבים אידיאולוגיים לא תעבוד ולא תשנה דעת קהל מובנית. זוהי רטוריקה
הומניסטית, הפונה לקהל חופשי חסר דוגמות פוליטיות תיאולוגיות, ולגבי קהל זה המאמר
הוא בן שכנוע, " מדוע לא"? אבל הקהל הישראלי מורכב ומסובך יותר ורטוריקה
זו לא תפגע בקהלים מגוונים, שאינם חושבים בהכרח כגרוסמן. וגם גרוסמן לקה בקיפאון
כלשהו, ולא השכיל לצייר את מאמרו בתמונות שיפעילו לחץ על הקורא, שאיננו בן אסכולת
גרוסמן. רטוריקה איננה מדברת בהיגיון גרידא, היא אמורה להביא להזדהות רגשית,
חוויתית מזעזעת, שקשה לעמוד נגדה. וגרוסמן לא עשה זאת הפעם.
