בגיליון ערב החג מ 19 אוק' 2011 הופיעו במדור מאמרי הדעות של הארץ שני מאמרים זה בצידו של זה, ושניהם בעלי עניין רטורי. האחד מפרי עטה של קרני אלדד: "מבוגר אחראי", והשני מטעמו של רגב קונטס: "אוגנדה זה כאן".
שני המאמרים אינם מחדשים הרבה מבחינת השיח הציבורי. אלדד מציגה את גישת השמאל הקורא לשחרור שליט ויהי מה גם במחיר רוצחים כגישה שטחית ובלתי מבוגרת , ועמיתה למדור מציג את הטייקונים הישראליים כמוצצי דם ההמונים. העניין שלי במאמרים נובע בדרך ההצגה. שניהם מודעים לכך שאין להם מסר רעיוני רענן ושניהם ממעטים לנמק. אבל שניהם נקטו באסטרטגיה רטורית דומה: שימוש בדוגמה, משל כדי לא רק להחיות את הנושא אלא לחזור ולהשיבו לשיח הציבורי מנקודת ראותם.
נדמה לי שמשימתה של אלדד קשה יותר כיון שהיא מגוננת בעיתון הארץ דווקא על התנגדותה לשחרור האסירים בגין גלעד שליט. המאבק הוא לדידה בין הימין לשמאל כפי שהיא אומרת זאת בפתח דבריה: "בציבוריות הישראלית יש חלוקת תפקידים ברורה: השמאל רוצה הכל כאן ועכשיו, הימין הוא המבוגר האחראי". המבוגר האחראי הוא האם, וכאימא צעירה (אני משער) היא מתארת לנו את מאבק האם, היא המבוגר האחראי , בילד הקטן הרואה רק מעבר לאפו ללא שיקול לטווח ארוך. הילד רוצה רק לספק את תאוותיו, לכן האימא היא המרסנת, היא השומרת על בריאותו ואיזונו של הילד הרוצה לעשות לבד הכול בעצמו וספונטנית ללא בגרות. האם היא זאת שצריכה להגיד לא. היא זו שמודעת לסכנה כיון שהיא מכירה את סטטיסטיקת המרצחים המשתחררים הפוגעים והורגים. אבל העולם שלנו הוא מעוות ,ממשיכה אלדד בדימויה, הואיל והילדים הצעקניים הם השולטים במבוגרים.
המאמר השני פותח בסיפור פגישת הרצל עם הלורד רוטשילד בן המשפחה הבריטית עת הרצל מתנגד למעשה הצדקה ליהודים האומללים ודורש במקום פיתרון אמיתי לבעיית היהודים והוא הקמת מדינה משלהם המושתת על בסיס של צדק חברתי. הלורד הבריטי הקשיש הגיב בהצעה להביא יהודים לאפריקה, ואמנם הצעה זו מומשה היום מטפורית בישראל שהלא המוני ישראל מופקרים לשיני האריות הטובחים בהם על ידי הטייקונים שמידי פעם משחררים תרומות צדקה, אבל המדינה מוקמה על ידם באפריקה של האריות מחרחרי הטרף. תיאור מושחז עם מידה של הומור, שממחיש בציוריות אמת שהמחבר מבקש להעביר לקוראים.
אני רואה בכתיבה זאת משב רוח רענן. השימוש בדימויים או בסיפורים מדבר בשפה מוכרת ובאופן מקובל על הכול. התמונה המצטיירת היא המשתקעת בתודעתו של הקורא: הוא קורא על הילד המשתוקק לסיפוק יצרי רגעי, ועל האם האחראית השומרת ומרסנת, ועל האריות הטורפים ועל הטייקונים הזורקים עצמות למסכנים הנאכלים על ידם, והקורא חי את התיאור.
ומשדאגו המחברים להעניק גם את הפשט נוצרה משוואה מעניינת: ילד= שמאל, מבוגר אחראי= ימין. טייקון=אריה טורף, והצרוף הזה חי בתודעת הקוראים ובדמיונם. וזה תפקיד הכתיבה המטפורית, האנאלוגית שמאפשרת לקורא לראות את הבעיה מבלי לטרוח להביא נימוקים ענייניים רציונאליים שהם ברי הפרכה. התמונה לעומת זאת חיה היא. אנחנו חושבים במטפורות שמתקבעות בתודעתנו ומעתה נראה את העניין מהציור המטפורי ונזדעזע.
ומנקודת ראות זאת הכתיבה המטפורית והסיפורית משכילה להחיות את הנושא ולהעמידו בתודעה הציבורית.
שלכם, פרופ' יהושע גתי
