רטוריקה פוליטית: בין אידאולוגיה לאמת - פרופ' יהושע גתי

אנו מדברים על שתי אמיתות האחת ברורה וחד משמעית  truth  אמת והשנייה היא בגדר דעה opinion. האחת ניתנת לטיעון דדוקטיבי כלומר להתאמה מלאה בין הטיעון לתוצאה בין א' לבית כמסקנה בלתי ניתנת לערעור והשנייה היא בחזקת דעה שהיחס בין הטענה לתוצאה אינו מובן מאליו , והוא בנוי אפוא על שכנוע, וזהו תחום הרטוריקה. אגב, לא תמיד משתמשים ברטוריקה  בשיקגו של שנות השלושים המשכנע היה האקדח.

החברה האנושית מציגה הישגים נאומיים מופתיים. ונאומים אלה מקבעים את הזיכרון הקולקטיבי. נזכור את נאום ההספד של פריקלס לחללים האתונאים במלחמה הפלפונזית נגד ספרטה, נאום שהבנה מחדש את תפיסת המלחמה האתונאית למען מטרה אצילה המעמידה את הקרבנות באור הרואי לאומי מדינתי. נזכור את נאומו המחשמל של קיקרו נגד קטאלינה, שיצר מציאות מפחידה אנטי קטאלינה ללא הוכחות של ממש, את נאום גטיסבורג של לינקולן בן הדקותיים שכבש את העולם, וכפריקלס בשעתו עיצב את מציאות המלחמה הנוראית של הצפון נגד הדרום והמוות ההמוני בעטיה באור נגוהות של ערכים אמריקאים של חופש, שמצדיקים להילחם בעטים. ובזמן החדש אזכיר את נאומיו הגדולים של צ'רצ'יל במלחמת העולם השנייה שליכדו את האומה הבריטית סביב המטרה האחת והיחידה היא הניצחון על גרמניה הנאצית והיבנו את המציאות העגומה למציאות הלחימה לניצחון צודק הרואי. ואני קופץ לימינו לנאומיו המרשימים מאד של נשיא ארה"ב אובמה הבונה בנאומיו חודרי הלבבות פרשנות חדשה למציאות האפורה.

באשר לרטוריקה הפוליטית נאמר שהרטוריקה הנמצאת במצב הדעה ולא האמת המתמטית המעבדתית החד משמעית מתאפיינת בסיטואציה של ויכוח של עימות בין מחנה א למחנה ב. ונזכור, אם הדברים היו מובנים מעצמם אז לא הייתה מחלוקת ולא היה צורך ברטוריקה,כלומר, אנחנו נמצאים במצב של עימות דעות חברתי, אידיאולוגי, כלכלי מול אנשים שלא בדיוק מסכימים עמנו ואנו לא מותרים ועושים מאמץ מילולי לשכנע בני אדם אלה, זאת אומרת, להביא אותם למצב שיראו בסופו של דבר את המציאויות לאור המציאות שלנו.  

אז איך מקיימים שיח כזה הבנוי מראש על אי הסכמות אבל הוא נחוץ כול כך בחיינו הדמוקרטיים פלורליסטים כשהתחליף הוא אלימות או אי הסכמה נמשכת שעלולה להביא למתחים חברתיים ומדיניים חריפים? ויאמר, אנו עוסקים בעולם של דעות. ניקח למשל מבצעים צבאיים כמו מבצע עמוד ענן וניטש ויכוח ציבורי סביב הדרך והכיוון שיש לנקוט. האם להמשיך בלחץ הצבאי ולכופף את החמאס העזתי או לפתוח מיד בשיח מדיני כפיתרון שהוא גם בעל פשרה מסוימת מצידנו. או בפרשת גלעד שליט. האם להביא אותו הביתה בכול מחיר או שזה יפתח פתח לסחטנות בעתיד? אלה הם פולמוסים לגיטימיים הסובבים סביב ציר הדעות ה opinion שהכול נתון כאן לדיון ולשכנוע. וכאמור, הרטוריקה  היא המתודה שתאפשר למתפלמסים למצוא ולהציג את אותה דרך אותו שרטוט של מציאות צבועה בצבעו של החותר לשכנע. כלומר, הרטוריקה איננה חותרת להבעת דעה גרידא להשמעתה בחלל אלא הרטוריקה תחפש את ההסכמה הכללית , את השכנוע, והיא תחתור להציג ארגומנטים שקשה יהיה לקהל להפריכם, וכמובן הרטוריקה גם תשתמש במערך אמוציונאלי רגשי שיעורר את המאזינים להתרגש עם הטוען כחלק ממסכת השכנוע. הרטוריקה גם לא תירתע ,ואני מעז לומר זאת, מחנופה ידועה לקהל בניסיון להתקרב אליו במגמה ליצור אווירה אוהדת לטוען נואם. זה מה שנקרא על ידי הרטורי קנים captatio benevolentiae ובדוגמה שמביא אומברטו אקו הוא תמיד יפתח את הרצאותיו במחמאה לקהל ויאמר שכבוד גדול הוא לי לדבר בפניכם קהל נבון, סקרן, משכיל , קשוב ומלומד וחס וחלילה לא יאמר שאני יודע שדבריי הם נשגבים ולכן רק מעטים כאן מסוגלים להבין. זאת תהיה פתיחה שתוביל מראש למעידה רטורית, ודוגמה נוספת מניסיונו של חתן פרס נובל דוהרטי , שזכה בפרס בשנת 1996 והוזמן כרבים מעמיתיו לפרס הנשגב להרצאות רבות בהן נדרש לדעת הכול לרגל מעמדו . והנה הוא מספר שאומר לו מישהו בפורום מסוים שאני שותה תה ג'ינג'ר וזה מרפא אותי מהסרטן. "אז למדתי לא להגיד לו אתה אידיוט אלא זה מעניין. אני לא מכיר את זה, כדאי שתדבר על זה עם הרופא שלך. אתה יכול להיות ידידותי , ועדיין לדרוך על הרעיונות שלהם. מהר מאד אתה לומד שהדבר הגרוע ביותר הוא שאתה יכול לעשות הוא להתנשא על מישהו. אסור לומר אני בעל סמכא ואתה לא. אסור לך להגיד את זה גם אם הם חושבים כך" ( מוסף הארץ ( 7.12.12  ).

השפה קובעת. אי שימוש במילים טעונות המעוררות תגובות אמוציונאליות מאגיות השוברות את השיח כמו פינוי מול גירוש, בית מריבה מול בית השלום, הגדה המערבית מול יהודה ושומרון , טרוריסט מול לוחם חופש. חבר הכנסת אקוניס מכנה את רשימת העבודה המורכבת מפעילי המחאה החברתית קומוניסטים, הארץ יוצא בכותרת ראשית לגבי ההתיישבות ביהודה ושומרון כאפרטהייד וגומר. זה לא שיח. זה מלחמה. כאן מדובר בשימוש במילים מאגיות בעלות קונוטציות דמוניות לגבי הקהל. אם לא נקפיד על כללי שיח השולל את השפה הדמונית אזי הרסנו את עצם השיח והכנסנו את עצמנו למעגל קסמים של מצב של חוסר הידברות שהלא אנחנו מנסים לשכנע את הזולת ולא לשטוף את מוחו. אנו מדברים כאן על מה שהגדיר קסירר השפה המאגית דמונית מול הסמנטית כשהסמנטית היא המשמעות המילולית ההיסטורית בעוד שהמאגית לבושה בקונוטציות אידיאולוגיות שרירותיות. היטיב לנסח זאת יחזקאל דרור במאמרו אל תגידו גזירות (הארץ 11 יוני 13) שבו הוא מדבר על המחשבה האנושית התלויה במושגים בעלי אסוציאציות. בין השאר הוא מדבר על המונח שטחים כבושים שמזמין מראש מעצם ניסוחו נסיגה והוא יכול לכלול שטחים במדינת ישראל שנלקחו עוד בימי מלחמת השחרור. לכן עדיף מבחינתו לדייק ולקרוא לשטח בשמו יהודה ושומרון אלא שגם זה טומן בחובו קונוטציות לאומיות ואולי עדיף לקרוא לזה הגדה המערבית. איך שלא נקרא למונח טבענו כבר חותם אידיאולוגי רגשי לגבי חבל ארץ שמעורר התנגדות אצל קבוצה ב' ונוצר באמצעות הלשון מתח שקשה לגשר עליו ולהמשיך את השיח.

אעיר, שהחברה הישראלית איננה מקפידה על השימוש במילים מזה והיא רגישה ביותר למילה מאידך גיסא. החברה האמריקאית לעומתה חיה לפי כללי נימוס כבושים שהם לב ליבו של השיח הבין אישי כמו המילה  apologize וזה מוביל את האנשים למצב של סליחה על דבר שנאמר ומאותת להמשיך הלאה. אין נקמנות. יודעים לסלוח ולהמשיך. ידוע שלמלחמת המפרץ הראשונה קדמו חילופי מהלומות מילוליות בין נשיא ארהב בוש האב ובין נשיא עיראק דאז סאדאם חוסיין, שהובילה להתפרצות במלחמה. אבל ברור גם שאילו הייתה נאמרת המילה סליחה על ידי הנשיא האמריקאי ייתכן מאד שהמלחמה לא הייתה פורצת. ונזכור את דרישת תורכיה לסליחה מישראל בעקבות ההרוגים התורכיים במשט לעזה וסירובנו העקשני. צדקנו? מה הועלנו? ובסוף ביקשנו את הסליחה והיחסים שופרו.

ועוד: חסן רוחאני, הנשיא האיראני שנבחר זה עתה אמר בנאום הבכורה , נאום שהעולם כולו כרה אוזן לשמוע:

אני תומך בקו מתון ושכלתני. נצחוני הוא ניצחון התבונה שגברה על הקיצוניות (ידיעות,  17.6.13 ).

ובאותו גיליון מגיב נתניהו: הנשיא האיראני החדש כינה בעבר את ישראל שטן, צריך לבחון אותו רק על פי מעשיו.

והבית הלבן הגיב: (שם): אם הוא ינהג בשקיפות הגרעין, הוא ימצא בנו שותפים.

המלחמה היום היא גם ובראש בדיפלומטיה, במילים, והיא מתחילה שם. המילים הן שמבנות את המציאות ויוצרות למעשה זירה מציאותית שמשתלטת על השיח ועלולה בהחלט להביא להתפוצצות. ודווקא הקו הישראלי הרשמי איננו נאחז בשיח שמנסה האיראני להוביל ומחזיר את הגלגל לשיח האימתני של העבר. מילים יוצרות מציאויות.

ואכן, כבר הסופיסטים היווניים ששלטו על הזירה המדינית במאה ה 5 לפנהס ואילך גרסו שהאמת איננה אלא השליה, שאיננה קיימת למעשה ושבני אדם הולכים שבי אחרי קסם המילה. מטרת הנואם איננה אפוא החוורת האמת שאיננה קיימת לדעת הסופיסטים אלא להרשים אותו, להפנט אתהקהל בקסם המילה. כך, דרך משל, מי שנחשב לגדול הסופיסטים גורגיאס כתב נאום לימודי מופתי על העלילה הידועה היטב לכול יווני והיא מלחמת טרויה, שהונצחה באפוסים הגדולים של גדול המשוררים היווניים הומרוס באיליאדה והאודיסיאה. המקובל היה שהלנה המלכה היפהפייה של ספרטה התנהגה שלא כשורה והנרטיב המקובל הוא שנטתה אחרי פאריס, מבניו של מלך טרויה, ונטשה את מנלאוס בעלה מלך ספרטה. וזאת הייתה העילה למלחמה המפורסמת.

והנה, כותב גורגיאס נאום שהוא תרגיל לימודי המאפשר לו להציג את עיקרי תפיסתו הרטורית הסופיסטית. הנאום עוסק בהלנה המוקעת והוא משחרר אותה מהאשמה בהתנהגות לא ראויה. גורגיאס מפגין את כוח השכנוע שלו על ידי זה שהוא מעלה על נס את כוחה הגדול בעל העצמה ההיפנוטית של המילה. זו המילה שכבשה את הלנה, הקסימה אותה עד כדי כך שהיא נשבתה בכוח המילים ויופיין שהשמיע בפניה פאריס הטרויאני עד שהלכה כשיכורה בעקבות בעל המילים מבלי שתהיה לה שליטה על כושר החלטתה. ותמונת מצב זו של התנהגות הלנה היא כבר שונה מהמקובלת כיון שהיא מושתתת על הבניית מציאות חדשה לגבי התנהגותה, מציאות שהיא ביטוי לפילוסופיה של גורגיאס: "שום דבר לא קיים ואפילו אם היה קיים זה בעל ערך אפסי". אנו   רואים רק את מה שמשיגות עינינו. מציאות המילה היא ששכנעה את הלנה והשתלטה עליה, וכך לא ניתן להאשים את מי שנשבתה בכוחה של המילה כיון שמילים מבנות סיטואציות שאי אפשר לבטלן. מילה עושה המון לאדם. מילה יש בכוחה לעצור פחד, ולהסיר צער, וליצור שמחה ולטפח חמלה. גורגיאס מרחיב את הדיבור על כוח המילה, כוח הנאום על נפש האדם כמוהו ככוח הסמים (farmacon  ). אם היא שוכנעה בכוח המילה אזי אין להאשימה. "בעזרת הנאום הסרתי חרפה מאישה", סיכם גורגיאס.

רבותי, הטרוף הזה של נאומים מהפנטים כאלה שאפינו את החברה האתונאית של המאה החמישית רביעית היווה את הסכנה הגדולה לדמוקרטיה. השיח איננו מושתת יותר על אמיתות חברתיות אלא על ידי הברקות מילוליות. על עיצובי מציאויות כתרגילים בהשערות, אפשרויות המונעות על ידי כוח מילים. וכאן עסקו לא רק בתרגילי הוראה אלא בקביעת החלטות גורליות כמו יציאה למלחמה, מיסוי וגומר.

הקרדיט הגדול ניתן לאריסטו בספרו המופתי על הרטוריקה. עקרונות השכנוע שהתווה אריסטו שרירים וקיימים עד היום כמעט 2500 שנים מאז פרסומם, שזה הישג מדהים בתולדות הדיסציפלינות של מדעי הרוח והחברה.  ההישג החשוב של אריסטו הוא שהבין שאמנם אין אמת מדעית בשטח הדעות אבל שדה הנאום הפומבי הרציני איננו פרוץ והוא חייב לעמוד על מוסכמות חברתיות המקובלות על החברה שיהוו בסיס אכסיומטי לתשתית של טיעונים רציונאליים ומוסכמות חברתיות מושתתות על מערכת אמונות, ערכים שהחברה מקבלת ופועלת על פי הם:

ישראל רוצה לראות מזרח תיכון של קדמה ושל שלום, שלוש דתות שחיות זו לצד זו בשלום וכבוד הדדי. אבל כוחות של איסלאם קיצוני דתי מתנגדים לכך ורוצים שליטה עולמית, הם רוצים להרוס את ישראל, ארה"ב. הכוחות האלו רוצים לחסל את קיומו של העולם המודרני. וכמובן שלאיסלאם הקיצוני יש הרבה שלוחות כולם באים מהקרקע המרירה הזו של חוסר סובלנות. אני בטוח בדבר אחד, בסופו של דבר הם ייכשלו הכוחות האלה. האור יחדור דרך הסדקים של החושך".

"הרתעה לא תעבוד נגד איראן גרעינית"

"כדי להבין כיצד העולם יראה עם נשק גרעיני איראני, נסו לדמיין את העולם עם נשק גרעיני בידי המשטר. זה לא משנה אם הנשק הזה בידי המשטר או הארגון המסוכן ביותר, לשניהם יש את אותה שנאה ותשוקה לאלימות. ראו מה עשה המשטר באיראן עד כה בלי נשק גרעיני. ב-2009 הם דיכאו בצורה ברוטאלית את המהומות בארצם שלהם, והיום הם משתתפים בטבח בסוריה".

"בשנה שעברה הם פיזרו את תאי הטרור ל 24 מדינות שונות ברחבי העולם, לבולגריה וקניה. הם אפילו רצו לפוצץ מסעדה לא רחוקה מהבית הלבן, וכמובן ששליטי איראן כל הזמן מכחישים את השואה וקוראים להשמדתה של ישראל".

אז אני שואל אתכם, אם זה הרקורד של האיראנים בלי נשק גרעיני, תארו לכם כמה אגרסיבי הם יהיו עם נשק גרעיני. מי מכם ירגיש נוח ובטוח במזרח התיכון? מי ירגיש בטוח באירופה? באמריקה? או באיזשהו מקום בכדור הארץ?". נתניהו בנאום באו"ם מ 27.9.12

הכוחות האפלים באיראן רוצים לחסל את העולם המודרני. זוהי נקודת המוצא האכסיומטית, הפרימס של הנאום. וזה אפילו עוד טרם שיש לאיראנים נשק גרעיני אז קל וחומר שיהיה להם. ובעצם לא משנה לדעת הנואם אם יש להם או אין להם יש להשמידם. המלחמה למעשה פרצה מעל במת האומות המאוחדות.

ואמנם: המוסכמה הקרויה גם טופוס אצל אריסטו ומטעים פרלמן הארגומנטים במהלך הרטורי הטיעוני אינם באים לצורך האמת המתמטית אלא הם מכוונים לקהל להדביק adherence  את הטיעון לקהל. וצריך להתחיל מנקודת מוצא המקובלת על הקהל. איראן המוסלמית רוצה להשמיד את ישראל. והקהל הישראלי מזדהה ולא משנה המציאות גופה שהלא בכול דור ודור קמים עלינו לכלותנו. ועוד: ידוע מאד המשפט ששם אלוהים בפיו של בלעם הקוסם שנתבקש לקלל את ישראל במדבר ויצא מברך ומעריץ. והוא אומר על ישראל:

הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב (במד' כג 9). זה משפט של ביטחון עצמי. והמשפט הזה הפך לאחד מהנושאים המדוברים בשיח הציבורי הישראלי. להתחשב בעולם או לצפצף כמו שאומרים. זהו פשר העימות בין רבנים כמו ליאור בעלי העמדה האמונית הנשענים על הכתוב ולאלה המבקשים להיות ריאליים על בסיס של מציאות מכלכלת. הן עם לבדד וגומר הוא מוסכמה לחוגים מסוימים הנרטיב הישראלי המכונן.

 ואעשה כאן תרגיל רטורי לימודי : עורך הארץ אלוף בן יצא במאמר בעיתונו נגד מדיניות ההתקפה של ממשלת נתניהו במבצע עמוד ענן. הוא יוצא חוצץ נגד המבצע בטענה שזהו מעין תכסיס בחירות. לא פלא שהמאמר זכה לביקורות נוקבות ובן בחר להתמודד עם רשימה שהעלתה סטודנטית בשם ג'ני פפרמן מאונ' בן גוריון שנסגרה לסטודנטים לרגל המצב והמטחים התכופים שנפלו על העיר. ואני מצטט מבן:

את זה –קרי שג'בערי רמטכ"ל החמאס שחוסל בפתיחת המבצע היה קבלן המשנה של ישראל שהופקד על שמירת הביטחון בדרום –

ג'ני לא רוצה לקרוא, כשיש מלחמה וטילי החמאס פוגעים בערי ישראל, כשיורים לה רקטות על הבית ועל האוניברסיטה היא רוצה לשמוע רק דבר אחד, שאנחנו צודקים ואויבינו הם רבי-מחבלים, רוצחים מתועבים ופושעי מלחמה. עיתונאי ישראלי שמציע פרשנות אחרת למצב ראוי בעיניה לגורלו של ג'עברי (הארץ 19.11.12 ).

זהו העניין עליו מצביע פרלמן: עורך הארץ סטה מהדעה המקובלת בדרך כלל על הציבור שהיא הפרימייס של הטיעון. כול מה שיגיד ויהיה הגיונו צלול כבדולח יביא לו התנגדות חריפה עד שלא ירצו להאזין לו כיון שהוא חרג במפגיע מהמקובל, מהנורמה הרווחת. עניין זה טעון הבהרה. בן פונה למה שקרא פרלמן הקהל הפרטיקולארי המסכים כמעט מראש עם התזה שלו . קהל פרטיקולארי הוא קהל בעל עמדות מוסכמות. נגיד צירי ועידת הליכוד, נגיד חברי מפלגת שס וכדומה. ועל בסיס דעות אלה שכבר מקובלות אפשר וניתן לפתח טיעונים משכנעים לגביו של הקהל הפרטיקולארי. בנדון זה בן כתב לקוראי עיתונו בעלי העמדה הליברלית. אבל הוא התעלם מרבים אחרים שג'פרי  פפרמן מייצגת כלומר מהקהל האוניברסאלי הפלורליסטי שיש להתחשב בו בהצגה הרטורית ואז ייתכן ולא רק שיחסוך את הביקורת החריפה כול כך אלא יגיע לקהלים רחבים יותר. ולכך,  קיימות טקטיקות רטוריות שראוי שייושמו מראש מבלי להגיע למאמר תגובה. פרלמן מציע אפוא טכניקות רטוריות כיצד להוביל את הקהל גם בסיטואציה חריגה כמו במאמר הנדון.

אבל לפני זה אני מבקש להדגים בשאלה של המוסכם כללית שאפשר גם לקרוא לו זיכרון קולקטיבי. לרגל 65 שנה להטבעת הספינה אלטלנה בחוף ת"א והאשמות שבן גוריון רצה לחסל את מנהיג אצ"ל בגין, פרסם מוסף הארץ כתבת תחקיר בנושא. התחקיר עומד על כך שנוצר מיתוס שיצחק רבין שהיה המפקד מטעם צה"ל הוא שנתן את הפקודה להרוג יהודים שהיו על סיפון אלטלנה. וכך אמר אחד ממנהיגי הליכוד, אופיר אקוניס, בנאום אזכרה לחללי אלטלנה בטקס אשתקד (2012 ):

אותו יהודי שלחץ על ההדק , לימים ראש ממשלה בישראל, צילק את ההיסטוריה הציונית, כאשר כיוון את הנשק לעבר האונייה וירה! הוא ואנשיו הגבירו את היריות כשנודע להם שעל הסיפון נמצא מנהיג חירות, מנחם בגין.

חשוב מאד לציין שאת הדברים שהשמיע אקוניס חזר עליהם רוצח רבין יגאל עמיר: על רבין האחריות לירי התותחים ולהטבעת האונייה אלטלנה, שנשאה ב 48 נשק לכוחות אצל בארץ ישראל.

ואומר חוקר המיתוסים אודי לבל:

פרשת אלטלנה נולדה מחדש בעת תהליך אוסלו. זו היתה הפעם הראשונה שנעשה שימוש במיתוס אלטלנה נגד רבין. (החומר במוסף הארץ מ 14.6.13). יש מקום רב להטיל ספק במיתוס רבין ואלטלנה. אלא שהעובדות או האמת ההיסטורית היא משנית, המיתוס המיוצר הוא הקובע ומעצב ועל פיו יישק דבר. וממנו ניתן להשיק דדוקטיבית שרבין הוא רוצח והכול מותר אפוא.

הרטוריקה משתמשת במוסכם הכללי או במיתוסים או בזיכרון הקולקטיבי כתשתית אכסיומטית להשקות דדוקטיביות למטרות שימושה.

נדבר עתה על הטקטיקה: על המאמר ראש וראשית לפתוח במושא הפניה הוא הקהל. נזכור, הרטוריקה היא משולש שווה צלעות של שלושה קודקודים שהם: הנואם, הקהל והטקסט "המה" .הצגת הדברים, מה נאמר, סידורם וארגונם תלויים בנואם והוא שיקבע. הנואם המודע לאפשרות שדבריו יעוררו אנטגוניזם כמו במאמרו של בן: מאמר ביקורת חזק על מדיניות ממשלת ישראל בסוגית עמוד ענן בשעה שהדרום מופצץ ומיליון וחצי בני אדם מפחדים וצמודים למקלטים, מן הראוי רטורית שיפתח בהבעת ביטוי של אהדה ואמפטיה לקהל הסובל קרי הזדהות, שהיא אחת מהמרכיבים החזקים של השכנוע ולדעת אריסטו הגורם הכי משפיע.  הקהל מצפה להבעת אמפטיה והוא אף שואף נקם. פתיחה מעין זאת תביא את הקוראים להגיב בסקרנות ובעיקר באהדה להתפתחות המאמר ובשום פנים ואופן לא בדחייה מראש כפפרמן ושותפיה. גישה זו יוצרת נוכחות אוהדת מצידו של המאמר ומחברו. הזדהות שהיא אם השכנוע. מדגישים את מה שרואים כפי שמשל סיני המובא על ידי פרלמן (1981 : 35) מציין שנסיך סיני שראה שור מובל לטבח ריחם עליו וביקש שיובא כבש במקומו כיון שאת הכבש הוא לא ראה.

ועכשיו משהשיג לכאורה הנואם את תשומת לב הקוראים עליו לעמול על בניית  מוסכמה אלטרנטיבית לנורמטיבית- "נכה בהם" וזאת תהווה עבורו אכסיומת הטיעון. הוא יכול לעשות זאת בדרך ההוכחה האינדוקטיבית שתהיה שורה של דוגמאות מההיסטוריה של דעות חריגות שהוכיחו את עצמן בסופו של דבר כמו ההבלגה בימי טרום המדינה כמו ההבלגה של ממשלת ישראל בזמן נפילת הטילים על ישראל בזמן מלחמת לבנון הראשונה  ואז ליצור קו הגיוני של נצירת האש שאותו הקורא איננו יכול לדחות על הסף לרגל תקיפות ההיגיון האינדוקטיבי. כדי לבנות את התשתית הטיעונית אפשר להשתמש גם במטפורות לצורך אנלוגיה אפשר גם להשתמש במשל כהמחשה ואלה יובאו כתשתית כדי ליצור בסיס מוצק לטענה על יסוד ההשוואה האנלוגיה עם המקובל. וזהו גם תפקידו הרטורי של המשל. לרגל הודעתו של אהוד ברק על פרישתו מהפוליטיקה פרסם כתב הארץ יוסי ורטר רשימה תחת הכותרת "למה הוא התכוון"? הכוונה היא שברק הודיע שהאופציות שלו פתוחות. ורטר תוהה איזה אופציות, והוא ממשיל משל: "פתוחות כמו של מי שניצב על קצה צוק תלול, מאחוריו להקת נמרים טורפים ולמרגלותיו נהר שורץ תנינים" (הארץ 27.11.12 ). אין צורך לפרש ולהוסיף, המשל המחיש בצורה הקונקרטית ביותר את המציאות בה שרוי ברק.        

נוסיף כאן טקטיקה רטורית נוספת היא החזרה. ושוב מאותו מאמר של ורטר: "הוא ברק ספג בחייו מסה קריטית של תיעוב, שנאה וביקורת" . השילוש הזה לא נחוץ לעצם העניין והוא בעצם חזרה או מה שקרוי צעידה על הנושא. כי חזרה יוצרת נוכחות, מבנה מציאות.

ועתה יבוא שלב שנקרא לו הפרשנות, פרשנות האירועים. למעשה בנקודה זאת לאחר שכבר הבנה את התזה ובדרך מתודולוגית , כלומר המאמר הבנה ריאליה חדשה, תמונת עולם חדשה אנו נכנסים למה שריצ'רדס אחד מגדולי חוקרי הרטוריקה של המאה העשרים טבע הגדרה חדשה של הרטוריקה. הואיל ובכול זאת פירוש המציאות איננו חד משמעי הרטוריקה איננה שואפת להיות פלורליסטית היא הלא מבקשת לקבע עמדה מסוימת אז הרטוריקה נראית גם כתורת תיקון של אי הבנות. זה מה שאנו עושים. זה מה שבעצם בן חותר לעשות. אבל אי אפשר לשכנע על ידי גערה בפפרמן כדוגמה שהיא שטופה בדעה קדומה נקמנית מניפולטיבית. הרטוריקה תוכיח, תדגים, תטען ותחפש מוסכמות נקודות מוצא משותפות עם הקהל.

השאלה העומדת על הפרק היא אפוא: מהו היחס שמעניק הדובר לקהל ומהי מגמתו: לתת ביטוי ל"אגו" לנצח בכול מחיר — כי הוא לא יכול לוותר או שהוא בעל האמת האחידה — או לפתוח צוהר לקומוניקציה עניינית. הרטוריקה – היא תרבות השיח הפרגמאטי – מושפעת מן הניגודים בעמדות ובהשקפות תוך חשיפה של הסוגיות הקונטרוברסיאליות. היא פועלת אפוא במישור הדעות, כאשר היחס בין הנתון למסקנה איננו מובן מאליו, שכן אין בנמצא קריטריונים סימטריים חד משמעיים לקביעת אמות המידה לתאום בין הנתון לתוצאה. במצבים אלה הרטוריקה היא שעלולה להכריע, כשהיא משתלטת על השיח: הוויכוחים, הדיונים ואף המחאות, והקובלנות, ועשויה להטות את הכף.

ולחתימה, הדברים לעיל באשר לצורך במציאת מכנים ארגומנטטיביים משותפים על בסיס הטופוס (המקובל בדרך כלל) הם  משמעותיים שבעתיים נוכח התפצלות האוכלוסייה החיה בישראל למה שאפשר לכנות מדינה תלת לאומית. אם נעיין בשנתון הסטטיסטי שיצא השנה ניווכח שכבר עתה 47.5% של תלמידי ישראל בכיתה א' הם או ערבים או חרדים. קצב הגידול של החינוך החרדי גדול פי 39 מבתי הספר החילוניים-הממלכתיים וקצב הגידול הערבי פי 13. זהו שינוי חברתי חסר תקדים של חברה רב –תרבותית היוצרת מדינה תלת-לאומית: חילוניים, חרדים וערבים , שלושה קהלים בעלי נרטיבים שונים (וראו אלוף בן. מדינה תלת לאומית. הארץ. 17.2.10 ).

הנתבדל ונתבצר מחנה מחנה בתחומי הנרטיב שלו או נגבש אתוס לאומי מרחיב? מכול מקום זהו האתגר הניצב בפני הרטוריקה הישראלית באופן ספציפי לחפש את מכני ההסכמה המקובלים כדי לאפשר שיח בר קיימא.

רטוריקת השכנוע היא מתודה נלמדת שהייתה חלק אורגני של הקוריקולום בתקופה הפרה מודרנית והיא פיתחה טכניקות של טיעון הגיוני שקיבלו גם עטיפה רגשית, כדי לבנות מערך לשוני של פנייה ושיח שעשוי לעורר עניין והקשבה גם במצבים של חילוקי דעות קיצוניים. יש להצטער על כך שרטוריקת השכנוע הוצאה מהקוריקולום בבתי הספר (היא מופיעה לעיתים כתחליף לפרקי סגנון), כי נראה היה שתפקידו של השכנוע הרטורי הוקרב קרבן על חשבון ה"אמת" המדעית הרציונאלית החד משמעית, ורטוריקת השכנוע זכתה לדימוי שלילי. הרחקתה של רטוריקת השכנוע ממעמדה הקודם הביאה למצב של העדפת הוויכוח הפרוע וזניחה של לימוד תורת הויכוח הרציונאלי. כך נפתחה הדלת לרטוריקה הספונטנית שאיננה אמונה על פיתוח טענות ונימוקים הגיוניים.

דווקא בעידן הפלורליזם, המכיר בלגיטימיות של קבוצות וזרמים, נועד לרטוריקת השכנוע תפקיד משמעותי בהיותה כלי שיאפשר לקבוצות השוליים להרחיב את השפעתן ואת ההבנה לעמדותיהן. לעומת זאת, האתוס הישראלי מעדיף את הכוחניות ואת רטוריקת ה"דוגרי". מתח זה מביא להעצמת המתחים ולהגברת העצבנות החברתית והאישית, ומעמיד לפעמים את מקבלי ההחלטות במצבים בהם האלים והפסקני משתלט, והליבון הרציונאלי של הבעיות שעשוי היה להביא להבנות נמוג.  שיח טיעוני משמעותי בין כולנו. הרטוריקה היא רדאר החושף את תפיסות הזולת והיא החותרת לבניית מכנים ארגומנטטיביים משותפים בחברה השסועה.