פרויקט 4: תגובות לנאום הקו האדום בעצרת האו"ם

מוזמנים לקרוא את התגובות שלנו לנאום שנתן ראש הממשלה, ביבי נתניהו בעצרת האו"ם בספטמבר 2012.

הנאום זכה לשמו בשל הקו האדום אותו מתח נתניהו על גבי איור של פצצה אטומית, על מנת להמחיש ולהדגיש מתי על אומות העולם לפעול למניעת תהליך החימוש האטומי של אירן.

נאום הקו האדום – ד"ר נדיר צור

נאום הקו האדום – פרופ' יהושע גתי

נאום הקו האדום - אורלי רביד

נשמח לתגובתכם האם הנאום השיג את מטרתו.

שלכם, יהושע, נדיר ואורלי

נאום הקו האדום - מאת אורלי רביד

                                      נאום הקו האדום

                                                 מאת אורלי רביד 

 

איך מעבירים מסר עוצמתי שישאיר את רישומו לאורך זמן? ראש הממשלה ויועציו חשבו וחשבו ולבסוף החליטו על שילוב של תמונה ויזואלית, קצת הומוריסטית, שתעביר את מסר בשפה לה מורגלת התרבות האמריקאית, היא השפה החזותית 

.

                                                   תמונה מתוך אתר ynet

מיד עם סיום הנאום פרצה סערה תקשורתית, עם דעות לכאן ולכאן, וחילוקי דעות לגבי השאלה -  האם המטרה של הנאום הושגה.

אותי לקח הויכוח הזה למחשבות קצת אחרות. נראה היה שהוויכוח העירני בתקשורת על מידת "הרצינות" של תמונת הקומיקס אותה חשף ראש הממשלה ביבי נתניהו "בנאום הקו האדום" באו"ם הוא שחזור,  ואולי גלגול חדש, של ויכוח היסטורי על מה נחשב לתרבותי ומכובד יותר - המילה המדוברת או התמונה החזותית.  מאבק זה חדר לרגע, אל מוסד האו"ם, דרך הדיון הציבורי שעסק  בשאלה - האם ראוי לערבב ציור קומיקס של אמנות פופולארית ויש האומרים גם אמנות נמוכה, בשיאו של נאום פוליטי המועבר בסגנון דיבור גבוהה ובמעמד רשמי וטקסי?! 

                                                תמונה מתוך אתר הארץ

מה שבטוח, אני לא הייתי מופתעת מכך שתמונת הקומיקס של נתניהו עלתה לכותרות ויצרה דיון ציבורי ער, שכן אמנות הקומיקס נשענת על מסורת בת 200 שנה ויותר של ביקורת חברתית נוקבת.

 לפני שאני מתייחסת לביקורת החברתית הטמונה בתמונת הקומיקס ב"נאום הקו האדום", הייתי רוצה להקדיש כמה מילים לכוחה הרטורי של תמונת קומיקס כאמנות ייחודית המשלבת בין הממד המילולי לממד החזותי. שילוב זה לא היה מקובל בתרבות המערב עד לתחילת המאה ה-19. עד אז היתה נהוגה הפרדה ברורה בין הספרות והציור, מלבד הקשר לא מחמיא של תעמולה פוליטית או למטרות מסחר. מצב זה השתנה בתחילת המאה ה-19, עם הופעת הצילום, והתפתחות תנועת האוונגרד. בעקבותיהם, חל מעבר לתרבות תמונתית, "שבמהלכה ייצוגים חזותיים תופסים מקום מרכזי יותר בשיח הציבורי מאשר ייצוגים מילוליים מסורתיים " (הולצמן, 1997, בתוך כהן, 2003).

בן ברוך בליך (2005) מודה כי למרות שאמנות הקומיקס  נולדה כבר בראשית המאה ה-19, וצמחה לצד 'המהפך התמוני' של תרבות המערב, עד לאחרונה, התייחסו אליה חוקרי האמנות כסוגה נמוכה ושולית בסצנה האמנותית האוונגרדיסטית. וכך, אמנות זו צמחה לה בשקט, בשולי היצירה המרכזית, כתרבות עממית בעלת אופי חתרני וסגנון ביטוי ייחודי. ולצד גיבורי הקומיקס הידועים כמו סופר-מן ודומיו, שהם גם תוצרים של תעשיית הסרטים האמריקאית, נכתבו גם ספרי קומיקס המסבירים תיאוריות בפילוסופיה וביקורת פוליטית. נכתבו יומנים המתעדים את חוויות השואה, ספרי דת והיסטוריה ועוד. כיום, התמונה המלווה בטקסט היא מובנת מאליה וקשה לתאר מצב בו ספר ילדים יצא ללא איורים, כתבה בעיתון תהיה משוללת תמונות, או שספרות תכתב ללא דימויים חזותיים העולים מן המסרים.

בליך מציין שרק באמצע המאה ה-20 יוצרים וחוקרים הבינו את כוחה הרטורי של אמנות הקומיקס כשפה חדשה ורבת השפעה. הנה כמה יתרונות עליהם מצביעים החוקרים:

1.      מסר ברור ופשוט הנקלט במהירות על ידי הצופה. – כוחה של תמונת הקומיקס בפניה הישירה למערכת החושית של הצופה, ביצירת אפקט מידי המתבסס על היכרות קודמת של הצופים עם תמונות הקומיקס ובאופן הטיפול החתרני והביקורתי של היוצרים בנושאיה (איילת כהן, 2003)

2.      דיבור בו -זמני בשתי שפות - לדעת בליך (2005) השפה המילולית והשפה החזותית הן שפות שונות ואף מנוגדות ועל הצופה מוטלת המשימה של הרכבת מסר אחיד והגיוני על ידי הפקת משמעות בין ניגודים הבאים:  

-          בין תמונה לבין דימוי המתואר בטקסט כתוב

-          בין להגיד לבין להראות

-          בין היחיד המדבר לבין האחר הנראה

-          בין מילים הנשמעות מצוטטות וכתובות לבין עצמים ופעולות הנראים, משורטטים ומתוארים.

3.        קונבנציות מוכרות אותן הצופה מפרש בצורה אוטומאטית –  כוחה של אמנות הקומיקס טמון בהנאה מן המוכרות של ז'אנר זה בעולם כולו. הצופים מכירים את מהלך העלילה החוזרת שוב ושוב בכל פרק חדש, הם מכירים את הדמויות, את אופיין ואת מהלך פעולתן הצפוי מראש, את מקום ההתרחשות, האביזרים הנלווים ואת ההומור האופייני לכל סדרה. המוכרות אינה פוגמת בחוויה – להיפך – היא הופכת אותנו לקהל חכם הצופה את הבאות. וכך, אם אנו מראים דמות אחת, או אביזר מוכר כמו הפצצה של לוני טונס, הצופה כבר יכול להשלים לבד את מהלך ההתרחשות הצפויה עכשיו.

לדעת כהן (2003) הקומיקס, כאמנות המייצרת משמעות מתוך גישור בין ניגודים, מצמיח ביקורת תרבות אותנטית שכן "כך נוצרות יחידות מבע המשקפות את דפוסי ההתבוננות העצמית בחברה בה שולט הדימוי החזותי".

אין ספק שתרבות הקומיקס מושרשת היטב בתרבות האמריקאית, שהיא מהווה בסיס למאגר דימויים משותף המוכר לכול של דמויות, חפצים, תבניות עלילה חוזרות, והשקפת עולם קבועה ומוכרת המחזקת את הערכים בבסיסה של החברה האמריקאית. וכך, ניתן לומר שההחלטה  להשתמש  באיור קומיקס מקורה במחשבה שתמונה ויזואלית, קצת הומוריסטית, המשתמשת במילון דימויים מוכר, תעביר את המסר בצורה מידית ובהירה יותר מאשר פעולת הדיבור בלבד. מצוידים בתובנות אלה בואו נבחן את האפקט הרטורי של תמונת הקומיקס בנאום נתניהו באו"ם.

הקריקטורה אותה מראה נתניהו במהלך "נאום הקו האדום" נהנית משלושת המאפיינים הרטוריים של אמנות זאת: מסר ברור ופשוט – תהליך ייצור הפצצה בעיצומו; דיבור בו-זמני בשתי שפות-  שכן לצד איור הפצצה כיתוב בגוף התמונה עם טקסט של מספרים ואחוזים המורים על השלבים השונים בייצור פצצת אטום. נתניהו אינו מסתפק באיור המאיר את תהלך הפקת פצצה אטומית, ומצייר על האיור קו אדום שחצייתו תאותת לאומות העולם שהגיע העת לפעול למען סילוק האיום האיראני. קונבנציות מוכרות המפעילות את צופה באופן אוטומטי - נתניהו בוחר להעלות איור של פצצה מוכרת היטב בעולם כולו כשייכת לסדרת הסרטים המצוירים "לוני טונס" מבית היוצר של האחים וורנרס.  כידוע, עלילת "לוני טונס" נסבה סביב צייד הרוצה לצוד את הארנב, מוציא פצצה, מדליק את הפתיל ואז חל מהפך בעלילה, והפצצה מופנית על ידי הארנב נגדו ומתפוצצת בפניו של הצייד ואילו הטרף בורח בצחוק גדול ומתוך הנאה מסבלו של הצייד הרותח מכעס ומיד נערך לתעלול הבא. ברגע שהצופה מזהה את מקור התמונה גם תבנית העלילה עולה לדיון סמוי באנלוגיה לאיום הגרעיני מצד איראן.

ניתן לומר אם כן שבעזרת הקריקטורה של הפצצה, נתניהו פותח דיון ביקורתי כלפי מדיניות ארה"ב גם בערוץ החזותי, ומכוון לקונבנציה המוכרת לכל של תבנית עלילה של  "לוני טונס" שבסופה מתפוצצת הפצצה בידי הצייד. באנלוגיה לאיום האיראני, מתעוררת השאלה איפה תתפוצץ הפצצה - בידיו של נתניהו, בידי האיראנים או אולי בידיה של  ארה"ב.

התקשורת העולמית נרתמה כולה על מנת להעניק לאנלוגיה משמעות:

-          התומכים ציינו שבמבחן התוצאה המסר ייזכר לאורך זמן בתודעה הציבורית

                                   תמונה מתוך אתר ynet

-          המבקרים טענו שנושא רציני הפך לבדיחה ותהו אם המסר עבר

-          האיראנים גיחכו כי ישראל כבר עברה את הקו האדום ובידה פצצה מתקתקת.

כך או כך, התשובה הרבה פחות חשובה מהסיטואציה שנוצרה בתקשורת העולמית, בה כל צד העניק את הפרשנות שלו: מי עבר את הקו האדום ולמי התפוצצה הפצצה בפנים. 

                                               

תמונה מתוך אתר הארץ

 לסיכום, ניתן לומר שסוד כוחה של אמנות הקומיקס במוכרות חוצת הגבולות בקרב ילדים ומבוגרים כאחד. דמויות הקומיקס הפכו, עם השנים, לחלק מן המאגר התרבותי המשותף לרבים מאיתנו. לכן, אפשר לומר די בבטחה, שלבחירה של נתניהו בתמונת קומיקס מוכרת, היה פוטנציאל צפוי מראש לעורר תגובות רבות – כפי שאכן קרה. אפשר לומר גם , שעצם פעולת הבחירה של נתניהו בתמונה מוכרת היטב, של פצצה ידידותית ולא מזיקה, אשר בסרטים משאירה רק קצת פיח שחור על הפנים, מזכירה לנו -  שבחיים, בשונה מסרט מצויר, לא תמיד יש סוף טוב - וכך למעשה הפך את האיום האירני לשיחת הכלל.

נאום הקו האדום - פרופ' יהושע גתי

נאום הגבול האדום שנשא נתניהו בעצרת האומות המאוחדות בניו יורק נישא על רקע של מתח רב שהשתרר בין הנשיא אובמה לראש הממשלה נתניהו בשאלת הצבה גלויה של קו אדום לאיראנים בעניין פיתוח הנשק הגרעיני שלהם. התזה של הנאום הידועה למפרע התווית קוים אדומים לאיראן חוזרת כחוט השני בפיו של נתניהו. נזכור גם שזו סיטואציה פוליטית רגישה ערב הבחירות לנשיאות בארה"ב שעה שרומני הרפובליקאי מצדד בעמדתו הניצית של נתניהו בעוד שאובמה איננו ממהר להיעתר ברורות לדרישת הקווים האדומים.

קיים פולמוס בין שני ניצים: אובמה מול נתניהו. נתניהו בחר להשליך את יהבו על הנאום הפומבי מעל במה שעליה כבר הדגים את כוחו הרטורי. עתה יש לבחון כיצד הנואם מציג את דבריו, עמדתו, כיון שזה זה מה שיקבע שהלא קיימת התנגדות להצבת הקווים האדומים בפומבי.

נאומו של נתניהו הוא חד משמעי, איננו מתפתל ובאופן חד ונמרץ בנוי הנאום על עיקרון אחד והוא הזכות המלאה של ישראל לחיות בשקט ללא איום גרעיני כמדינה מודרנית ודמוקרטית הדואגת לכול אזרחיה יהודים וערבים. על מדינה זאת ניחת איום הרסני פטאלי: הנשק האיראני הגרעיני. נתניהו איננו רק זועק הצילו אלא קורא בקריאה רמה לאומות העולם מעל במת האומות המאוחדות לנקוט בפעולה אגרסיבית נגד איראן והיה ותעבור את הקו האדום שהוא רושם המלווה בהדגמה וויזואלית.

לאור זה הוא איננו מתפלמס עם בן פלוגתו , איננו נכנס לנימוקים המסתייגים מעמדתו אלא מציג את עמדתו בהחלטיות ככה שהצד השני המתפלמס מוצג בעמדה אבסורדית, בלתי מתקבלת הגיונית ומוסרית.

הנאום זיכה את נושאו במחמאות לרגל הרטוריקה הרהוטה שלו והחד משמעות המלווה בקריאה צלולה לפעולה.

נתניהו מגדיר את הסיטואציה: We will never be uprooted again.

קיימת סכנת השמדה לעם היהודי בארצו, ומי העם הזה? הוא לא מסתפק בשמו אלא מדבר על ההיסטוריה הנשגבה בת שלושת אלפי השנים למן ימי דוד בונה ירושלים. שם יסדו מדינה מודרנית, חכמה, המבוססת על המדע והיא מעומתת על ידי כוחות החושך הבורים של ימי הביניים. וכאן בהגדירו את כוחות הבלע הוא מצרף לחברתו את אומות העולם המתוחכמות. כך שזה לא רק ישראל נגד איראן אלא העולם המודרני מול ימי הביניים .  הם רוצים להוריד את כולם לחשכת ימי הביניים. מי הם? מה הם עושים? הם רוצחים אלפים על אלפים בסוריה. הם לא רק מדברים. הם עושים.

ומי היא ישראל זאת שמבקשים להכחידה? מדינה שעוזרת לכול העמים במצוקה והמבקשים עזרה רפואית הומאנית. כלומר המאבק --נתניהו מחזק את עמדתו--הוא לא סתם בין אנשים שרוצים לחיות וזהו אלא בין הומניזם שישראל מצטיינת בו ובין חשכת ימי הביניים.

האסטרטגיה הרטורית היא הצגת ניגודים. מודרניות מול פנאטיות. חמלה מול רצח. סיוע לכולם נגד רצון להשמיד בני אומה אחת. ציטטים של איבה נגד ישראל מטעם האיראנים.

בחותרו להשיג את מטרת נאומו נוקט נתניהו ברטוריקה  שנקרא לה הם מול אנחנו. האנחנו מתייחס למדינות המערב המפותחות והדמוקרטיות בעוד שהם אלו הטרוריסטים וחשוכי התרבות הפאנאטיים שמאיימים עלינו. האנחנו מעוטר בתיאורים מרגשים חיוביים כמו

In the past year, I lost both my father and my father-in-law. In the same hospital wards where they were treated, Israeli doctors were treating Palestinian Arabs. In fact, every year, thousands of Arabs from the Palestinian territories and Arabs from throughout the Middle East come to Israel to be treated in Israeli hospitals by Israeli doctors.

לעומת הם:

Yet the medieval forces of radical Islam, whom you just saw storming the Am,berican embassies throughout the Middle East, they oppose this.

They seek supremacy over all Muslims. They are bent on world conquest. They want to destroy Israel, Europe, America. They want to extinguish freedom. They want to end the modern world.

למעשה, נתניהו מדבר על קונצנזוס. כלומר דרישתו לפעול נגד איראן איננה יוצאת דופן. יש הסכמה בין לאומית ונוקטים בפעולות. מדגיש נתניהו. אבל יש עוד שלב שצריך להסכים לו, וזו הסיבה שנתניהו פורש את דבריו באו"ם. קיימים שלושה שלבים למימוש הפצצה של האיראנים. הם נמצאים כבר בשלב השני. והם ממשיכים. הם הגשימו כבר 70% ממשימתם.

יש לעצור בעדם. ואם נתניהו לא ישכנע הרי שדברי הנביאים הגדולים כישעיהו, נביאי הצדק ישמיעו את קולם.

פתיחה תנכית וסיום תנכי. ובזאת הוא פונה למצפון הדתי של הלוחמים בכוחות ימי הביניים.

זהו נאום מחושב הנישא בפומבי בנושאים האמורים להיסגר בחדרי חדרים. זהו נאום האמור להפעיל לחץ על קהלים ובפרט הקהל האמריקאי האמור לגלות נחישות בנקיטת צעדים ממשיים פיזיים נגד אויבי ישראל. זהו הקהל הנפעם ונרגש מכתבי הקודש המוזכרים בנאום בראשיתו ובאחריתו. זהו נאום בחירות מובהק בעידן של בחירות שנישא מעל במת האו"ם ולא לאזרחי מדינת ישראל ולא לאירופאים.

שלכם, פרופ' יהושע גתי