דיבור המלחמה –אילת 9 יוני 2010 מאת פרופ' יהושע גתי

 מהי המילה? ההכרזה הנפעמת של המשורר: "ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו" (תהיל' ח' 6) מתארת את ההומו סאפיינס הוא האדם הנבון כשהוא מעל ומעבר לשאר הברואים, עד שהוא מושווה לאלוהים בלבד. ומה יחודו של אותו אדם נבון? לאמתו של דבר, ההומו סאפיינס בולט הודות לכישרונותיו הלשוניים, וזה מה שלמעשה מפריד בינו ובין שאר היצורים. יצורים אחרים, חיות, ציפורים, יכולים גם הם להתקשר דרך השמעת קולות או רמזים גופניים אחרים, אבל רק האדם לבדו יש בכוחו לגייס את יכולתו הלינגוויסטית ליצור שירה מפעימה או לחבר את ההיסטוריה של האנושות  ולבנות טקסט מילולי מקיף או לטעון טענה בת היגיון .

   הדיבור הוא בבואה של אורח דיבורנו ורישומו עלינו ועל זולתנו. המשפט: "חץ שנתקע בך אתה יכול לשלוף, אבל מילים נותרות תקועות לנצח", שהוא משפט המפתח של הרומאן "מחלקת האבדות" מאת זיגפריד לנץ, מביע אל נכון את תחושת כוחה של המילה ומידת  השפעתה.

 ואמנם, האדם למד להוקיר את יכולתו הלשונית, כפי שביטא זאת בצורה מופלאה הסופיסט היווני איסוקרטס (Isocrates   436-338 לפנה"ס) , שהיה חבר נכבד בקנון של עשרת הנואמים של אתיקה. הקטע הבא מדגים את הוקרתו את הדיבור כבסיס הציביליזציה:

ברוב כישורינו איננו עולים על החיה, למעשה אנו אפילו מפגרים באשר לכוחנו ויכולותינו הפיזיות. אבל, מפני שקיים בנו הכוח לשכנע איש את רעהו ולבטא את מה שאנו מבקשים או חפצים בו, השתחררנו בדרך זאת מאורח החיים הברוטאלי.  וגם כן, על ידי החיים בצוותא יסדנו ערים וקבענו חוקים ועיצבנו את האומנות, והדיבור הוא שסייע בעדנו להשיג את הדברים אותם המצאנו. כי היה זה הדיבור שהביא את חוקי הצדק ואי הצדק וחוקי הכבוד, ובלעדי הישגים אלה לא היינו יכולים לחיות יחד. בדרך הדיבור אנו מפריכים את הרשע ומשבחים את הטוב. דרך הדיבור אנו מחנכים את הנבערים ומעשירים את החכמים. אנו מעריכים את היכולת לדבר בדרך הולמת כביטוי המובהק של אינטליגנציה...דיבור הוא הביטוי של נשמה טובה וברת אימון. באמצעות הדיבור אנו מתעמתים במצבים של חילוקי דעות, ובאמצעותו של הדיבור אנו חוקרים את הבלתי נודע. הדיבור הוא המאפשר לנו לארגן את פעולותינו ומחשבותינו ואלה המשכילים לעשות זאת בדרך הטובה ביותר הם אלה שניחנו בחכמה נעלה יותר.

המילה היא המאפשרת לנו לתת תיאורים של הסובב אותנו, לצאת מעבר לתחום הצר של מה שעומד לפנינו, ובזאת אנו נפרדים מהחיה.

המילה היא המכשיר המאפשר לנו להציג את המציאות ולפרש אותה.

אבל המילה היא חרב פיפיות. היא יכולה לבנות והיא יכולה להרוס. הכול תלוי בשימושנו בה. ונראה, שבשימוש שאנו עושים במילה בחברה הישראלית אנו בוחרים דווקא בצד ההרסני שלה, שמשתלט עלינו.

אנחנו חיים בחברה של עימותים. מתווכחים, לכל דעה אנחנו מעמידים דעה מנוגדת. מזמינים מישהו לדבר וכבר מזמינים מישהו שמתעמת איתו. ובסוף יוצאת איזו חברה שכל הזמן רבה ומתקוטטת. קחו אפילו תוכנית טלביזיה של בירורים, השמעת דעות בענייני השעה, ואיזה סיעור מוחות, איזה ליבון בעיות? בליל של צעקות, התפרצויות, התנגחויות אישיות, זה מה שאנחנו מקבלים. אנחנו נמצאים בחברה שמתאפיינת בשיח התנצחותי, שיח אלים. אין דיבורים של שלוה אלא בכוחניות, ברצון להשתלט על השיח. לקבע את דעתנו. השיח הציבורי לוהט כל כך כי בין השאר קיים כאן ואקום שמנוצל על ידי המתגוששים, וזה נעוץ במהות הויכוח. חסרים לנו קני מידה בדוקים של אמת, כי בעצם אין אמת בפולמוסים הניטשים. לאנשים יש דעות, וכאשר יש יותר מדעה אחת אז כבר יש ויכוח. והסיבה היא פשוטה: אין יחס ישר כמו במתמטיקה למשל בין הטענה לתוצאה בפולמוס חברתי ואף מדיני ואף אישי. כי אין אמת אחת ויחידה. יש השקפות, דעות. אז אי אפשר להוכיח חד משמעית, אבל זה לא אומר שצריך להתקוטט כי קיימת דרך מילולית אחרת היא השכנוע, כלומר לקרוב בין עמדות, במציאת מכנים משותפים, בשימוש מושכל בלשון. אבל, אנחנו, כדרך החברה התחרותית, נלחמים ונלחמים ועושים זאת דרך מילים שמרתיחות את האווירה. מתחוור, שאלימות איננה עניין פיזי בלבד. אלימות מילולית יוצרת מתחים, איננה פותרת דבר, ובעיקר, מונעת דיון וליבון רציני של בעיות, והתוצאות הן הרסניות.

אנו משתמשים בשפה. והשפה מורכבת ממילים, אלא שיש מילים ויש מילים. את השימוש במילים הזה נחלק לשתי קבוצות: שיח ה main stream  והשיח האנטי ממסדי ואף הלא נורמטיבי, שיח קבוצות השולים. נתחיל בשיח של ה main stream  שנוקט במה שנקרא political correct  (pc ). הוא השיח הנורמטיבי ה main stream שהוא עניין חברתי פוליטי שבא בעקבות התחזקות המגמות הליברליות, הרגישות לקבוצות חברתיות שאינן במרכז. החברה הליברלית נזהרת בכבודן ובמעמדן של קבוצות המיעוט, השולים, והיא מגבשת לה אפוא שפה שהיא חסרת כינויים מכלילים, נעדרת סטריאוטיפיים שיש בהם קביעת דעה מוקדמת או גישה חברתית דעתנית. כמו אם פעם, עוד בימיו של מרטין לותר קינג בסוף שנות השישים, קראו לשחור בארצות הברית נגרו— והוא עצמו קינג עוד השתמש בזאת בנאומו המפורסם "יש לי חלום" -- -- עד שנות ה 60 זה היה מקובל, וזה היה בעצם תרגום מלטינית ומפורטוגזית למילה שחור. אבל עם התחזקות התנועה לזכויות האזרח בארה"ב בשנות ה 60 קישרו מנהיגי התנועה בין הנגרו ובין השימוש ההיסטורי הגזעני כלפי השחורים, ותבעו שימוש ניטראלי ללא קונוטציות חברתיות – גזעניות.

וכיוצא בזה אצלנו, השימושים ברקעים החברתיים אתניים משמשים ביטוי לגישות חברתיות מזלזלות גזעניות: אשכנזי צפוני איננו ציון מקום גיאוגרפי אתני וזה מול מרוקאי – בקונטקסט מסוים – מהווה שימוש במילים מסעירות בעלות מוקשים. אלה לא סתם מילים סמנטיות, שזוהי המשמעות המילולית המילונאית של המילים, אלא אלה כינויים מרתיחים בהקשר שבו הם מושמעים, מילים שבהקשר הנתון הן בעלות מטען משלהם שהוא בעל כוח מאגי. כוח שמקפיץ אנשים. ה pc בשפה מודע לכוח המאגי של המילה ודואג להשריש שפה תקינה מול שימושן טעון. וזכרו את הצ'חצ'חים של דודו תופז, שהשימוש שעשה בזאת בגין כחרב פיפיות תרם הרבה לניצחונו בבחירות ולנפילת מפלגת השלטון אז. המילה היא בעלת כוח.

הצ'חצ'אחים מביא אותנו למושג נוסף בקונטקסט השפה האלימה הוא שפת השנאה. מההגדרות הרבות למושג אבחר את השפה הסטירי- אוטופית הבאה על חשבון האינדיבידואליות. המקרה הבא ידגים: רבים יזכרו את  דברי ההערכה של סגן עורך המוסף של הארץ, אורי תובל, את משפחת פרץ, שאחד מבניה נהרג בהיתקלות בעזה, ואחיו נהרג לפני מספר שנים בנסיבות דומות, כששניהם חרפו את נפשם בשרתם כקצינים בצה"ל: תובל כתב:

משפחה של פשיסטים ג'יהדיסטים, ושאף אחד לא יגיד לי שהוא נהרג בשבילי. לא יכול לשמוע את המנטרה עם ישראל-ארץ ישראל-צבא ההגנה לישראל-ילדים לישראל קידוש-השם.

אלירז פרץ הוחלף בפשיסט, ג'יהדיסט. והשנאה לפשיסט והג'יהדיסט ממירה את הצער על מותו של אלירז, על האדם אלירז, ומעלימה את האם המבכה את בניה. תובל השתמש כאן בלשון שנאה. סטריאוטיפיים שיש להקיאם.

כל מי שמעלה מילת ביקורת על ישראל הוא אנטישמי. במקומות רבים שומעים על אובמה האנטישמי, כי הוא מדבר על חלוקת ירושלים, ודורש אפוא למנוע את הבניה שלנו במזרח העיר. אז, אובמה אנטישמי, וכבר אין מה להתווכח איתו, או להציג לו עמדות רציונאליות לדיון בנושא כיון שהוא בעל דעה קדומה נגטיבית כלפינו. והמותג אנטישמי הוא נורא ואיום. השימוש בשפת השנאה יוצר אפוא מחסום לשיח, לדיאלוג ואף לליבון פנימי של סוגיה מדינית. ויותר מזה, עם אנטישמי אסור לדבר, ויש לחסלו. דיבור השנאה יוצר אפוא אוירה של התלהמות, הוא מרתיח, זהו דיבור של לינץ'.

לעיתים קרובות אנו נוטים לזלזל במילה ובכוחה כי, מניחים אנו, כול עוד זה דיבור זה עדיין לא מעשה ממש. לא נעים אבל לא נורא. אלא שזו טעות יסודית. מילים פועלות ומילים עלולות לפגוע, לעתים אפילו יותר מסטירת לחי או בעיטה. נבין קודם כול שלמילה יש כוח פעולה. הנה, אני אומר סליחה ואנשים מונעים, אנו מביעים התנצלות, ומצפים שזה יפעל על האנשים, והם יסלחו לנו, ונעבור לסדר היום. אני מברך מישהו בשלום והוא עונה בחיוך. קימת אינטראקציה בין הדובר למושא הדיבור, שאיננה רק קוגניטיבית אלא מביאה גם לפעולה. כבר הבינו זאת הראשונים: "ויאמר אלוהים יהי אור: ויהי אור". יש כאן אמונה בכוחה היוצר של המילה. מילים אינן נמדדות במשמעותן המילונית, אלא בתהודה שלהן.

נעשה צעד נוסף: אחת השאלות המעניינות בקרב הלינגוויסטיים היא מה מעצב את התנהגותנו. במילים אחרות, מה משפיע על מה המחשבה על המילה או להיפך, המילה מקבעת את המחשבה ומכאן את ההתנהגות.  כך בא האמריקאי בנג'מין וורף בשנות ה 30 ו ה 40 של המאה הקודמת, וקבע שהשפה משפיעה על דרכי חשיבתנו. קיים קשר בין שפה לחשיבה. קיים קשר בין שפתה של קהילה להשקפות ולאמונות שלה. בסינית למשל אין מילה לפרטיות וזה משקף את התרבות שם. אצלנו אין מילה לפרגון וזה משקף את תרבותנו. השפה היא מראה של התרבות.

עכשיו, נתבונן בשיח עצמו, וניקח עניין פשוט כמו הזמנה לכוס קפה: "אני אוהב לקבל קפה", יאמר הצרפתי, ואף האמריקאי יגיב להזמנתך לצאת לקפה: "אני אוהב זאת". I love it  . ואצלנו? "אני מת לקפה". או גם בגילויים אינטימיים שבינו לבינה: "אני מת עלייך". "מת להיות איתך". ויש גם: "חולה עלייך".

בכלל, אנחנו רוויים וספוגים במלחמות. הכול הוא מלחמה. אנחנו מדברים על "מלחמת" הבחירות, על "נצחונו במערכה" של אולמרט ועל "תבוסתו" של נתניהו. " (העם) ניפץ את הליכוד" (ארי שביט, הארץ 30.3.06). וממלחמה לאמצעי מלחמה: "מישהו מטלפן ואומר שהספר שכתבה פלונית הוא פצצה, ושהיא בכלל פגזית....אבל בינתיים היחסים בשלב של יריות בחושך והוא עוד לא יודע אם פגע או פיקשש" (אתם אמורים להבין שמדובר במה שהיה קרוי בעבר חיזור). "ההסכם הוא פצצת זמן, והנואם בהפגנה קלע בול בכל מילה, כיוון שהמצב הוא חבית של חומר נפץ" (שולמית הר-אבן ידיעות 21.9.94). הקרע בצמרת מפלגת העבודה התרחב. "יורים אצלנו פנימה", זעקה שלי יחימוביץ' (מקור ראשון. 9 יוני 2006). מקור משפטי בכיר: נשיאת העליון המיועדת (דורית בייניש) "לא תנהל קרב חפירות נגד מינוי גביזון" (ידיעות אחרונות 13 יוני   2006 ).

    אני מבקש לברר מה משמעותם של הדיבורים האלה של מיתה, פצצה, פגז, יורים במפלגה, נלחמים בחפירות. מהי קרקע נביטתם? מהיכן הם באים אלינו? האם הם אישיים? לאומיים או פרי התרבות? האם הם מקריים, פרי בחירה שרירותית או שיש כאן -- וזאת היא טענתי --  משהו משמעותי, המשקף ציר הסתכלות על הסובב אותנו, ובעיקר מעצב דרכי חשיבה מובילים. ומעל לכל, אני מבקש לטעון שהמילים האלה הלקוחות ממגזר הכוחניות, המלחמתיות-- הידועות כמטפורות— כמרכיבים לשוניים של השיח שלנו, יש להן חשיבות גדולה ומכריעה בעיצוב דרך מחשבתנו בנושאי הביטחון, החברה וגם במישור האישי על עצם מעשינו ודרכי התנהגותנו.

והנה באה לה שרת החינוך לשעבר, יולי תמיר, לועדת  החינוך של הכנסת לפגישת הכרות והיא מצוידת בתכנית מרשימה לשיפורה של מערכת החינוך. אלא, שאליה וקוץ בה: "יש לה בעיה: דרכיה דרכי נועם הן". תכונות אלה אמנם הרשימו את חברי הועדה ויצרו סיטואציה נינוחה של האזנה ואחווה. אבל, רבים מהחברים  מיהרו להאשים את השרה בנאיביות, שהלא ללא מאבק, מלחמה, אי אפשר להזיז דברים (בעקבות דיוני ועדת החינוך מ 24 מאי  2006 ).

  מטפורת המאבק עברה לפסים מעשיים. השיח "הנורמאלי" כבר איננו אפקטיבי: אלימות, אגרסיביות, נצחנות לשמה זה מה שעובד, אלה הם דרכי העבודה וקבלת ההחלטות גם במישור הלאומי האסטרטגי, כפי שהאירו את עינינו, אפרים הלוי וגיורא איילנד, לשעבר יושבי ראש בעלי מוניטין של המועצה לביטחון לאומי, שהייתה האחראית לכאורה על תכנונן של תוכניות ההתנתקות והאסטרטגיה הביטחונית של ישראל. תרבות השיח, ליבון, עידוד מחשבות ובפרט דעות מנוגדות איננה קיימת בשיח המדיני הבכיר, והתוצאות פרושות לעינינו: מדיניות שרירותית כהגדרתם של יושבי ראש המועצה, מדיניות שאיננה זוכה לניתוח ולתובנה של ממש ( 4 יוני 2006 בראיון עם ארי שביט בהארץ).

רבותי, מה שאני אומר הוא ששפה מיליטנטית, שפה חזקה, אלימה היא לא רק איזה ביטוי, "נשיאים ורוח וגשם אין". זה הרבה יותר משמעותי. השימוש בשפה הזאת מקבע דרכי חשיבה ומעצב את ההתנהגות, את הפעולה.

ויש עוד ממד לשימוש בשיטת המילים המיתולוגיות הן המילים ההורגות. השימוש בסוג זה של מילים בא בעצם במקום טיעון, הנמקה כי מה בעצם קורה כאן? תובל מתנגד לעמדה הפוליטית של בני משפחת פרץ. דרכם המדינית הפוכה לשלו. במצב כזה מן הראוי לנמק: מה פסול לדעת המתנגד בהתנחלות, בלאומיות, בהזדהות עם המטרה עד לנכונות המכסימלית להקרבה עצמית.  צריך להסביר, לנמק למה לא. אבל, להסביר זה כבר מסובך, איך מנמקים את העמדה, אילו טענות ואולי אם יעלה המנמק טענה זאת או אחרת תבוא טענה נגדית וכבר יתנהל ויכוח מורכב. אז נוקטים באסטרטגית רטוריקת השנאה וכבר אין צורך בויכוח. כך למשל בויכוח הגדול שניהל אובמה עם מתנגדיו הרפובליקאים בשאלת הביטוח הרפואי, הוא כינס את חברי הקונגרס של המפלגה המתנגדת, והזמין אותם לעימות, אבל הוא נזף בהם, אתם משתמשים נגדי במילה "בולשביק", שבארה"ב היא מילה מיתולוגית של השנאה לקומוניזם, אם כל חטאת, ובאותו רגע חיסלתם כול ויכוח ענייני.השגתם אולי את מטרתכם אבל דרך שפת השנאה. זוהי לא רק פגיעה בעמדה של אובמה. זה גם הרס הדמוקרטיה, הרס השיח של המרחב הציבורי, וזאת בעיה רצינית מאד. מסוכן מאד להשתמש במילה מיתולוגית, שגורמת לבעתה. צריך לבערה, וזאת עושים דרך השימוש במילה אינדיבידואלית המציינת את המקרה ומאפשרת ויכוח ממשי או בטיעון רציונאלי. האומנם רוצים אנו לנהל ככה את השיח שלנו שבצורתו הנוכחית מביע לא רק זלזול אלא גם לפסילה טוטאלית, וכל זאת ללא נימוק כלשהו?

בתמצית, אנו עומדים לפני אתגרים שקשורים בקשר אמיץ ביותר באלימות. אני רואה בשפה את המהות, את כיוון המאבק באלימות. אני רואה בשפה כוח שליטה עצום לקיבוע דרכי חשיבה ומכאן התנהגות. אביא דוגמה קצרה, שרבים מאד בינינו חוטאים בה. אנחנו מדברים על המחיר של שחרור גלעד שליט. עשינו המשגה קונקרטית של חיי אדם, של רגש האחווה והחמלה האנושי. מטפורת המחיר הברורה כל כך השתלטה עלינו. אז, המחיר כבד וצריך לחשוב פעמיים. רבותי, מה היה קורה שוו בנפשכם אם מטפורת המחיר הייתה מתחלפת במטפורה של אחווה, של חיבוק לחיי אדם ולגלעד שליט בפרט?

אבל בינינו, כמו בכל דבר ודבר, צריך גם להפעיל את מידת הסבירות  בשאלת כוחן המאגי של המילים: הנה במשט לחוף עזה של המרמרה הפיצו הפעילים שזוהי אונית שלום, מסע הומניטארי, ודווקא כאן המילים שלום הומניטארי הפנטו את מקבלי ההחלטות.

העליתי נקודות לחשיבה על עניינים מעשיים של התנהגות יום יומית. מילים, התבטאויות, אינן צומחות באוויר ואינן פרי של "המצאה" לשונית בת הרגע אלא אלו מילים והתבטאויות המקובעות אצלנו בשפה ומכתיבות את דרכי מחשבתנו ואורח התנהגותנו. השיח שלנו מחמם את האלימות.

עלינו לנקוט באמצעים כיון שהמצב הוא קטסטרופלי. אנחנו עדיין זקוקים למחקר בעיקר למחקר יישומי בעניין השפה האלימה והקשר לפשע, לאלימות בכלל,  ובעקבות זה לבניית רשת של סדנאות, ולמפעל חינוכי מהתשתית שיכלול גם נטיעת רטוריקה חיובית, ושילוב מטפורות של אחווה בשפתנו היומיומית שתשפענה על דרכי התנהגותנו, כי הדברים הם בנפשנו, המצב הוא כמעט בלתי נסבל. האזינו לשיח ברכבת, בכיתות הלימוד, בכנסת.

 שלכם, פרופ' יהושע גתי

הספד שמחה גולדין על בנו הדר, מאת פרופ' יהושע גתי

 הדר גולדין ז"ל
מקור תמונה: http://www.mako.co.il/news-israel/local/Article-cf6c6fd7fdc9741004.htm

 זהו הספד מיוחד בשורת ההספדים הרבים מדי שאנו שומעים בימים קשים אלה. בני הציונות הדתית מבכים את בניהם. וזה התחיל בדברים שאמרו  בני המשפחות על קברות בניהם החטופים.  צניעות. אין דברים מתלהמים ובראש וראשונה אין קריאה לנקם.   שמחה גולדין האב נשא הספד כשהוא נמנע במפגיע מלקרוא לו הספד, אלא סיפור על בנו היקר הדר, שנהרג ברפיח במערכה על המנהרות (אחרי שהוכרז כשבוי).  לנו חשוב לראות על מה מתרכז האב בדבריו. הלא חיי הבן לפניו ובמה יבחר לייחד אותו? ונזכור זהו הספד –גם אם לא קרא לו כך -- פומבי ורבים באו ללוויה ועוד רבים מאזינים בדריכות. כלומר, יהיה כאן שילוב של הדר הבן עם פנים נשואות לציבור, לפן החינוכי ייצוגי של בנו בחברה הישראלית. מסר לאומי. ועוד מה אין כאן – וזה בניגוד גדול לאלוף משנה וינטר מח"ט גולני ששלח את חייליו למערכה בשם ה' צבאות כשהם נלחמים את מלחמות ה'— הפאתוס הדתי הזה איננו כאן. וגם שלא כרבים מבני הציונות הדתית אין שום להט משיחי בדברים הנישאים. וגם אין כאן בכי קורא לב ודיבור ישיר אוהב רגשי אל הבן. אבל בל נחשוב שזהו נאום הספד קר, חילוני. זהו נאום יהודי מודגש. כיצד?

ראשית, גולדין האב מעלה על נס את מעלת הכבוד האנושי, היחס לאדם,  שאפיינה את בנו. הוא לא קילל. זה הוא מדגיש, זאת בחר כתכונה המובילה בסיפור בנו.  הדר, מטעים האב, דיבר נגד שנאה ובעד ראית החיובי בכול אדם. זאת הוא רשם בסידור שלו. לראות את הטוב באדם, כך בחר לנהל את חייו הקצרים לדאבון הלב. עוז וענוה— וזהו קצין בצה"ל -- זהו דגלו של הבן. "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" ציוה ה' את יהושע כובש הארץ. לא לך בכוחך זה אלא לא ימוש ספר התורה מפיך. רוחניות וניווט על פי ספר התורה. השילוב עם המנהיג הצבאי יהושע כובש הארץ הוא משמעותי. איזה הדר הוא העניק להדר. אלו תכונות נפש אצילות. כך מסכם האב את בנו. כך הוא מבקש להנחיל לציבור את מורשתו.

הנאום חורג מהמתכונת הקלסית של נאומי הספד ששואפת ליצור מכנים משותפים ערכיים ולאומיים שהם מופת חינוכי, מכנים המלכדים את האומה מזה ומעניקים משמעות למלחמה ומכאן למות. נאומו של שמחה גולדין  ממקד תכונות אנושיות הומאניות נעלות  של כבוד לאדם, של ראית הטוב באדם ושלילת השנאה— שזהו חזון חברתי שמומש על ידי צעיר יוצא דופן. תכונות חינוכיות מופתיות שהו כאן בארץ ולא בחלומות משיחיים לאומניים. והכול עטוף ברוחניות של ענווה בהשראת ספר התורה של יהושע. 

פרופ' יהושע גתי