לכל אדם יש דעה
מחשבות על נאום לבני בכנסת בגנות חוק החרם ב - 13.7.11
יש כלל ברזל לתקשורת תקינה בכלל וברטוריקה בפרט, הקורא לנהל שיח ציבורי תוך התייחסות לדעה של האדם. תקיפה אישית נגד האדם עצמו ולא נגד דעתו (אד הומינם) נחשבה על ידי אריסטו והוגי דעות רבים אחריו, לכשל לוגי, ובתקשורת הבינאישית לתקשורת אלימה, תקשורת בה מתקיפים את האדם במקום לחלוק על דעותיו. תגובה לגיטימית ברטוריקה כוללת בדרך כלל התייחסות מנומקת היטב לגופו של הנושא המדובר, ואילו הכלל הנהוג בתקשורת בינאישית ובתקשורת בשיח הציבורי הוא שיש להתקיף את הדעה ולא את האדם. הרווח האישי והציבורי הוא, שאז תתנהל שיחה על הנושא המדובר ולא על אישיות הנואם.
לאור כלל ידוע זה בתקשורת תקינה, נאומה של יו"ר האופוזיציה ציפי לבני נגד חוק החרם מעלה שאלות רבות:
- איזה מסר מעוניינת לבני להעביר לציבור?
- מה המסר המרכזי בנאום?
- מדוע לבני בוחרת להתקיף את הנתניהו?
- מה מנסה לבני להשיג בהתקפה זאת?
- האם המסר של לבני עובר בצורה ברורה?
- האם ומתי כדאי להתקיף יריב, ומתי כדאי לכבד את דבריו?
עיון בפתיחה לנאום התגובה של לבני לחוק החרם בכנסת מראה כי לבני בחרה להתעלם מהכלל החשוב הזה ברטוריקה, ולהתקיף ישירות את ביבי נתניהו, את אישיותו ואת התנהלותו. על מנת לעשות זאת, לבני נוקטת ברטוריקה של ניגודים- ניגוד בין תגובתה המעולה לתגובת נתניהו השלילית: היא הקשובה, המנומסת, התחיקתית והבסדר לעומת נתניהו המבריזן, החלול, המעורפל וחסר חוט השדרה.
הנה דוגמא לרטוריקה של ניגודים מתוך שתי הפסקאות הראשונות של נאום לבני בכנסת ב 13.7.11. סימנתי עבורכם את המילים המתארות את התנהלותו הפסולה של נתניהו באדום, ואת המילים המתארות את ההתנהלות המופתית של לבני בכחול. שימו לב כי בפסקה המצוטטת אין כלל התייחסות עיניינית לחוק עצמו, או להשלכות שלו, אלא רק לאופן ההתנהלות של ראש הממשלה:
"האמת שביקשתי אתמול את הזכות לנאום נגד אותו חוק נוראי אך לא ניתנה לי ההזדמנות. חשבתי שראש ממשלה, שטרח להגיע הנה שבוע קודם ולנצל איזו הצעת חוק בכדי לדבר נמרצות בענייני תכנון ובנייה, בוודאי יבוא לומר את עמדתו בנושא כל כך מהותי, שמשנה את פניה של מדינת ישראל. ואז חשבתי שאחרי שהוא יביע את עמדתו בפומבי על הדוכן, לפני שהחוק מובא להצבעה – לא אחריו – גם אני אוכל להביע את עמדתי הנחרצת נגדו. ואני אסביר גם עכשיו דבר דבר על אופניו למה.
והיום, ראש הממשלה מגיע, כמו תמיד באיחור, אחרי שהוא נמצא בורח מהמליאה בזמן ההצבעה, אחרי שהוא חטף ביקורת למה הוא לא היה כאן – ואז ראש הממשלה, כרגיל, הוא זה שנכנע ללחץ. כשאני יושבת ומקשיבה לראש הממשלה – כל כולו חרחור שנאה בין חלקיו השונים של העם, בין רוב ומיעוט, ראש ממשלה שלא מבין דבר מהי דמוקרטיה, חלול מכל ערך, לא מבין ששוויון זו לא טובה שאתה נותן למישהו אלא זו זכות של כל אזרח במדינה. והמקום שכל אזרח בישראל צריך להסתכל אליו באמת כאשר מדובר בזכויות- זה לא איך חיים אחרים במדינות אחרות אלא איך חיים כאן אזרחי המדינה הזאת. אבל אין לך את הערכים האלה כי כולך פוזה, סיסמאות נבובות וניצול חולשה של אחרים על מנת לקבל כוח.
עוד לפני שלא באת, אמרו יועציך , שעוד חשבו שתוכל להעביר את החוק הזה מתחת לרדאר הציבורי – דיברו על איזושהי אי נוחות שיש לך, ולכן לא באת. איזשהו ריח רע שיש מהחוק הזה. הבעיה שהממשלה הזו היא מקור הריח הזה, הקואליציה שבחרת היא הבעיה. ההחלפה שלכם היא הפתרון וכל מה שאנחנו רואים עכשיו והחוק הזה הם רק סימפטום של אותה תהום שאתה מוביל את ישראל מדינית, ביטחונית ומוסרית. וכל זה קורה לך בלי שאתה מביע עמדה, מלמולים אינם תחליף לעמדה לא מדינית ולא ערכית."
לבני: ביקשתי, הזכות, הזדמנות, עמדתי הנחרצת, אסביר, יושבת ומקשיבה, החלפה, פתרון.
נתניהו: חוק נוראי, טרח, ולנצל, מגיע באיחור, בורח מהמליאה בזמן הצבעה, חטף ביקורת, נכנע ללחץ, כולו חרחור שנאה, שלא מבין ((4X, חלול מכל ערך, כולו פוזה, סיסמאות נבובות וניצול חולשה, אי נוחות, ריח רע, בעיה, תהום, מלמולים. ועוד 17 מילים שלילה אותן סמנתי בקו תחתון – מילים המחזקות את הנעדרות הפיזית והעקרונית של נתניהו בנושא.
רטוריקה של ניגודים היא אמצעי שכנוע מקובל בנאומים הכוללים הבעת דעה אישית של הדובר על מצב קיים. בדרך כלל, נאום דעה תקף מבחינה רטורית, מתבסס על רטוריקה אובייקטיביות, תוך הבאת העובדות וניתוחן, מתוך ההגינות ומתוך פנייה לתבונת הקהל ולשיקול הדעת. בתוך נאום דעה, אמצעים רטוריים נועדו להטות את לב הקהל להסכים לדברי הנואם. למשל באמצעי 'רטוריקה של ניגודים', הניגוד נועד להדגשה והבהרה של הנושא החדש אותו מעלה הנואם. האם זה המצב בנאומה של לבני בכנסת? האם דעתה של לבני מבוססת והניגוד בין התנהלות נתניהו להתנהלות שלה בכנסת מבהיר את הנושא אותו לבני מעלה לדיון?
תרשו לי להביע כאן דעה אישית: תקיפה של יריב היא בדרך כלל אקט שהרווח בצידו הוא אפסי. המחיר של לתקוף את היריב הוא, שהמתקיף נדבק בחלק מהרפש אותו הוא זורק על היריב, כלומר על לבני עצמה. למשל, אם לבני מאשימה את נתניהו בחוסר עמוד שדרה, אנחנו מיד שואלים את עצמנו: או.קי ומה עמוד השדרה של לבני עצמה?. אם הנאום של נתניהו חלול – מהו ה'מלא' בנאום של לבני? האמת – חיפשתי תשובות לשאלות אלו בנאום עצמו של לבני ולא מצאתי. המסר של לבני אינו ברור – מה דעתה של לבני בנושא? מדוע החוק מזיק לישראל? איך לבני מציעה לנו לטפל בנושא? לא מצאתי כל הנמקה ו/או הוכחות לנושא למעט ההצעה להחליף את הממשלה. אז ככה – להיכנס לבחירות הוא בגדר קפיצה לנושא אחר בפני עצמו
תרשו לי להצביע על כשל רטורי נוסף של לבני בנאום זה: כשלבני טוענת כי יריבה אינו מביע דעה נחרצת, לבני בעצם מאירה באור זרקורים גדול את העובדה המצערת שגם היא עצמה אינה מביעה עמדה כל שהיא. כך יוצא שהאצבע המאשימה שמפנה לבני אל לנתניהו חוזרת אליה בבומרנג כפול ומכופל עם אותה האשמה עצמה (על העדר דעה ברורה).
אפשר להגיד כי המשפט הידוע "הנכשל בלשונו מכשיל" פונה נגד הדוברת עצמה. במקרה זה, הכישלון במתן תגובה הגונה, הפונה לתבונת הקהל ולשיקול הדעת, כנגד חוק החרם, הוא של לבני עצמה. מבחינה זאת יש כאן כישלון אישי של לבני ביצירת דיון ציבורי על נושא חשוב, הדורש דיון רציני יותר משאלת ההתנהלות של נתניהו בפרשה. הייתי מצפה מלבני להעלות טענות הבאות מתחום עיסוקה הקודם כעורכת דין, או מכל תחום שהיא מוצאת לנכון, על מנת לעורר דיון במשמעויות השונות של חוק החרם. מבחינה זאת, יש במעמד של נאום המשודר בכל אמצעי התקשורת ומצוטט רבות בעיתונות, פספוס גדול מבחינה ציבורית. כולי תקווה כי בפעם הבאה שלבני תתייחס לנושא זה, התועלת לציבור תעלה על העדר האמירה הנוכחית.
מאת אורלי רביד - יועצת ומרצה לתקשרות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה