אני קורא את גיליון הארץ ביום שישי, קורא את מקור ראשון וחושב שאני מצוי בשתי פלנטות ניציות המנהלות מלחמה מילולית ממאירה. ואני מעמיק במאמרי הדעות ונחרד מהדי השטנה והגועל היצרי המחלחל לליבות הקוראים. המדיה מלבה אש,רואה בכול התבטאות פוליטית קריאת מלחמה ויורה אש ולהבות במחנה האחר. והאחרים מתנקמים ופורצים בגלי חוקים ההופכים את אויביהם לחסרי אונים, וצעקות המלחמה הנואשת מצמררות. אבל לאן אנו מובלים אם לא לשנאת אחים נוראה בסופו של דבר. הורסים כול פינה שנותרה שפויה עדיין. ורשתות הטלביזיה מעצימות את הסופה ומעוררות התנצחויות בין בעלי הדעות השונות כיון שתמיד יש להזמין דוברים בעד ונגד לאיזון . אי אפשר להביע דעה מבלי שכבר מוזמנת דעה נגדית. ובכך רק יוזמים קרבות, והכול עימותים על עימותים. והכול רווי מדון וקצף כיון שצריך תמיד לנצח , אין הבעת דעה גרידא. השיח הפך לשדה קרב פשוטו כמשמעו.
אבל אם ניקח כול דעה מנוגדת כשדה מערכה שצריך להדביר בה את האויב הרי שחיסלנו את הדמוקרטיה המושתתת על חילוקי דעות ועל זכות הטיעון המילולי המכיר בכבוד הדעה הנגדית. ראוי להכיר שהעימותים הניטשים אינם בהכרח פרי שיגיונות רוח ומזימות חיסול בלבד אלא אף שיקוף של ויכוח אידיאולוגי נוקב אך לגיטימי על מהות המדינה, מהות היהדות ועם ישראל ויחסה לארץ ישראל ותושביה היהודיים והלא יהודיים. עימותים אלה מוצאים מדרך הטבע את דרכם אל המדיה אלא שכאן המדיה מאכזבת. משום שתפקיד המדיה על שלוחותיה הוא לא להזמין מתאגרפים המתגוששים להנאת הצופים ולא ללוות בתאוות צימאון לדם את ההתקוטטויות הקנטרניות הניטשות בבית הנבחרים. תפקיד המדיה הוא להבהיר, לפרש ולכן עליה לתת במה לאנשי מדעי הרוח והחברה המסוגלים להיכנס לשורשי הויכוח לעומקו ולהציגו מפרספקטיבה היסטורית חברתית ולא רק להתחלק על קצה הקרחון. אנו נתקלים בסוגיות שמחנות מתקוטטים ביניהם והציבור בכללותו איננו מבין אל נכון על מה נטוש בעצם הוויכוח: רק לרסק את השמאל ולהביסו ומנגד להכתיר את הימין כמנוולים הזויי משיחיות? זה לא רק הכפשה אלא למעשה התחמקות קלה מדי מדיון לשמו.
אני רוצה להדגים מאירוע חוויתי שעברתי כמרצה במכללה להכשרת מורים עת שקדתי על הוראת תהילים קב. כמובן ראוי להיות אובייקטיבי, "אקדמאי", ולהיכנס למחקר המודרני הפילולוגי המבהיר אבל גם מנטרל חוויות דתיות שהעני במזמור משווע לעזרה ואל מי הוא פונה אם לא אל ה' אחרי שבני האדם נטשו אותו?
וארע ובינו צרור עשה סרט בשם תפילת הנערות שהן אלף הנערות שהתכנסו בבית כנסת בגוש קטיף וממש ברגעי הפינוי האחרונים פתחו שם בשירת כאב שהיא תפילה אדירה, מזעזעת, קורעת לב באותנטיות הנוקבת שלה והביעו בזעקתן המצמררת את "תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפך שיחו. " ממה נפשנו פטרנו נערות האלה כפאנאטיות , מטורפות פונדמנטליסטיות חסרות בינה , ועברנו לסדר היום השפוי שלנו וזהו זה. לא הייתה בנו הבינה – במחנה החילוני ליברלי שאני משתייך אליו– שמרגע שלא שהו לתפילת הנערות וסתם זרקו אותן לאוטובוסים נוצרו מחסומים כמעט בלתי עבירים לאיזה שהוא דיאלוג של שיח אזרחי שימנע שנאה ושהוא ממשיך לאכול בנו כאשר כול מחנה ומחנה משחיז את מלתעותיו לטרוף את האחר.
המדיה שטופה אז ועתה במאמרים חדים כתער על העקשנות המשיחית של בני ובנות גוש קטיף ומנהיגיהם ההזויים מזה ועל שונאי ישראל ועוכרי תורתו בעלי המשנות האוניברסאליות מזה. אבל נעדרו המאמרים דווקא בעיתונות השמאל על פשר התפילה, על אוטנטיות האמונה, על החוויה הדתית שאי אפשר להעלים אותה פיזית על ידי גרירת הנערות לאוטובוסים על ידי קצינות צעירות מותשות.
אפשר לשוחח ולהימנע מגרירות אבל עלינו ללמוד דווקא היום את מלאכת הדיאלוג וללמוד לדבר בינינו דווקא על מה שנראה הבלתי אפשרי לכאורה, שיח איננו קרב אגרוף של מנצחים ומובסים. בעד או נגד שחור על לבן. שיח הוא ניסיון לימוד מחשבות ורגשות הצד השני גם אם אין משתכנעים ולא מסכימים. אבל עם הפתיחות להאזין נוצר מהלך שהוא דיאלוג מתמשך שאותו דווקא המדיה צריכה לפתח ולהעצים. לא צריך לנצח תמיד. המנהיגים בוששו להנהיג ופועלים דרך דגי רקק של פוליטיקאים המפעילים מסגרת פורמאלית של צווים האמורים להיחקק כחוק בהכרעות הקולות ככפיה אבל ללא התובנה של המעשים וחדירה קוגניטיבית לפשרם ושמץ נכונות לראות בצד השני בר שיח גם אם אין הסכמה. המדיה יכולה להוביל שיח מהותי שיחנך לתובנות וימנע הוא עצמו מלהטיח בליסטראות של חירוף וזלזול שעשוי גם להביא לעיתים לפשרות הדדיות שהן נחוצות נוכח הרכב האוכלוסייה המקצין מחוסר הדרכה הולמת, ולפחות תביא לתובנות ולחוסר שנאה ,ובזאת דיינו.