למצנע ולפרץ אין ארץ אחרת

 מאת: נדיר צור.

כאשר עמרם מצנע השמיע באוזני ותיקי מפלגת העבודה בגבעתיים את המילים "הוא בא מארץ אחרת" וכיוון לעמיר פרץ, מתחרהו בהתמודדות על ראשות המפלגה, ספק אם העלה בדעתו שלשמע שתי המילים – 'ארץ אחרת' השד העדתי יצא מן הבקבוק וישוב לשייט במרחבי מפלגת העבודה האובדת.

חזקים עלי דבריו של מצנע שהסביר לאחר שהמשפט עזב את פיו וזכה לחיים עצמאיים כי 'ארץ אחרת' אינו ציון גיאוגרפי ולא היה בכוונתו להלבין את פניו של פרץ בשל ארץ מוצאו. פרשנים שליהגו בעניין זה בכלי התקשורת והביעו תילי תילים של משמעויות לכוונותיו הגלויות, או הסמויות של מצנע לא שללו את האפשרות שבחירת המילים לא הייתה מקרית ושמצנע נקט אמצעי רטורי הדומה לחכת דייג שלה שני קרסים ובאפשרותה ללכוד שני דגים בהנפת חכה אחת.

מקרה זה שב ומדגים את שקבע ז'אן-פול סארטר, איש הרוח הצרפתי, מבכירי התורה האקזיסטנציאליסטית בספרו 'מהי ספרות': 'מילים הן אקדחים טעונים'.

מרגע שהן עוזבות את רשות היחיד ועוברות לזירה הציבורית הפומבית, כאילו נורתה ירייה ואין ליורה שליטה על מעוף הקליע. משמעות הדבר היא כי למשוררים, ליוצרים ולאנשי ציבור אחריות כבדה, גם בעת שתיקותיהם, לבטח בעת שהם שחים ויורים דעות. איש מהם אינו יכול להצטדק ולהסתתר מאחורי אמתלות שונות של אי-ידיעה או חוסר כוונה.

בפזמון When I'm Sixty-Four (כשאהיה בן 64) שהושר מפי 'החיפושיות' למילים של פול מקרטני, מופיעה תקוותו של צעיר לזכות גם בהגיעו לגיל 64 לחיבתה של אהובתו. הוא מבקשה בין-השאר, לשגר לו אגרות ולבטא בהן מחשבות, באשר לתקפות יחסה אליו. הצעיר קורא לה לשקף בדייקנות יתרה את כוונותיה ("Indicate precisely what you mean to say"). משאלה זו להקפדה בבחירת מילים במטרה להביע אחת לאחת את כוונות הדובר, אינה מובנת מאליה גם בין אוהבים, לבטח בין בעלי מחלוקות. עמעומם של מסרים ודיבור דו-משמעי, או רב משמעויות, הוא כלי רטורי מקובל בתרבויות אחדות.

אף שהפוסט-מודרניזם כרסמה בערך 'האמת', בכל-זאת אמירת אמת לאמתה בתרבויות רבות ובהן בישראל נתפסת לרוב מעלה ומידה-טובה. בשירו 'באמת' כתב המשורר מאיר ויזלטיר: "יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁמִּתְקַשִּׁים לְהוֹדוֹת בָּאֱמֶת/ יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁהָאֱמֶת מַפְחִידָה אוֹתָם/ יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁכְּשֶׁהֵם רוֹאִים אֶת הָאֱמֶת הֵם בּוֹרְחִים לִדְרוֹם-אָמֶרִיקָה/ יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁבִּשְׁבִילָם אֱמֶת בַּבַּיִת זֶה כְּמוֹ מֵת בַּבַּיִת/ יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁמּוּכָנִים לָמוּת פַּעֲמַיִם וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִרְאוּ אֶת הָאֱמֶת." ויזלטיר אף הדגיש שהבעת אמת היא לא רק נר לרגלינו. הוא חרז כי יש להימנע מן השקר: "מִיּוֹם לְיוֹם שְׁקָרֵינוּ מִתְגַּדְּלִים,/ עוֹד מְעַט-קָט הֵם יִהְיוּ כְּמִגְדָּלִים,/ יַסְתִּירוּ אֶת גַּגּוֹת הָרְעָפִים שֶׁל הַיְּלָדוֹת,/ יַסְתִּירוּ אֶת הַחַלּוֹנוֹת הַסַּקְרָנִים שֶׁל הַבַּחֲרוּת,/ יָטִילוּ צֵל יוֹם-יוֹם עַל בַּגְרוּתֵנוּ". לעומת זאת, מוכרות בתבל תרבויות בהן אמירת אמת וחידודה נחשבים להמוניים, בוטים ואף לפוגעים ברגשות הזולת.

מקובל בחברת בני-האדם כי הדעת הדולקת אחר מחשבות ומחפשת להן משמעויות תרה אחר מילים ומונחים אשר יסמלו אותן ויעניקו להן מובן האגור בזיכרון של כל פרט ופרט. בהיעדר פשר נחרץ למושג ומערכת מוסכמת ומובנת של סמלים ומילים, יקשה על כל אחד ואחד להבין את זולתו כבסיפור מגדל בבל, בעת שלא רק נבללה שפתם של בוני המגדל, אלא הם נפוצו לכל רוח – איש לקהילת השיח שלו.

"הוא [עמיר פרץ] בא מארץ אחרת" – הוא משפט שבו משלים הפועל - 'ארץ אחרת' המצורף לפועל 'בא' הוא מטפורי. 'ארץ אחרת' משמעה המילולי היא ארץ שאינה ישראל. על כן, נכון לומר שהוצאת המשפט מרצף נאומו של מצנע ומן המשפטים שנאמרו לפני כן ולאחר מכן היא – הוצאת דברים מהקשרם.

ישנן דרכים אחדות להבנת טקסט. הבנה מילולית, הבנה מבנית תלוית הקשר מידי טקסטואלי והבנה תלוית הקשר רחב. בהבנה המילולית - 'ארץ אחרת' הוא מושג ברור. בהבנה תלוית ההקשר המידי – המושג 'ארץ אחרת' עשוי להיות מובן או 'גישה אחרת', או 'מנטליות אחרת'. בהבנה תלוית ההקשר הרחב – המובן מתערפל עוד ועוד.    

מצנע כשל בהבעת הרעיון, מקצת שומעיו כשלו בהבנת הנשמע בין במזיד בין בתמימות. לקח המקרה – 'חכמים היזהרו בדבריכם!'.

________________________

ד"ר נדיר צור הוא חוקר-אורח במרכז חיים הרצוג לחקר המזרח התיכון והדיפלומטיה, באוניברסיטת בן-גוריון בנגב; עמית וחוקר-נלווה במכון ע"ש הרי ס. טרומן למען קידום השלום, באוניברסיטה העברית בירושלים. מתמחה בפסיכולוגיה פוליטית, בכלי השפעה של מנהיגים ובחקר ממדים פוליטיים ופסיכולוגיים של ביטחון לאומי. ספרו, 'רטוריקה פוליטית' (2004) בהוצאת הקיבוץ המאוחד, זכה בתשס"ה בפרס האגודה למדע המדינה לספר בעברית.

תפסיקו כבר לברור מילים

תפסיקו כבר לברור מילים                                                                       24.6.11

מאת: פרופ' יהושע גתי

תפסיקו כבר לברור מילים. כבר אי אפשר לדבר בארץ הזאת כי חוששים מכול מילה שתאמר. אתה אומר משהו ומיד עולים עליך. כך התבטא עמרם מצנע מועמד מפלגת העבודה במסע לראשות המפלגה. מצנע הוא איש צבא בכיר לשעבר ואחר כך מילא תפקידים חשובים במגזר הציבורי כנבחר ציבור.

הרקע למשפטים דלעיל הוא התבטאותו של מצנע בעת מסע הבחירות לראשות העבודה כאשר יצא חוצץ נגד יריבו עמיר פרץ בהטיחו: פרץ בא מארץ אחרת. הוא מביא את החמולות. הדברים חוללו סערה והדברים לעיל הם תגובתו הזועמת של מצנע.

מצנע התקשט בימי חייו בשתי חליפות: מדי איש הצבא שם העפיל לדרגה הבכירה של אלוף והלבוש האזרחי של איש ציבור נבחר שאף כאן כיהן בתפקידים בכירים. בשני התפקידים נאלץ להילחם באויבים אף כי ברמות שונות. בתפקיד האחד הפעיל כלי מלחמה שייעודם להרוג באויב ובתפקיד השני הפעיל את כוח הדיבור שתפקידו לגבי איש הציבור הוא משמעותי: לשכנע מזה את הקהל בדרכו ולהדוף ביקורות שהן מנת חלקו של איש הציבור מזה.

אלא שמצנע הפריד בין שני הכלים וראה במילה כלי התבטאות ותו לא. וכאן טעה. כי מילים בחיים הציבוריים אף הן עלולות להרוג, מילים מחוללות סערה, מילים פוגעות. האדם משחר ילדותו ניחן בכוח דיבור רב גוני, רב סגנוני, והאדם אמור לשלוט על דיבורו ובמיוחד איש הציבור המתבטא פומבית. אפשר לדבר על נושאים רבים אבל על איש הציבור להיזהר בלשונו לא בנושא דבריו או בתוכן אלא בסגנון ובחירת המילים. זהו גם תפקיד הנימוס ביחסנו אל הזולת, מילים כמו שלום, בקשה, סליחה מפלסות את הדרך לשיח בריא שמתרחק מאלימות.

מה אנו מבקשים מהשיח הפומבי? שלא יהיה במה לגידופים אלא בסיס לדיאלוג, לשיח הדדי. ולכן כוחו של המנהיג הוא במילתו, זהו כלי נשקו האזרחי וכאן גדולתו ויכולתו: ביכולת שלו למתוח ביקורת אבל לא בלשון פוגעת מראש. מילים מביעות משמעויות חברתיות שמקובעות בסטיגמות לשוניות. אבל השימוש בסטיגמה הוא מצד אחד קיצור דרך שהלא כולם מבינים, אבל מצד שני הוא מגלם אי בהירות מחשבה ואי יכולת התבטאות והבהרת הדברים. ובזאת מצנע נכשל, וזהו כישלון בר משמעות כי ביקורתו על פרץ ייתכן והייתה מוצדקת בעיקרה אבל היא לא הייתה מנומקת עניינית אלא מצנע שחרר את הסטיגמה ונתן לה לדבר וזו הייתה סטיגמה עדתית, וזו כבר איננה ביקורת עניינית אלא שימוש במילים שאמורות להכפיש בלשון בעלת משמעויות חברתיות חמורות, שהן הרבה מעבר ממושא הביקורת. סגנון כזה מפעפע דם, ועלינו הקהל להוקיע את המשתמש בו כי פנינו הן לאווירת דיבור נינוחה ומנומקת.

הטקסט המלא של נאום אובמה בוושינגטון (19.5.11)

הפרוייקט הראשון שלנו הוא ניתוח נאום וושינגטון של אומבה  ב 19.5.11.

הנכם מוזמנים לקרוא את הנאום המלא של אובמה לפני שאתם קוראים את דעתנו על הנאום:

לינק מהיר לדעתו של פרופ' יהושע גתי
לינק לתגובה של ד"ר נדיר צור ליהושע דתי.
לינק לתגובה של אורלי רביד.

נשמח לתגובות, יהושע גתי ואורלי רביד

כוחו של נרטיב אוניברסלי

תגובה לנאום אובמה בוואשינגטון, הנאום אשר הקדים את בואו של נתניהו לארה"ב (19.5.11)  מאת אורלי רביד. יועצת ומרצה לתקשורת במכללה למנהל וסמינר הקיבוצים.

לאמריקה יש נרטיב קבוע באמצעותו הם מפרשים את העולם. בנרטיב זה, המוכר לנו היטב מסרטים וספרי פעולה, נמצא תמיד את הסופר-מן או גיבורי על. לסיפורים אלה עלילה קבועה: כוחות רשע מנסים להרוס את העולם, כוחות הטוב והמוסר מתגייסים, יוצאים למלחמה מוסרית וצודקת ומביסים את כוחות הרשע ומביאים לעולם את בשורת הטוב והמוסרי המתאים לכול בני האדם.

הנרטיב המוכר הזה בא לידי ביטוי גם במציאות היום יומית והפוליטית בארה"ב. גם פה המציאות המוצגת בפני הציבור האמרקאי, על ידי הנשיא אובאבה, היא מציאות שבה כוחות הטוב והמוסר (ארה"ב) פועלת נגד כוחות הרשע (אל קעידה למשל). הנשיא מכנה בנאום וושינגטון את הטוב והמוסרי "זכויות אוניברסאליות". הזכויות האוניברסאליות האלו כוללות את זכות חופש הביטוי, הזכות להתכנס ולהפגין ללא אלימות, חופש דת, שוויון בין המינים, הזכות לבחור בבחירות  והזכות להתפרנס בכבוד. כל אלו הן בשורות הטוב והמוסרי, שנגזרו על פי העיקרון המנוסח במגילת העצמאות האמריקאית, לפיה כל בני האדם נבראו שווים. זו התמונה האוטופית של העולם כפי שמציג אובאמה. הנשיא מחזק את התפיסה הזו תוך הצבעה על מהפיכות מוצלחות בעבר, ומשם חוזה את העתיד הטוב בו כל בני האדם יחיו כשווים. כדי לקדם את העולם לקראת מצב אוטופי זה, אובמה גם מציין מה תהיה התרומה המדויקת של אמריקה, במיליארדים של דולרים, כדי להבטיח שהעולם אכן יראה כך. 

 כל אלה הם רעיונות יפים ומוכרים. אך בשום אופן אין מדובר פה בנאום יפה נפש ותמים בו תיאור  חביב של הדברים. למעשה, מדובר כאן בשימוש מכוון בכוחו הרטורי של נרטיב לעצב דעה ציבורית, על ידי מסגור האירועים למסגרת פרשנית אחת. ב"מלאך ההיסטוריה" וולטר בניימין קרא למצב זה- מצב בו ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים. אובמה מספר את סיפור המהפיכה במזרח התיכון וצפון אפריקה דרך הפילטר הצר של ערכי הדמוקרטיה הליברלית הנהוגה בארה"ב. אין ספק שיש כאן הצגה חד צדדית של האירועים, דרך התפיסה של המעצמה החזקה ביותר בעולם כיום.  בדיוק כדי למנוע הצגה חד צדדית של האירועים ממליץ וולטר בנימין, להיסטוריון, "להבריש את ההיסטוריה כנגד כיוון הפרווה"  ולחלץ אל התודעה הציבורית את כל אותם סיפורים נשכחים שלא נכללו בנרטיב ההגמוני המקובל. ברשותכם אציג בפניכם 'מעשה וולטר' נרטיב חילופי תוך הברשת ההיסטוריה כנגד כיוון השעון.

חשוב לזכור כי ניתן לראות ולפרש את כל הארועים שקורים במזרח התיכון, גם מזווית ראיה אחרת. אם הייתם שואלים אותי  מה התחולל במדינות ערב, הייתי עונה ברוח וולטר בנימין, כי הנרטיב המעניין יותר ב"אביב הערבי" הוא דווקא כוחה של הטכנולוגיה של web2 לחולל מהפיכה חברתית. טוויטר ופייסבוק הם הגיבורים האמיתיים של מהפיכה זאת והם מסתמכים על תקשורת מבוססת  web  העושה שימוש ברשת האינטרנט, מנועי חיפוש, רשתות חברתיות, טלפונים ניידים, מחשבים נישאים וידע משותף כגון ויקיפדיה, כדי ליצור קהילות של אנשים על בסיס אינטרס משותף. מסתבר  שבכוחה של הלכידות החברתית הוירטואלית, שנוצרה בקבוצות השיח בפייסבוק, לחולל מהלכים בהם להנהגה העולמית אין שום חלק. כך הכוח עובר מן ההנהגה לאנשים מן השורה, והסיבה לכל אלה היא כוחה של הפלטפורמה האינטרנטית web2.

הכוכבים של המהפכה הם טוויטר ופייסבוק. הפלטפורמה האינטרנטית הטכנולוגית היא שאיפשרה את הלכידות שנוצרה. הסגירה של אותה פלטפורמה על ידי שלטונו של מובארק, הובילה אנשים לצאת לרחובות ולהפגין. גם הרעיון לחדור רגלית לגבולות הארץ בצפון נולד בקבוצות בפייסבוק, שקראו לצאת לאינתיפאדה שלישית. העיקרון של WEB2  הוא עיקרון מאוד מעניין. אין צורך לצעוק, אין צורך להתבטא, אין צורך לדבר – יש צורך לבצע אקט התנהגותי, המצטלם טוב, על פי העיקרון של אי-אלימות. האקט הוא שמלכד את האנשים והופך את מעשיהם לצעקה גדולה, חזקה יותר מידוי אבנים או ממשט ימי בסגנון המרמרה.

נראה לי כי אובמה מודע לשינוי המהותי זה ביחסי הכוחות של אנשים-מנהיגות. הרי אובמה עצמו יודע להשתמש היטב בכוח הרשת החברתית על מנת לקדם את עצמו. כך למשל הוא מימן את מסע הבחירות שלו באמצעות גיוס תרומות ברשתות החברתיות וביום הבחירות דירבן את האנשים לצאת להצביע לו דרך ציוצים לתומכיו בטוויטר. בגלל שאובמה יודע היטב שההגמוניה התקשורתית והשלטונית איבדו את הבכורה, הוא מנסה לנצל את מעמדו על מנת לקבע בזכרון ההיסטורי את הנרטיב האמריקאי ההיסטורי, גם במקרה הזה.   

אז בפעם הבאה שמנהיג משכתב את ההיסטוריה על פי האידיאולוגיה זו או אחרת, וברוח של וולטר בנימין בו מנצחים כותבים את ההיסטוריה,  אני מציעה לכם לחלץ נרטיב חלופי, ממש להבריש את ההיסטוריה כנגד כיוון הפרווה. תגלו שלל סיפורים אישיים שעולים בפייסבוק וטוויטר ורשתות חברתיות אחרות, המעלות סיפור לא אחיד, רב גוני, רב תרבותי ומגוון. כך תחשפו גם למסרים שונים מהאחידות האידיאולוגית המכתיבה דרך התנהגות מועדפת אחת על פני השנייה, ועל פי העיקרון של יכולת הטכנולוגית המעניקה לאנשים רבים פלטפורמה להשמיע קול ולהשפיע.

 מסקנותיי מניתוח נאום וושינגטון, על פי עקרון של עיצוב עמדות קהל על ידי שימוש בכוחו הרטוריקה של הנרטיב היא, שאובמה הוא חדשני, יודע להעריך היטב את הטרנדים העולמיים האחרונים ומבין היטב את כוחה של הקדמה הטכנולוגית. ובאמצעות הנרטיב האוניברסאלי מנסה אובמה להטות את הכף כך שהנרטיב של אמריקה כמעצמת-על יתקבל וישפיע על מהלך העניינים ולא הנרטיב הרב קולי של ההמון.

איזה מבין שני הנרטיבים יקבל תוקף של נרטיב מוסכם? את התשובה ימים יגידו.

שלכם,  אורלי רביד.

תגובה לנאום אובמה בוואשינגטון 19.5.11 מאת: ד"ר נדיר צור

תגובה: ד"ר נדיר צור, מרכז חיים הרצוג לחקר המזרח התיכון והדיפלומטיה, באוניברסיטת בן-גוריון בנגב; והמכון ע"ש הרי ס. טרומן למען קידום השלום, באוניברסיטה העברית בירושלים.

ברק אובמה אינו רק נואם מחונן, הוא נשיא שהתברך בכישורים טבעיים של שחקן במה ובלא מעט כריזמה הנחשבת למתת-אל. השימוש שהוא עושה במכשיר הכפול להקרנת דפי הטקסטים בנאומיו (טלפרומפטר) הוא מקצועי ומותיר כל צופה פעור פה: כיצד נאומיו הם כה רהוטים, בנויים לתלפיות, אף שלכאורה הוא נושא אותם בלא דפי עזר בידיו. גם יודעי דבר המכירים את טכנולוגיית הקרנת הנאומים במראות חד-כיווניות משתאים משליטתו בה.

נאומו של נשיא ארה"ב נועד למלא ריק שנוצר בתהליך המדיני בין ישראל לפלסטינים ומאיים לא רק על היציבות האזורית, אלא לדעת הממשל האמריקני גם על אינטרסים אמריקניים באזור. בטרם ישאבו אל הריק מעשי אלימות ויחל גל של מעשי טרור ותגובה דוגמת האינתיפאדה השנייה סבר אובמה כי חובה עליו להציג מתווה שיניע הידברות כלשהי, כך שהריק יתמלא לרגע וידחה את הרע מכול. יועציו של אובמה טענו את מצבריו הרעיוניים והיצירתיים ויחד הם גיבשו מתווה מדיני הכולל מוטיבים חוזרים מתכניות שהציגו נשיאי ארה"ב ושליחיה למזרח-התיכון.

ההתקוממויות החברתיות והפוליטיות באחדות ממדינות ערב המדירות שינה לא רק מעיניהם של ישראלים רבים מדאיגות את ארה"ב. איש אינו מעז לחזות מה תהא השפעתן על יציבות האזור והאם יובילו בסופו של דבר לכינון דמוקרטיות. אולם, כפי שטוען גתי בניתוחו החשוב ומאיר העיניים, אובמה אוהד את ההתעוררות במדינות ערב ומשווה אותה לפרקים במורשת הדמוקרטית שאותה מקדשים חוגים רחבים מאד בארה"ב. לא בלי פן רומנטי מתרפק אובמה בנאום על תעוזתם של אזרחי תוניסיה, מצרים, לוב, תימן וסוריה המורדים ברודנים, ושב כבנאומו בקהיר לקשור את גורל המזרח-התיכון וצפון-אפריקה בגורל אמריקה:

כיכר אחרי כיכר, עיר אחרי עיר, מדינה אחרי מדינה, ההמון התקומם ודרש את זכויות האדם הבסיסיות שלו. שני מנהיגים התפטרו. מנהיגים נוספים עשויים ללכת בעקבותיהם. ולמרות שמדינות אלה שוכנות אולי במרחק גדול מחופי ארצנו, אנו יודעים כי עתידנו קשור לאזור זה על ידי כוחות כלכלה וביטחון, היסטוריה ואמונה.   

כשחקן במה הצמא לתשואות הקהל מזכיר אובמה בנאומו את אחת ההצלחות הגדולות שנפלה בחלקו בתקופת כהונתו וערב מערכת הבחירות לתקופת כהונה שנייה – חיסולו של רב המרצחים, אוסאמה בן לאדן. גם באזכור זה אין נשיא ארה"ב מדלג על רעיון הדמוקרטיה ומקשרו לאסלאם המתון, שכנגדו וכנגד ארה"ב והמערב יצא בן לאדן למלחמת קודש:

הוא דחה את רעיון הדמוקרטיה ואת עקרון זכויות הפרט למוסלמים לטובת קיצוניות אלימה. הוא התמקד במה שהוא יכול להשמיד, ולא במה שהוא יכול לבנות.

אובמה הער לרגישות ישראל ולחשדנות מנהיגיה הנבחרים בנוגע למניעיו ולמחויבותו לשלומה בחר להזכירה לראשונה בנאום כמדינה הנמנית עם מחנה 'הטובים'. בנושאו את שם ישראל בנאומו הוא מדגיש את הקשר בין ישראל לבין המערב וביניהם לבין תום עידן הקולוניאליזם. יש להניח שהצגה זו נועדה הן להגיש לישראל 'גזר' תודעתי בעניין מקומה במחנה הדמוקרטי המערבי, הן למקורות העוינות נגדה, אך בה בעת להגיש לה את 'מקל' הקולוניאליזם המתקשר להחזקת שטחי כיבוש בידיה:  

יותר מדי מנהיגים באזור ניסו להסיט את תלונות עמיהם לכיוון אחר. המערב הואשם כמקור לכל התחלואות חצי מאה אחרי תום הקולוניאליזם. העוינות כלפי ישראל הפכה למוצא היחיד המקובל להתבטאות פוליטית. חלוקה לשבטים, למוצא אתני ולאמונה דתית נוצלה כאמצעי לאחיזה בשלטון או לגזילתו ממישהו אחר. ואולם, האירועים בששת החודשים האחרונים מוכיחים לנו כי שיטות דיכוי והסחת דעת לא יוכתרו יותר כהצלחה.

אובמה שב ומזכיר את ישראל בהקדמה להצגת המתווה. הפעם הוא מבליט את חלקם של נשיאי ארה"ב, קודמיו, בהבטחת ביטחון ישראל ומקשר זאת למחויבותו שלו לבוחריו – אזרחי ארה"ב, בעת שהמזרח-התיכון נתון לתהפוכות שלטוניות והמפה הבין-לאומית משנה צבעים. בפרק זה בנאומו מזכיר אובמה את האיומים האזוריים על יציבות האזור ולראשונה את המילה – שלום:

השאלה שניצבת לפנינו היא איזה תפקיד תמלא אמריקה בעוד הסיפור הזה מתפתח. במשך עשרות שנים פעלה ארה"ב בהתאם לאינטרסים חשובים באזור - היא פעלה נגד הטרור, מנעה התפשטות נשק גרעיני, וידאה שהסחר יזרום בחופשיות, הבטיחה את בטחון האזור, תמכה בביטחון ישראל ופעלה למען שלום ערבי-ישראלי.

למען הסר ספק, אובמה מדגיש כי ההתקוממויות במדינות ערב לא החלו בחדרי הממשל האמריקני ובסוכנויות הביון המוכרות שלה, אלא ברחובות תוניס, קהיר, או טריפולי. מעניין היה לבחון קטע זה בנאום באמצעות מד רגישות לרעידות קולו של נואם המוסר מידע כוזב לנמעניו.

יהיה עלינו להתקדם בענווה. לא אמריקה הוציאה אנשים לרחובות תוניס וקהיר. האנשים עצמם יצרו את התנועות האלה והם חייבים לקבוע את תוצאותיהן. לא בכל המדינות ייווצר שלטון דמוקרטי מייצג בנוסח שלנו, ויהיו זמנים שבהם האינטרסים שלנו לטווח הקצר לא יתאימו לחזוננו לטווח הארוך על האזור. אך אנחנו יכולים ונוכל לשאת את קולנו למען עקרונות בסיסיים, עקרונות שהדריכו את תגובתנו לאירועים בששת החודשים האחרונים.

הנחת היסוד של אובמה במתווה המדיני שהציג היא שדווקא בעת שעמי המזרח התיכון וצפון אפריקה משילים את עול הדיכוי הרודני, "הדחף לשלום בר-קיימא, שישים קץ לסכסוך ויפתור את כל הטענות, חשוב מאי פעם". בפנותו לפלסטינים קבע אובמה:

המנהיגים הפלסטינים לא ישיגו שלום או שגשוג אם החמאס יתעקש על דרך של טרור ודחייה. והפלסטינים לעולם לא יזכו לעצמאות כל עוד יתכחשו לזכות הקיום של ישראל.

בפנותו לישראל קבע:

1.       ישראל צריכה לפעול בנמרצות כדי להגיע לשלום בר-קיימא.

2.       העובדה היא שמספר הולך וגדל של פלסטינים חי ממערב לירדן.

3.       הטכנולוגיה תקשה על ישראל להתגונן.

4.       צריכים להאמין שהשלום אפשרי

5.       הקהילה הבינלאומית עייפה מתהליך שאין לו סוף ואינו מביא לתוצאות.

6.       החלום של מדינה יהודית דמוקרטית לא יתגשם במצב של כיבוש מתמיד

לשני הצדדים גם יחד אמר אובמה:

בסופו של דבר, הישראלים והפלסטינים הם אלה שצריכים לפעול. אי אפשר לכפות עליהם שלום, ודחיות אינסופיות לא יעלימו את הבעיות. מה שארה"ב והקהילה הבין-לאומית יכולות לעשות הוא להצהיר בכנות מה שידוע לכל: שלום בר-קיימא מחייב פתרון של שתי מדינות לשני עמים. ישראל כמדינה יהודית ומולדת לעם היהודי, ומדינת פלסטין כמולדתם של בני העם הפלסטיני. כל מדינה תיהנה מהגדרה עצמית, הכרה הדדית ושלום.

את נאום אובמה הצליח ראש-הממשלה נתניהו לגמד בשיח הציבורי בישראל למשפט בודד אחד:

הגבולות של ישראל ופלסטין צריכים להתבסס על קווי 1967 עם החלפת שטחים מוסכמת, כך יוקמו גבולות בטוחים ומוכרים בין שתי המדינות.

טענתו של נתניהו היא שהסכסוך הישראלי-פלסטיני לא החל ב-1967. הסכסוך לא החל אפילו בשנת 1948. הידברות ישראלית פלסטינית בלי דיון והסכמות בעניין פליטי 48 נועדה מראש לכישלון ויש בה לא רק תמימות, אלא גם מנהג של פטרוניות אמריקנית וזלזול בסוגיית ליבה מרכזית – 'זכות השיבה'. פלסטינים רבים מחזיקים עדיין 'מפתחות' לבתיהם ביפו, בעכו, או בחיפה ושטחים אלה על-פי הכרתם אינם שייכים למדינת ישראל. בנאומו לפני המושב המשותף של שני בתי הנבחרים בארצות הברית הבליט ראש-הממשלה בנימין נתניהו את הקשר בין העם היהודי, ארץ-ישראל ותורת-ישראל. וכך אמר:

זוהי ארץ אבותינו, ארץ ישראל, אליה הביא אברהם את בשורת האמונה באל אחד, בה התכונן דוד לקרב עם גוליית ובה חזה ישעיהו חזון של שלום נצח. שום סילוף של ההיסטוריה לא יוכל למחוק זיקה בת 4,000 שנה בין העם היהודי והאדמה היהודית.

לדעת נתניהו אין זה קל לפוגג את התקווה הקיימת בלב רבים שמסירת שטחים בגדה המערבית למדינה פלסטינית תאפשר לישראל לשרוד תחת עץ התאנה וליונת השלום לעופף מגפן לגפן כשעלה זית בפיה.   

נאום אובמה בוושינגטון 19.5.11 מאת פרופ' יהושע גתי

  הכותב: פרופסור יהושע גתי, פרופסור לרטוריקה  (gitaiye@gmail.com)

לפנינו נאום ארוך, שנישא במשרד החוץ בוואשינגטון ערב בואו של נתניהו לארה"ב לנאום מספר נאומים, ולנהל שיחות עם אובמה אודות המצב המתוח של המזרח התיכון על ההתנערויות העממיות, וכמובן לשוחח אודות מצב הסכסוך הישראלי-פלשתינאי.

ראשית מודה אובמה לשרת החוץ שלו הילארי קלינטון שהתרוצצה בין המדינות במרוצת ששת החודשים האחרונים. כלומר, אובמה יוצר אווירה נאותה בבית המארחת.

הוא מדבר על בין לאדן וזה ברור: כאן הוא יכול להצביע על הישג שלו, ומכריז מיד: בין לאדן לא היה קדוש, ומבקר את גישתו האלימה: הוא היה רוצח המונים שהציע מסר של שנאה, אלימות הרס, ולא בניה, זהו בין לאדן.

וזהו מסר הנאום: לא שנאה, לא מלחמת חרמה נגד האחר. להיפך, שינוי בדרך של אמונה, בכוח הצדק של המדוכא.  ולכן, מצדיק אובמה את הריגתו של בין לאדן:  עוד לפני מותו רוב עצום של אנשים ראה שדרכו היא לא הדרך, ואז תושבי אזורי המזרח התיכון וצפון אפריקה לקחו את העניינים בידיהם.

וזהו עיקר נאום אובמה:

אובמה איננו מנהל דיאלוג עם שומעיו. לשונו היא לשון תיאורית, כמעט עובדתית, והוא מתאר את המתרחש מזווית ראייה ליברלית, מזווית הראייה של המתקוממים בעד החופש. הוא מתאר את המתרחש בדרכו שלו, ומוביל את מאזיניו בדרכו, דרך המוסר והצדק של המדוכא פוליטית, שזכויות האדם לחופש נלקחו ממנו.

אין התלבטות בנאומו של אובמה,  אין אפשרויות או אלטרנטיבות לתזות אותן הוא מציע ולקו המדיניות אותו הוא מתווה כי הוא זורם עם מאבק החופש. עם הצדק.

ועם זאת,  דבריו של אובמה  לא נשמעים  כהטלת מרות של "האדון" האמריקאי. נהפוך הוא אובמה הולך עם הזרם שהתוו ההמונים לוחמי החופש במזרח התיכון, שיצאו לרחובות לשנות את המצב. והוא מצטט מדבריהם על הרגשת החופש והרווחה הגדולה הבאה בעקבות השינוי.

אובמה מתאר בדרכו האוהדת מאד את ההתעוררות ההמונית במזרח התיכון, הוא משלב זאת עם המוכר לאמריקאים : ההתקוממות העממית בבוסטון נגד מס התה שהטילו האנגלים שהביאה למלחמת העצמאות האמריקאית. והוא אומר שיש שעות שמבטאות הצטברות של עושק ודיכוי זכויות אנושיות, והוא מזכיר אירוע שלאמריקאים אומר הרבה מאד:  רוזה פארקס שישבה באומץ באלבאמה במושבה באוטובוס למרות שלפי חוקי הגזע הייתה צריכה לזוז לירכתי האוטובוס, והתעקשותה הציתה את הלהבה, והביאה להפגנות המחאה שהדליקו את אש הזכויות שלובתה על ידי מנהיג חופש הזכויות, מרטין לותר קינג.

ושוב הוא מספר איך זה בתוניסיה, שוב על ידי אדם מהרחוב,  ומספר סיפור אישי של צעיר שלא היה מעורב בפוליטיקה.  ב 17 בדצמבר חש רוכל צעיר מוחמד בועזיזי השפלה נוראה כששוטרת החרימה את עגלתו. זה לא היה יוצא דופן. אלא שהפעם אחרי שבקשתו סורבה הצעיר הלך למשרד הראשי של הממשל המקומי והעלה את עצמו באש והלהבה ההמונית פרצה, והביאה לשינוי.

והוא מתאר את המפגינים המסכנים את חייהם עד שהורידו את הרודן ששלט יותר מ 20 שנה. והוא מעודד את בני ובנות המדינות  באזור שהשיגו אמנם את עצמאותן אבל לא זכו בחופש. במנגנונים לתלונות, בבחירות חופשיות, בבמות להביע את עצמם.

היעדר ההגדרה העצמית – הסיכוי לחיות את חייך כרצונך -- בא גם לידי ביטוי בכלכלה. יש שם עושר של נפט וגז, אבל זה רק הביא לכיסים של שגשוג, אבל בעולם החופשי העושר לא רק בא מהאדמה.

כי בכלכלה המודרנית יש להתבסס על ידע וחדשנות ואנשים אינם יכולים לפתוח עסק כאשר הם נאלצים לשלם שוחד.

אז המנהיגים הסיטו את מקור התלונות למערב מקור הקולוניאליזם. העוינות כלפי ישראל הפכה למוצא היחיד להתבטאות פוליטית. חלוקה לשבטים, אמונה דתית נוצלה כאמצעי להחזקה בשלטון.

ואולם האירועים בחצי השנה האחרונה הראו מבהיר אובמה כי שיטות דיכוי והסחת הדעת לא יצליחו יותר. טלוויזיה ואינטרנט הם חלון לעולם רחב יותר.

דור חדש הפציע. ושוב הדוגמה האישית בנאום: בקהיר שמענו את האם הצעירה שאמרה זה כאילו אני יכולה לראשונה לנשום אוויר צח. בצנעא שמענו את הסטודנטים האומרים: הלילה חייב להגיע לקיצו ,וכנ"ל הוא מצטט את המהנדס מבנגאזי וצעיר מדמשק.

זעקות אלה של כבוד אנושי נשמעות בכול האזור. ובאמצעות הכוח המוסרי של אי נקיטת אלימות השיגו עמי האזור במשך 6 חודשים יותר מאשר אלימות במרוצת שנים.

איזה תפקיד תמלא כאן אמריקה? כלומר הוא לא נוקט עמדה של שב וראה.

הוא זורם. הוא בעצם לא מתווה מדיניות, אלא תומך ומבטיח לסייע לשוחרי החופש המסכנים את חייהם ויוצאים לרחובות. במשך שנים אמריקה פעלה בהתאם לאינטרסים חשובים באזור.  פעלה נגד הטרור, מנעה התפשטות נשק גרעיני, וידאה שהסחר יזרום בחופשיות, הבטיחה את ביטחון האזור, תמכה בביטחון ישראל ופעלה למען שלום ערבי ישראלי.

אנו נמשיך בכול זאת אובמה מבטיח.. עם זאת, אמריקה קשובה להתפתחויות באזור. על אמריקה לשנות את הגישה אליה ואם לא נשנה את הגישה שלנו , אנחנו עלולים להעמיק את הניכור בין אמריקה לקהילות המוסלמיות. מדגיש שהאינטרסים של אמריקה אינם מנוגדים להתפתחויות באזור.

משבנה את התשתית הכללית והפרטיקולארית של הסיוע של אמריקה למדוכאים במשטרים שוללי החופש חותם אובמה בסכסוך הישראלי פלשתינאי. ואומר שלאור תהפוכות אלה צריך לזוז כאן. והוא מדגיש את העיקרון שהתווה אותו בכול נאומו: יש לעודד את החופש, ולכן אי אפשר להסכים יותר שהפלשתינאים יהיו תחת כיבוש. ובזה הוא כבר אמר את הכול: אלא שהוסיף נקודות פרטיקולאריות כמו מדינה פלשתינאית דמוקרטית עם ריבונות משלה, וזה אומר לדידו פתיחת משא ומתן על בסיס גבולות 1967.

במסגרת תיאור אוהד זה של המתקוממים נגד הדיכוי מדבר אפוא אובמה על הסכסוך הישראלי פלשתינאי. המסגרת כבר מכתיבה את התוכן ואת הכיוון, ככה שדבריו על שתי מדינות, קרי מדינה עצמאית לפלשתינאים בגבולות יציבים להם היא לא רק פועל יוצא מתפיסתו הפרטיקולארית את הסכסוך הישראלי- פלשתינאי, אלא פועל יוצא של המתרחש באזור, והמתרחש באזור הוא ההתקוממות העממית בעד חופש, שאובמה כה מצדד בה. אז, מצב הפלשתינאים הוא לא יוצא דופן. ולכן, מדבר אובמה על גבולות 1967 כבסיס השיחות כי מעבר להן זה כבר הכיבוש. הנקודה הזאת היא שעוררה את התנגדותו הגלויה של נתניהו. הוא לא שלל את שאר העקרונות שהתווה אובמה ורק התנגד חד משמעית לגבולות 1967.

תגובת נתניהו לנאום אובמה במשרד החוץ האמריקאי היא ריאקציה נקודתית המתעלמת מהקשבה למבנה הנאום כולו. רטורית אובמה ארג נאום למשעי. אחרי שהודיע על תמיכתה וסיועה של ארה"ב לכול שוחרי החופש תחת המדינות מדכאות החופש -- הוא פנה לסכסוך הישראלי פלשתינאי בהגדירו את המצב הנוכחי של הפלשתינאים ככיבוש, ואז באו בנאומו מאוויי העצמאות שלהם תחת גבולות 1967. אבל לא גבולות 1967 הם עיקר הנאום, אלא רק פועל יוצא ממנו. נקודת המפתח היא מצב הפלשתינאים ככיבוש. כאן צדק נתניהו במענהו ששלל את ההתנחלות ביהודה ושומרון כמעשה

כיבוש, אבל זה היה מבנה נאום אובמה. הפלשתינאים הוכנסו לכאן במסגרת המעצבת של הנאום רק בגלל הגדרתם כנתונים תחת כיבוש. כי אובמה דיבר על שחרור כוחות הדמוקרטיה במדינות מדכאות, וברגע שדיבר על הפלשתינאים הכניס אותם אוטומטית לקטגורית הכבושים.

הבעיה של נתניהו איננה המילה 1967 אלא מילת הכיבוש כך מוגדרים השטחים על ידי נשיא ארה"ב. כי ברגע שהשטחים הוגדרו ככיבוש אז ברור שצריך לחזור לגבולות 1967.