קהלת: מצבו של האדם - יהושע גתי

 א.     

חז"ל שניחנו ברגישות טקסטואלית חדה חשו בסתירות  במגילת קהלת כגון:

• כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס, וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב ) א 18 (

טוֹב כַּעַס מִשְּׂחֹק, כִּי בְרֹעַ פָּנִים יִיטַב לֵב" (ז 3)

הכעס גורם למכאוב ומאידך גיסא, טוב להיות כועס מעליז.

סתירה מעין זו גרמה להטלת ספק בקשר לכשרותו של קהלת להיכלל  בקנון. חז"ל  ישבו את הסוגיה על פי הפתיחה והסיום של המגילה:

דברי תורה. תחילתו דברי תורה דכתיב: "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש", ואמרי דבי רבי ינאי: תחת השמש הוא דאין לו, קודם שמש יש לו. סופו דברי תורה דכתיב: "סוף דבר הכל נשמע את הא-להים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם". {בבלי, שבת, ל,ב).

מה שהכריע עבורם הוא שבאחרית דבר הספר קורא :

 סוֹף דָּבָר, הַכֹּל נִשְׁמָע:  אֶת-הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת-מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי-זֶה כָּל-הָאָדָם (יב, 13(.

הקריאה ליראת האלוהים ושמירת המצוות היא שהכשירה את המגילה ומנעה  את גניזתה. ברשימה זו מבקש אני לעמוד על משמעותה של דרישה זו ולבחון  את מצבו של האדם על פי קהלת.

קהלת מכריז:

וְיֹתֵר מֵהֵמָּה, בְּנִי הִזָּהֵר:  עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ, וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר (יב, 12.) כלומר, בל נרבה בעשיית ספרים, אין בהם טעם.

והנה , ספר זה לא רק שהונצח בקנון אלא שהפך למוקד של פירושים, דיונים והרהורים שעושים הם עצמם ספרים הרבה (וראו  Seow 1977: 74-89 )  שהיו, יש להניח,  מפליאים מעצם פרסומם את המחבר האלמוני . ולא עוד שהמחבר לא גרס שאין טעם בפרסום ספרים אלא פסק שהאדם עצמו עם הסתלקותו נמחק למעשה:

וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי, כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם-אֲנִי יִקְרֵנִי, וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי, אָז יֹתֵר; וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי, שֶׁגַּם-זֶה הָבֶל.  טז כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם-הַכְּסִיל, לְעוֹלָם:  בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הַבָּאִים, הַכֹּל נִשְׁכָּח, וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם, עִם-הַכְּסִיל ׁ(ב 15-16 ).

האדם באשר הוא נשכח בעצם אבל בעל קהלת (גם אם זהותו נעלמה (ראו  Seow 1997: 37-38) ממשיך להפעים קהלי קוראים ולומדים ולגרות את ההגות האינטלקטואלית דתית המקופלת בין עמודיו.

ב.

 כדי להבין את גודל האבסורד של הדרישה שלא לפרסם –כשפרסומו של קהלת עצמו מהדהד -- מן הראוי שנבהיר את פירוש מילת המפתח של הספר המשתקפת ברטוריקה מופלאה כבר במילות הפתיחה:

דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן-דָּוִד, מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם.  ב הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל.  ג מַה-יִּתְרוֹן, לָאָדָם:  בְּכָל-עֲמָלוֹ--שֶׁיַּעֲמֹל, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.  ד דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת.  ה וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ, וּבָא הַשָּׁמֶשׁ; וְאֶל-מְקוֹמוֹ--שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא, שָׁם.  ו הוֹלֵךְ, אֶל-דָּרוֹם, וְסוֹבֵב, אֶל-צָפוֹן; סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ, וְעַל-סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ.  ז כָּל-הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל-הַיָּם, וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא; אֶל-מְקוֹם, שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים--שָׁם הֵם שָׁבִים, לָלָכֶת.  ח כָּל-הַדְּבָרִים יְגֵעִים, לֹא-יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר; לֹא-תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת, וְלֹא-תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ.  ט מַה-שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.  י יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה-זֶה, חָדָשׁ הוּא:  כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים, אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ.  יא אֵין זִכְרוֹן, לָרִאשֹׁנִים; וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ, לֹא-יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן--עִם שֶׁיִּהְיוּ, לָאַחֲרֹנָה.

הפסוק השני (אחרי הכותרת) מגלם את המוטו. הפסוק הסובב סביב מילה אחת: הבל.  השימוש בחטף פתח (במקום הסגול) הוא יחידאי במקרא ובא להטעמה מיוחדת והצרוף כולו: הבל ביחיד בתוספת הרבים מבטא מצב אבסולוטי החלטתי . הבל זכה למספר פירושים הנעים בין הערכה מוסרית : חסר ערך לאבסורד. אני מצדד  בקריאה רוח, ענן נמוג – ריקנות (המגילה איננה מבטאת תפיסה מוסרית כמובהר לקמן). אין כאן עניין שיפוטי ערכי  או ביטוי  לאי רציונאליות אלא הבעה של חולף, נעלם ( כמו הבל בבראשית ד', שבא לעולם ונעלם כלא היה, היה וחלף , וראו  Ellul 1990: 49-60 , Fox 1989: 46-52 ).

העמדה של "אין זיכרון"  לראשונים ולאחרונים שונה לחלוטין מעמדתו של המשורר חיים גורי:

ודע לך שהזמן והאויבים, הרוח והמים, לא ימחקו אותך. אתה תמשך, עשוי מאותיות. זה לא מעט, משהו בכל זאת, ישאר ממך  (  גורי 2015).

כאן מוצבות שתי עמדות מנוגדות המובעות על ידי אנשים בעלי השקפות עולם שונות. קהלת מאמין בקיום האלוהי:

(ג ,יב(  יָדַעְתִּי, כִּי אֵין טוֹב בָּם--כִּי אִם-לִשְׂמוֹחַ, וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו.  יג וְגַם כָּל-הָאָדָם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה, וְרָאָה טוֹב בְּכָל-עֲמָלוֹ--מַתַּת אֱלֹהִים, הִיא.  יד יָדַעְתִּי, כִּי כָּל-אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָם--עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף, וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ; וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה, שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו.  טו מַה-שֶּׁהָיָה כְּבָר הוּא, וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה; וְהָאֱלֹהִים, יְבַקֵּשׁ אֶת-נִרְדָּף.  טז וְעוֹד רָאִיתִי, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ:  מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע, וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע.  יז אָמַרְתִּי אֲנִי, בְּלִבִּי--אֶת-הַצַּדִּיק וְאֶת-הָרָשָׁע, יִשְׁפֹּט הָאֱלֹהִים:  כִּי-עֵת לְכָל-חֵפֶץ, וְעַל כָּל-הַמַּעֲשֶׂה שָׁם.  יח אָמַרְתִּי אֲנִי, בְּלִבִּי--עַל-דִּבְרַת בְּנֵי הָאָדָם, לְבָרָם הָאֱלֹהִים; וְלִרְאוֹת, שְׁהֶם-בְּהֵמָה הֵמָּה לָהֶם.  יט כִּי מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם--כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל; וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל.  כ הַכֹּל הוֹלֵךְ, אֶל-מָקוֹם אֶחָד; הַכֹּל הָיָה מִן-הֶעָפָר, וְהַכֹּל שָׁב אֶל-הֶעָפָר.  כא מִי יוֹדֵעַ, רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם--הָעֹלָה הִיא, לְמָעְלָה; וְרוּחַ, הַבְּהֵמָה--הַיֹּרֶדֶת הִיא, לְמַטָּה לָאָרֶץ.  

אלוהים קיים. שולט בנעשה. יש סדר קבוע והכול נע  בזרימה עקבית החוזרת על עצמה, ולאדם אין אפוא תפקיד ואין לו משמעות במערך הגזור  המקובע. לעומת עמדה דתית דטרמיניסטית פטליסטית זו מתייצב גורי ההומניסט, האתיאיסט, שעבורו האדם הוא המרכז, ופעולתו בחייו היא משמעותית, יצירתית ואינה אמורה להעלם  עם הסתלקותו. 

ג.

השאלה שמציב קהלת היא מהו האדם, או ביתר דיוק מה משמעות פעלו בעולם. אנו נוהגים להנציח דמויות פומביות שהטביעו את חותמם במצבות, פסלים, שמות רחובות, טקסי זיכרון וגומר כדי למנוע את השכחה (לדוגמה, לרגל 100 שנה להירצחו של הסופר יוסף חיים ברנר הופיע מאמר מקיף בגלריה של הארץ מיום 8 מאי 15. המורשת נשארה וכתביו מעוררים צמרמורת גם היום).

 לא כך גורס קהלת:

יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה-זֶה, חָדָשׁ הוּא:  כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים, אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ.  יא אֵין זִכְרוֹן, לָרִאשֹׁנִים; וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ, לֹא-יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן--עִם שֶׁיִּהְיוּ, לָאַחֲרֹנָה ( א 10-11.(

אינך יכול לחדש, להוסיף. אין טעם, ולכן לא תישמר בזיכרון.

 עם זאת, אין להקיש מכך שעל האדם לשקוע בפסיביות מוחלטת:

לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ, וּשְׁתֵה בְלֶב-טוֹב יֵינֶךָ:  כִּי כְבָר, רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת-מַעֲשֶׂיךָ.  ח בְּכָל-עֵת, יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים; וְשֶׁמֶן, עַל-רֹאשְׁךָ אַל-יֶחְסָר.  ט רְאֵה חַיִּים עִם-אִשָּׁה אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, כָּל-יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ:  כִּי הוּא חֶלְקְךָ, בַּחַיִּים, וּבַעֲמָלְךָ, אֲשֶׁר-אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.  י כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ, לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ—עֲשֵׂה ׁ)  ט 7-10).

כלומר, חיה וחווה את החיים במלואם כול עוד ניתן לך. החיים העכשוויים עשויים לגרום הנאה ונצל זאת. יש טעם והנאה בחיים עם אישה אהובה (ט 9), ואין להירתע ממעשה. אבל זהו האדם שיודע שאין לעצב את העולם ושהאדם איננו אלא עשן נמוג. ועם זאת,  ללא מחשבה לעתיד, ללא תוכניות גדולות מהפכניות אפשר ורצוי לחיות חיים "טובים". זוהי עמדה ריאליסטית , פרגמאטית.

לכאורה קהלת דומה  למשלי. שניהם מיוחסים לשלמה בן דוד. שניהם עוסקים באדם ובמשמעות חייו. שניהם משקפים באמרות חדות לקחי חיים. שניהם מתמקדים באינדיבידואל ולא בחברה. אלא שקיים הבדל משמעותי בין השניים: משלי חותר להפקת לקחים ערכיים  וקהלת מצלם בשנינות מציאויות. משלי פותח בהגדרת מטרתו:

מִשְׁלֵי, שְׁלֹמֹה בֶן-דָּוִד--    מֶלֶךְ, יִשְׂרָאֵל.
ב  לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר;    לְהָבִין, אִמְרֵי בִינָה.
ג  לָקַחַת, מוּסַר הַשְׂכֵּל;    צֶדֶק וּמִשְׁפָּט, וּמֵשָׁרִים.
ד  לָתֵת לִפְתָאיִם עָרְמָה;    לְנַעַר, דַּעַת וּמְזִמָּה.
ה  יִשְׁמַע חָכָם, וְיוֹסֶף לֶקַח;    וְנָבוֹן, תַּחְבֻּלוֹת יִקְנֶה.
ו  לְהָבִין מָשָׁל, וּמְלִיצָה;    דִּבְרֵי חֲכָמִים, וְחִידֹתָם.
ז  יִרְאַת יְהוָה, רֵאשִׁית דָּעַת;    חָכְמָה וּמוּסָר, אֱוִילִים בָּזוּ.

ח  שְׁמַע בְּנִי, מוּסַר אָבִיךָ;    וְאַל-תִּטֹּשׁ, תּוֹרַת אִמֶּךָ.
ט  כִּי, לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ;    וַעֲנָקִים, לְגַרְגְּרֹתֶךָ..
י  בְּנִי--    אִם-יְפַתּוּךָ חַטָּאִים, אַל-תֹּבֵא.:

מגולמת כאן  מגמה חינוכית אופטימית מובהקת המאמינה ביכולת האדם ללמוד , להשתפר ולהתוות את דרך חייו בדרך חכמה , משכילה ומעל לכול מוסרית.  ניתנות עצות מעשיות המבחינות בין הטוב לרע ותובעות להיבדל מהרע  הנוגד את המוסר החברתי.

קהלת מכריז מראש כי הכול הבל. הוא מצלם מציאויות עגומות שאינן  על לימוד, חינוך אלא משרטטות את מצב האדם בנעימה הרחוקה מאופטימיות:

דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם-לִבִּי, לֵאמֹר--אֲנִי הִנֵּה הִגְדַּלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי חָכְמָה, עַל כָּל-אֲשֶׁר-הָיָה לְפָנַי עַל-יְרוּשָׁלִָם; וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה, חָכְמָה וָדָעַת.  יז וָאֶתְּנָה לִבִּי לָדַעַת חָכְמָה, וְדַעַת הוֹלֵלֹת וְשִׂכְלוּת:  יָדַעְתִּי, שֶׁגַּם-זֶה הוּא רַעְיוֹן רוּחַ.  יח כִּי בְּרֹב חָכְמָה, רָב-כָּעַס; וְיוֹסִיף דַּעַת, יוֹסִיף מַכְאוֹב (א 16-18.(

בניגוד למשלי קהלת חסר את תיאולוגית הגמול: צדיק וטוב לו רשע ורע לו גמול.  ובזאת הספר יוצא דופן. והוא מהווה ניגוד גמור לא רק לעמדת ספר משלי אלא לעמדה הדויטרונומיסטית של ספר דברים וספרי הנבואה. והוא מנוע אפוא מהטחת ביקורת על אלוהים כשהפורמולה התיאולוגית מתערערת (כמקרה איוב). אצלו אין ספקות ואין תהיות אלא תצלומי מצב שמשלבים תהפוכות חיים של שמחה ועצב בעיתם:

לֹּכל זְמָן; וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם.  {פ}
ב        עֵת לָלֶדֶת,        וְעֵת לָמוּת;
          עֵת לָטַעַת,        וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ.
ג        עֵת לַהֲרוֹג        וְעֵת לִרְפּוֹא,
          עֵת לִפְרוֹץ        וְעֵת לִבְנוֹת.
ד        עֵת לִבְכּוֹת          וְעֵת לִשְׂחוֹק,
          עֵת סְפוֹד         וְעֵת רְקוֹד (פרק א).

ד.

 השאלה היא הטעם. מה הטעם למאמץ האדם להתקדם. לעושר. השאלה שהוא עוסק בה – מה נשאר. מהו החותם האנושי. אין חותם זוהי אמרתו. אבל זה לא אומר שיש לבזבז את החיים. להיפך, ראוי לעשות את המכסימום. להצליח. להיות שמח. עושר נותן לאדם סיפוקים.  אבל על האדם לדעת שמעבר לזה לא נשאר. גם בחייו של האדם אין יציבות. אין שמירה על הקיים.   ובפרק האחרון (יב)  המעגל נסגר:

בַּיּוֹם, שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת, וְהִתְעַוְּתוּ, אַנְשֵׁי הֶחָיִל; וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ, וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת.  ד וְסֻגְּרוּ דְלָתַיִם בַּשּׁוּק, בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה; וְיָקוּם לְקוֹל הַצִּפּוֹר, וְיִשַּׁחוּ כָּל-בְּנוֹת הַשִּׁיר.  ה גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ, וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ, וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב, וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה:  כִּי-הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל-בֵּית עוֹלָמוֹ, וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסּוֹפְדִים.  ו עַד אֲשֶׁר לֹא-ירחק (יֵרָתֵק) חֶבֶל הַכֶּסֶף, וְתָרוּץ גֻּלַּת הַזָּהָב; וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל-הַמַּבּוּעַ, וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל-הַבּוֹר .

מה בסוף? במקום לעסוק בדברי הגות על גורלו של האדם נוקט קהלת ברטוריקה צילומית ומשרטט בפנינו תיאור נטורליסטי קשה של זקנת האדם והתפוררותו.

ה.

קיימים קווי דמיון בין פרק החכמה באיוב כח לחתימת קהלת.  איוב כח הוא שיר הלל לחכמת האדם המוצג כבעל תושייה מופלאה עד שהוא מסוגל לחשוף אוצרות קבורים במעמקי האדמה ולהפכם לאבני חמדה:

 קֵץ, שָׂם לַחֹשֶׁךְ, וּלְכָל-תַּכְלִית, הוּא חוֹקֵר:    אֶבֶן אֹפֶל וְצַלְמָוֶת.
ד  פָּרַץ נַחַל, מֵעִם-גָּר--הַנִּשְׁכָּחִים מִנִּי-רָגֶל;    דַּלּוּ מֵאֱנוֹשׁ נָעוּ.
ה  אֶרֶץ--מִמֶּנָּה יֵצֵא-לָחֶם;    וְתַחְתֶּיהָ, נֶהְפַּךְ כְּמוֹ-אֵשׁ.
ו  מְקוֹם-סַפִּיר אֲבָנֶיהָ;    וְעַפְרֹת זָהָב לוֹ.
ז  נָתִיב, לֹא-יְדָעוֹ עָיִט;    וְלֹא שְׁזָפַתּוּ, עֵין אַיָּה.
ח  לֹא-הִדְרִיכוּהוּ בְנֵי-שָׁחַץ;    לֹא-עָדָה עָלָיו שָׁחַל.
ט  בַּחַלָּמִישׁ, שָׁלַח יָדוֹ;    הָפַךְ מִשֹּׁרֶשׁ הָרִים.
י  בַּצּוּרוֹת, יְאֹרִים בִּקֵּעַ;    וְכָל-יְקָר, רָאֲתָה עֵינוֹ.
יא  מִבְּכִי, נְהָרוֹת חִבֵּשׁ;    וְתַעֲלֻמָהּ, יֹצִא אוֹר.

אבל:

וְהַחָכְמָה, מֵאַיִן תִּמָּצֵא;    וְאֵי זֶה, מְקוֹם בִּינָה.
יג  לֹא-יָדַע אֱנוֹשׁ עֶרְכָּהּ;    וְלֹא תִמָּצֵא, בְּאֶרֶץ הַחַיִּים.

ומה על האדם לעשות אפוא?

וַיֹּאמֶר, לָאָדָם--הֵן יִרְאַת אֲדֹנָי, הִיא חָכְמָה;    וְסוּר מֵרָע בִּינָה

המגמה היא  לכווץ את יהירות האדם . בסופו של דבר הוא אמנם חודר למעמקי האדמה אבל לא משכיל למצוא את החכמה. המגמה היא לעמת  בין הישגיו הטכנולוגיים המצוינים של האדם ובין יכולתו לחשוף את מעמקי החכמה האמיתית שאיננה בתחומי הישגו. מהי חכמת האדם מול השתוללות איתני הטבע דרך משל. אלא שהיראה איננה עומדת לכשעצמה. היא מוגדרת במונחים מוסריים : סור מרע. זוהי היראה הנמדדת לא במונחים מטה פיזיים אלא בתחום הארצי הוא המוסר.

יראת האלהים כמיצוי הדרישה מהאדם מופיעה כאמור כחתימת קהלת:

סוֹף דָּבָר, הַכֹּל נִשְׁמָע:  אֶת-הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת-מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי-זֶה כָּל- האָדָם.  יד כִּי, אֶת-כָּל-מַעֲשֶׂה, הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט, עַל כָּל-נֶעְלָם:  אִם-טוֹב, וְאִם-רָע

 סוף אחד לכולם ואין הבחנה בין טוב לרע. כולם הבל. תפיסה זו נוגדת את עמדתו של בעל איוב כח המפגין מידה של  מחשבה מוסרית,  שבניסוחו של ישעיהו ברלין הינה

בחינה שיטתית של יחסי הגומלין בין בני אדם, של התפישות ...של מערכות החיים  שעליהם מבוססות  מטרות החיים. אמונות המורות כיצד ראוי לחיות ומה על אנשים ונשים  להיות ומה עליהם לעשות  (ברלין 1995: 13).

מערכת התנהגות המוסרית המציינת את איוב כח איננה נחלתו של בעל קהלת. המערכת ההתנהגותית נעדרת אצלו. יראת האלוהים איננה מעודנת על ידי היחס הבין אישי המקבע את המוסר. יראת אלהים זו של קהלת תואמת במידה ידועה את תפיסת היראה של רודולף אוטו (1999), כלומר יראה שאיננה מושתתת על יסוד מוסרי או רציונאלי המאפיינת את תפיסת המוסר הנבואי בעל הקריטריון הרציונאלי. הרציונאלי נובע מהבנת האדם את הקשר הנסיבתי בין מצבו למעשיו. האדם הוא בעל שליטה על מעשיו ויכול אפוא לבחור את התנהגותו, ולכן הוא גם נענש עקב בחירה שלילית.

ועוד זאת, התביעה המוסרית המוצגת באיוב כח  מטילה  על האדם אחריות חברתית הנובעת מהתנהגותו. התנהגות מוסרית משמעה יצירת יחסים עם הזולת, כלומר, בניית קהילה המושתתת על מערכת חברתית מוסרית. קהלת, לעומת זאת, איננו מפנה מבט לזולת ואינו עוסק בנושא המוסר. המשתמע הוא שקהלת רואה נגד עיניו אוסף של אינדיבידואליים הדואגים לעצמם וככל שהם מוכשרים יותר כך הם מצליחים יותר בעולם החומר האישי שלהם, החולף כאמור עם העלמם מעולם החיים.

תפיסת מעמד האדם בקהלת היא תפיסה שאיננה מותירה מרחב יצירתי פרוגרסיבי לאדם וזאת לא עקב  חוסר בינתו אלא כתוצאה מהבנתו שהוא חולף בעולם של יציבות קבועה,  שאיננה נקבעת על ידו. ולכן אין לו גם זיכרון גם אם ירבה כתיבה.

ביבליוגרפיה

אוטו, ר. 1999. הקדושה. ירושלים: כרמל.

ברלין,  י. 1995. אנושות – בול עץ עיקש. תל אביב: עם עובד.

גורי, ח. 2015. אף שרציתי עוד קצת. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

Ellul, J. 1990. Reason for Being. Grand Rapids: Eerdmans.

Fox,  M. 1989. Qohelet and his Contradictions. Sheffield: Almond.

Seow, C. 1997. Ecclesiastes. NY;  Doubleday.

הערות לשיח הימין הישראלי - פרופ' יהושע גתי

פרופסור יהושע גתי

פרופסור האוניברסיטה, אוניברסיטת קייפ טאון, אוניברסיטת תל אביב התוכנית ליישוב סכסוכים,

gitaiye@gmail.com

ארץ אחרת 75 (2014)

בעקבות הרצאה בכנס השנתי של החברה לשפה וחברה, 2014

(ניסיתי לשמור על שפת ההרצאה)

בנימין ווירף : השפה היא לא ביטוי למחשבה אלא היא המעצבת את המחשבה.

א.

הישגי הימין בבחירות האחרונות מול כישלונו של המרכז-שמאל זכו לשורה של ניתוחים פוליטיים, סוציולוגיים ותקשורתיים. הדברים עומדים בעינם  אולם אספקט אחד הוא האספקט הלשוני רטורי לא זכה לתשומת לב ראויה חרף חשיבותו המכרעת שהלא מילים יוצרות מציאות , הן המטביעות את דרך הבנתנו את הסובב והנאום הוא האמצעי הוורבלי לתקשורת. המילים משקפות את המחשבה והנאום הוא מכלול המילים הארוגות במסכת מורכבת של אמוציות, לוגיקה המעצבות את המציאות בעיניו של הנואם המעבירה לקהל.  מאמר זה מוקדש לעיון רטורי בשיח הימין. המטרה היא לחקור שיח זה ולעמוד על תכונותיו שהביאו אותו לפופולאריות ולאפקטיביות. נגלה דיסקורס פוליטי מתריס, חד משמעי בעל אפיונים פופוליסטים , כפי שיובהר לקמן.  אטען שהשיח  האמור איננו חותר לבנות דיאלוג אלא לסחוף, לגרוף אחריו המונים בכוח האמוציות. נחקור מדוע שיח זה דווקא הוא אפקטיבי. מתודולוגית, ניתוחי מושתת על ביקורת הרטוריקה האידיאולוגית  )1980 :1-16    McGee  )Ideograph)שעניינה  הוא היחס בין המילה לכוח, ניתוח מילים בעלות מטען סימבולי, המעניק את הסמכות, האוטוריטה לפעילות חברתית פוליטית נמרצת . ניתוחי עושה שימוש בחקר הדיסקורס הפוליטי הפופוליסטי כמוצג על ידי Ruth Wodak ומחקרי הפרופגנדה לפיJacques Ellul . מאמרי מתרכז בעיקר ברטוריקה הפוליטית הימנית הישראלית  תוך שימת לב לרטוריקת הציונות הדתית. ראוי להעיר , שחוקרי רטוריקה מובהקים כמו פרלמן ואוסיף אף את הברמס,  שמים בסוגריים סוג זה של רטוריקה לרגל נקודות המוצא האכסיומטית שלה המגבילה את הקהלים ושאיננה נענית לכללים המקובלים של animal rationale שהם תשתית תורותיהם הקומוניקטיביות. ולמרות זאת, לרגל חשיבותה של הרטוריקה הדתית בשיח הסובב בעיצוב הדיסקורס הפוליטי הישראלי, ראוי שאאיר פן רטורי זה (ראו גתי 2010: 23-44).

ב.

על רקע הלחץ האמריקאי לרגל כישלון השיחות בין ישראל לרשות הפלשתינית , ואזהרה אמריקאית נוקבת שישראל תבודד, כותב הרב יעקב מידן, דמות מרכזית בחוגי הציונות הדתית, המשמש כראש ישיבת ההסדר הר עציון, מאמר המתפרסם בתאריך סימבולי, ערב פסח תשע"ד, חג החירות, בשם: "לחוש את טעם החירות" (מקור ראשון. (11.4.14). הוא כותב:

הצירוף המופלא בשלושת התחומים החשובים בחיינו – הביטחון האזרחי, הכלכלה והריבוי הטבעי, הוא בשום פנים לא רק פרי כישרון אנושי של ניהול המדינה...הוא פרי של יד חזקה וזרוע נטויה של ה' אלהינו, המובילה אותנו בנתיב המופלא הידוע רק לה' בהר הגעש שאנו מהלכים בו בשנים האחרונות. ...אנו עדיין כתינוק היונק משדי אימו ביחס לארה"ב, אך חבל הטבור הולך ונכרת. כל זה עשוי לתת לנו השנה את קצה קצהו של טעם החירות הנכספת שבני ישראל טעמו בקרבן הפסח. ההשתחררות ההדרגתית שלנו מן ההגמוניה האמריקאית הגאוותנית עשויה לתת את טעמה באפיקומן שנאכל השנה זכר לקרבן הפסח. יש בה קידוש השם גדול, ו"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (מיכה ז').

 זהו מאמר בעל מגמה פוליטית מובהקת המעוגן ברטוריקה דתית הנכתב כאמור כתגובה לאזהרת ארה"ב מבידודה של ישראל בעמים. המאמר קובע ומאשר על סמך פסוקי מקרא המצוטטים על ידי רב סמכותי,  הגורס על סמך פסוקי האמונה שאין מה לחשוש מהתגובה האמריקאית. הנימוק הוא שמימי: ההגנה האלוהית על עם ישראל.  חשוב לעמוד על הארגומנטציה הננקטת, שאינה מושתתת על הרציונל: ניתוח מדיני, כלכלי או צבאי של המצב אלא על המוטו המטה -רציונאלי: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (במדבר כג 9) ובלקח התיאולוגי של התשועה האלוהית ההיסטורית בהולכת העם לחירות מדינית, כשחג הפסח מסמל את הגאולה המדינית בהשראה האלוהית. ברור שזהו מערך שכנוע מצומצם, רטוריקה המוגבלת לקהל ספציפי המקבל ללא סיג את עיקרי האמונה שהמאמר משקף.

ג.

הפסוק "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" הוא  הדגם (frame) , קרי, מערכת ערכים או תפיסות שהן נחלת הקהילה שעל פי הן מתפרשת המציאות על ידי בני הקהילה (ראו , Goffman 1974. Aristotle, Topics book 1). עבור קהלו של הרב מידן, הקונצפציה של עם לבדד ישכון , שאינו מתחשב באחרים, היא אכסיומה אמונית, שאין עליה עוררין , המעצבת את קריאת המציאות של המאמינים . עבורם  החירות הגלומה בתפיסת הפסח התנכי"ת היא עמדת מפתח אבסולוטית לקריאת המציאות הפוליטית העכשווית. השאלה העומדת בפני הפרשן הדתי היא איך לתרגם את המציאות לפרם האמוני. יעקב מידן גזר לוגית- דדוקטיבית על בסיס ה frame את המסקנה הבלעדית עבור המאמין: אין להתחשב בגויים קרי אמריקה הגדולה. חירות, פסח וקידוש השם באכילת האפיקומן זהו הקו ששימר ומשמר גם היום את ישראל. ושימו לב ללשון: "יד חזקה וזרוע נטויה של ה' אלהינו". זוהי העצמה האלוהית בהדגשת ה' אלהינו , לא אלוהי העמים, אלא שלנו. אנו תחת חסותו והדרכתו. אלה לא מטפורות עבור המאמין אלא קריאה אמונית חד משמעית, שהמציאות מתפרשת על-פיה.

(המטפורה של התינוק היונק משדי אימו שמידן נקט כאן היא חריגה ואדון בה בהמשך).

ד.

כיוון אחר של הרטוריקה הדתית מתבטא במאמרו של הרב יצחק גינזבורג , נשיא ישיבת קבר יוסף ביצהר, במאמרו "הממסד אשם" (מקור ראשון 2 מאי 14). הוא מבהיר את עמדתו באשר לאירועי יצהר, שעיקרה הימנעותו העיקשת מלהוקיע את המעורבים אנשי תג מחיר (הקרויים על ידי עמוס עוז ניאו נאצים עבריים (ידיעות 11 מאי 14). הוא כותב:

יש לומר ברורות: האשם במצב הוא הממסד, המתנהג בכוחנות ובדורסנות כלפי היהודים ובסלחנות והקלות יתירות כלפי אויבי ישראל. מחד גיסא, מונעים מיהודים לבנות את ביתם בארץ ישראל , ומאידך גיסא, מעלימים עין מבנייה בהיקפים גדולים הרבה יותר של אויבינו.  ...כאשר השלטון נוהג בצורה מעוותת ומשובשת, תפקידם של הרבנים לומר זאת בקול צלול וברור. כל נביאי ישראל צעקו על הממסד כאשר זה סטה מדרך התורה...על הרבנים למלא את תפקידם כמצפן מוסרי ותורני המבקר בתוקף את השלטון, ואף תובע מכל חייל לקחת אחריות אישית ולסרב למלא פקודות והוראות הנוגעות את מוסר התורה.

נשים לב למילות המפתח: אשם, כוחנות ודורסנות, אויבי ישראל, אויבינו, מעוותת ומשובשת מול רבנים, נביאי ישראל, מצפן מוסרי, מוסר התורה.

לכאורה זה גם בגדר "לאפרושי מאיסורא", אבל באמת, בדרגה העליונה של האצילות, "סרב פקודה" הוא לא רק להפריש אותו מאיסור אלא לעורר אותו שאף הוא יוולד מחדש, ישנה ראש, יקח חלק במהפכה האידיאולוגית איסור, להציל את החיים שלו, אבל אנחנו אומרים "סרב פקודה" כחלק מהמתרחשת בארץ. שוב, אפשר לומר לחייל לסרב פקודה כדי להציל אותו ממהפכה, מיציאת מצרים. אתה חיל עם מדי צה"ל, אבל תדע שיש משהו אחד מעל המדינה – הקב"ה – ולכן סרב פקודה, תלך אחרי הדוד במדבר כו'. צריך להוולד, ולשם כך אתה צריך לסרב פקודה. יש קשר בין אצילות ליצירה, "מה שמו ומה שם בנו", אבל העיקר כאן הוא "זמן חרותנו

הרב גינזבורג באתר מלכות ישראל אור ל-חי ניסן ע"ד – "בארעא דישראל בני חורין" – יצהר סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"אש/    יש כאן מתיחת ניגודים: הם והרבנים . הם הרעים מול הרבנים בחירי המוסר. הם, הממסד המעוות והמשובש, נגד נביאי ישראל  המוסריים, הרבנים דהיום. הניגודים מבוססים על נקודת המוצא התיאולוגית של גינזבורג שהיא תשתיתו הארגומנטטיבית. גינזבורג רואה את עצמו כממשיכם של נביאי ישראל שקראו חמס על הממסד המעוות ברוח הערכים המוסריים הנעלים המגולמים בתורת משה. הוא חוזר למאבק האיתנים  נגד בית דוד והכהונה – הממסד -- שנגדם יצאו הנביאים חוצץ כבוגדים בערכי תורת משה. הנביאים, שגינצבורג מציג את עצמו כממשיכם, ראו את עצמם כמדברים בהשראה אלוהית באופן בלתי אמצעי, והרב גינזבורג רואה את עצמו כפרשן אוטנטי של התורה, שהיא עבורו חזות הכול. תורת ישראל המקודשת היא הגושפנקא לקריאת תגר אגרסיבית תוקפנית נגד הממסד הישראלי. גינזבורג יוצר קטבים שיאפיינו גם את הרטוריקה הימנית, כפי שנראה: אנחנו מול הם. הטובים מול הרעים. התורה מול הממסד הישראלי, אויבינו מול בוני הארץ, בכוחנות ובדורסנות כלפי היהודים – לא המתנחלים, אלא היהודים. היהודים באשר הם. ומי הוא הדורס? וזה האבסורד הגדול. מבחינת הרב אין ספק בכלל לא רק אחרי מי להטות,  אלא גם לגבי החובה המוסרית למרוד בממסד המעוות והכוחני כלפי עמו הוא ומהווה בדרכו הנלוזה אנטי תזה לתורה. מבחינת הארגומנטציה די עבור גינזבורג לבנות מערך של דיכוטומיה העומד על האתוס הרבני הסמכותי ובין תורה לממסד והארגומנטציה כובשת את לבבות בני קהילתו. הקיטוב מפיו של הרב בעל האוטוריטה אמור לדבר בכוח עצמו. כשהרב בונה את הרטוריקה שלו על ניגודים קיצוניים מתריסים: אויבינו , דורסים את היהודים, אנו מולם. אויבינו מול בוני בתיהם בארץ ישראל, השלטון מקבל כינויים :מעוות ומשבש, אין אפור אלא שחור לבן, הקרקע הוכשרה , ותפיסה זו מובילה אותו למסקנה בעלת ההיגיון הפנימי שנוצר בינו לקהלו, שעל כול חייל לסרב לפקודות הנוגדות את מוסר התורה לפירושו. מוסר התורה מול ממסד הרשע.

ועוד זאת: 

האם חובתו של המאמין למנוע מלחמת אזרחים (פתנה)? : חובתנו היא לקיים את מצוות דתנו..אם מקיים אני את חובתי הדתית והדבר גורם למלחמת  אזרחים נופלת האחריות על מי שדחף אותי (הממסד) , ולא עלי.

זאת אומר האידיאולוג של הג'יהאד המוסלמי, סיד קטב, בחקירה משטרתית מצרית ( אצל  שביט 2012 : 35).

אינני בא להסמיך את קטב וגינזבורג במכלול אחד. אני עוסק בעקרונות הרטוריקה הדתית, ומתחקה אחר משמעותה ומקורותיה בקונטקסט של הדיסקורס הפוליטי (כהערה : קטב אמר את הדברים בחקירה משטרתית , הועמד לדין תחת משטר נאצר החילוני, ונתלה בצו בית המשפט).

הגישה הכוללת האנטי פלורליסטית : "הם" נגדנו באה לידי ביטוי במאמרה של אורלי גולדקלנג: פוליטיקלי קורס (דיוקן 934, מקור ראשון, 3 יולי 2015 ):

אצלנו בשכונה –אני מתכוונת ליהדות --  נרשמת  תנועת התכנסות( לקראת חגי תשרי) אל תוך מתח הולך וגובר. דרשנים יובילו אחר כבוד את הקהל הפרטי שלהם לחשבון נפש אישי, ותעשית הסולחות תפרח, ביום השיא – יום הכיפורים – הרחוב לובש לבן, קצב ההליכה מתמתן, והתפילות מתארכות בשירה ובכוונת לב מיוחדת...ויתענגו על בית הארעי הסוכה שבנו לעצמם מארבע דפנות  של אמונה טהורה ותמימה.

בשכונה ליד, הימים הקדושים בשנה נחגגים קצת אחרת. לפני שנה עמד חודש הרמאדן בסימן דאעש, כשהגוף הרצחני השתחרר סופית מאל-קאעידה...הוא הפך ללוחם הסוני המשמעותי ביותר במערכת הג'יהד העולמית. דאעש לבש שחורים והצטרף לזירת הקרב בשיניים חשופות...

זוהי רטוריקת ההסתה, הרטוריקה הפשיסטית של הטובים נגד הרעים, החסודים, התמימים הם אנחנו  והרעים הם הרוצחים הם אויבינו המסתערים עלינו בשיניים חשופות. הכותבת מעמתת גם על רקע דתי: היהדות הסלחנית מול האיסלאם הפראי. גולדקלנג נוקטת בלשון הדמגוגיה. הרטוריקה הדמגוגית פועלת על בסיס הרגשות הראשוניים האי רציונאליים. יש בה דיבורי הפחדה על אויבים נוראיים ומבעיתים. גולדקלנג מדברת על שכניה –  כולם ללא הבחנות --כאנשי דאעש, רוצחים, ג'יהד, חושפי שיניים. ההכללה, הסטריאוטיפיות במונחים אמוציונאליים בסיסיים חייתיים היא שפת הדמגוגיה הגזענית (ראו גתי 2013: 83-90 ).

כך כותבת לילך סיגן (במעריב  מ 19.5.14) תחת הכותרת: דרושים אחראים:

לעם הפלשתינאי יש קושי עצום להכריח את מנהיגיו לקחת אחריות. הרי זה לא כמו אצלנו, שאפשר להתעמר בביבי ושרה. מי שמעז להתעמר כך מסתכן בחייו...  

אנחנו טובים, הם הפלשתינאים ברבריים.+

ה.

 דואר אלקטרוני העובר בין תושבי יצהר ( כמצוטט בידיעות מ 7 מאי 14):.

 אומר יותר: מה בפשטות אין שום בעיה הלכתית להרוג חייל בפינוי לילי. אני ממש לא מצאתי מישהו שיכול להסביר למה דין גנב הבא במחתרת (שמות כא) אין לו דמים כלומר אין עונש על הריגתו.

הארגומנטציה נעשית דרך האנאלוגיה (collatio ) שהיא השוואה בין שני דברים בנוגע לשרשור הלוגי שמוביל להשוואה, כך שדברים שנראו שונים מלכתחילה מתאחדים לוגית (Scaliger in Sonnino 1968: 33).

לפנינו מדגם של רטוריקת האנאלוגיה הטקסטואלית דתית: פסוק הלכתי מכשיר מעשים עכשוויים מהמגזר הפוליטי מדיני לכאורה. המתודה מושתתת על האנאלוגיה התורתית כפשוטה, החוק האלוהי כמנוסח בתורת משה. פסוקים קנוניים בחברה אמונית פונדמנטליסטית מעצבים את ההיסטוריה ומכשירים פעולות ומעשים עכשוויים במגזר הישראלי- פלסטינאי.

אני בעד זריקת אבנים על יהודים גם אם האבן תביא למותו של חייל. אגבה מול כל גוף חיצוני את זורקי האבנים (אלירז פיין, בפורם ישוב יצהר מופיע בידיעות  8 מאי 14 ).

קיים הבדל בין לשונה של פיין ובין ההכרזה ההלכתית לעיל. דברי פיין אינם הכרזה גרידא אלא קריאה לפעולה שמוכרזת בגוף ראשון: היא פועלת. זוהי הקטגוריה הלשונית של הדיבור הפרפורמטיבי (performative utterance) של פעולה. אנו רואים את הפעולה לנגד עינינו, מעשה נעשה (ראו Lakoff R 2001 : 21-23 ). הימין איננו מנסח טקסטים הצהרתיים אלא משקף מעשה, פעולה.

ו.

הדברים הנאמרים על ידי תושבי יצהר אינם נאמרים בעלמא בהתפרצות ספונטנית חסרת שליטה. הם מנומקים. אגבה מבטיחה פיין. החש עצמו חזק –אחרת היה חושש לידות אבנים קטלניות-- איננו הורג סתם ללא הצדקה, הוא בונה קאזוס בלי, והדגם מצוי בדיאלוג המפורסם של אפלטון פיידרוס . מדובר במשל על זאב וכבש צמאים הבאים לאותו אפיק מים תלול. הזאב עוצר במעלה הזרם,  והכבשה מצויה למטה במורד. מדוע את מזהמת את המים שלי, זועק הזאב, הכבשה עונה בחיל ורעדה, אני מצטערת –איך אני יכולה לעשות זאת הלא אני שותה את המים שעברו קודם על ידך. והזאב, שרואה שנימוקו חלש, אומר: לפני שישה חודשים דיברת מאחורי גבי, הכבשה עונה: אבל עוד לא נולדתי אז. שוב אין לזאב מענה ממשי, והוא אומר- אם כך היה זה אביך שדיבר ככה עלי, והזאב הרג את הכבשה.

לית מאן דפליג, שהארגומנטציה של הזאב תלושה ,אבל החשוב הוא, שבכל אופן, יש כאן ארגומנטציה כל שהיא, וארגומנטים יהיה אשר יהיה טיבם הם בעלי כוח כשהם נשענים על דעות  הנתמכות  על ידי הרבים Endoxa  כפי שכינו הסופיסטים היוניים (ראו Aristotle Topics 1000a 29-30 ).

משל הזאב והכבש ייושם לרטוריקת ההרג של ליאורה פיין. זוהי רטוריקת החזק , ומה שמעניין כאן הוא שפיין איננה מתעלמת מהקאזוס בלי, והיא מבטיחה שתנמק בחוג סגור אמנם, היא נוקטת ברטוריקת ההצדקה של החזק.

ז.

אנו קוראים:

שרת המשפטים שקד בכנס לשכת עוה"ד:

החלטות המשילות אינה מסורה עוד בידי העם ונבחריו בכנסת, אלא בידי אנשי מערכת המשפט. המתנגדים לכך, ואני ביניהם, מוגדרים כבני חושך, ואילו המצדדים - אנשי אור. אני כופרת בחלוקה זו (גלובס, 18 מאי 15).

ועל כך מגיב היועץ המשפטי לממשלה הקובע : "תפיסת המשילות שלה   --שלפיה יש להחזיר את המשילות מבתי המשפט לעם  -- היא פשטנית ובלתי מבוססת " (הארץ 8 מאי 15).

 שפתה של שרת המשפטים היא שפת הפופוליזם המדגישה את הדמוקרטיה הישירה, מעל הנציגות והממסד  היוצאת מהמשפט המפורסם של לינקולן:

Government of the people, for the people and by the people (Pelinka 2013: 3).

שקד מדברת בשפת הפופוליזם , הננקטת על ידי הימין האירופאי:  "העם", אנחנו העם , זוהי שפה אנטי אלטיסטית, אנטי אקדמיה וממסד, ונושאיה דורשים לתת את כוח המשילות לעם על חשבון הממסד. שפה זו גם תואמת את הפופוליזם האמריקאי של מסיבות התה , תנועה שהיא ימנית ביסודה המושתתת על נקודת המוצא שיש לארה"ב תפקיד מיוחד על יסודהרקע הדתי פונדמנטליסטי של חבריה  (ראו . (Pelinka 2013:9                    אירופה :    Wodak 2013:6). Skopol and Williamson 2012 ארה"ב 

ח.

בפרק על הסליחה בספרה "שפת המלחמה" גורסת רובין לייקוף (Lakoff ) שאילו היה נשיא ארה"ב, בוש האב, מבקש סליחה מסאדאם חוסיין, שליט עירק, על דבריו הנלוזים המתריסים והמעליבים כלפיו, היה מונע את מלחמת המפרץ הראשונה של 1991 (2001: 24). סאדאם חוסיין, השליט העיראקי, היה איש יצרי, שלא רגיל היה להיות מאוים, וחרף זאת, נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש האב,  חזר ודרך בעוקצנות על בהונותיו (עמ' 25). בוש ואנשיו שיבשו במכוון את שמו של סאדאם, הכתירו אותו בכינויים משפילים כמו קצב, מטורף. סאדאם מצידו נטה תחילה להתאפק עד שגדשה השאה עבורו, והוא התפרץ , ושיאה של הפרובוקציה המילולית האמריקאית הובילה למלחמה.  נשיא ארה"ב, גורסת לייקוף, יכול היה להתנצל בכול רגע נתון ולהרפות את רמת המתח, ובמקום זה הוא העלה את רף הביזיונות לסאדאם ודחף למלחמה. ייתכן . מכול מקום, ההנחה של רובין לייקוף היא שהשפה היא פרפורמטיבית, מעצבת את המעשה. ויותר מזה, הלשון היא האמצעי שבאמצעותו אנו מבנים ומנתחים את מה שאנו מכנים בעקרונות הפרצפציה –המציאות ( reality) . המשמעות הנודעת לניתוחה של הבלשנית Robin Lakoff היא שמילים מסוימות או מנגד העדרן דווקא, עשויות להבנות מציאות כמו מניעת מלחמה בין עמים או מנגד מילים עלולות להביא למלחמה. שכן  התנצלות אינה נותרת בעלמא, היא פועלת, מזיזה, עושה ומשנה את תמונת העולם עבור המשתתפים, וקובעת את עתיד היחסים בין עמים (עמ' 23). וזאת משום, שבהתנצלות או אף בבקשת הסליחה טמון אישור להחזיר את העניינים לאשורם, ולעשות את הדברים נכון. מאידך גיסא, היעדר ההתנצלות מתווה את היחסים, מעצב את העתיד ויוצר מצב של מתח מצטבר, משבר שבממד המדיני אף עלול להביא למלחמה.

דא עקא, שהחזקים לא מתנצלים משום שאל"ף הם לא חשים שהם זקוקים לזה. זהו טבע העולם לדידם. וכבר אמרו זאת האתונאים בדיאלוג המצמרר שהתנהל בינם ובין בני האי מלוס. במלחמה הפלופונזית האכזרית ניסו בני האי מלוס, ממושבותיה של ספרטה, לשמור על ניטרליות.  לאחר מכן, נוכח תביעות אתונאיות קשות הם התקוממו. האתונאים הגיבו בדיכוי אכזרי. בשנת 416 לפנה"ס הם הרגו את הגברים של מלוס ודנו את הנשים והילדים לעבדות. אנשי מלוס ניסו להציל את עצמם, ותוקידידס הקדיש לדיאלוג בין מלוס לאתונה פרקים ארוכים באופן לא פרופורציונאלי לחיבורו  (פה-קיג) וזאת לרגל משמעות השיח האמור. מול הטיעונים הקוראים לצדק של אנשי מלוס, האתונאים מציגים בנחישות את נימוק הכוח: בעניינים האנושיים הצדק בא על אשורו רק כשכוח הכפייה של שני הצדדים שקול, ואילו החזקים מבצעים מה שיש לאל ידם, והחלשים נכנעים להם. זה טבע העולם, אומרים האתונאיים (גינצבורג 19: 2003). החזקים הם אוטורטיביים.  

ואצלנו:

בכנסת בדיון על חוק האזרחות אומר ס' שר הפנים, ירון מזוז:

  המדינה עושה טובה לערבים שהיא נותנת להם תעודת זהות. לא יהיה פה בסיס טרור. אין לי על מה להתנצל. כל מי שמתעסק בטרור לא יהיה פה"  (ישראל היום. 25 יוני 15).

וכך כותב זאב קם (מעריב 17.4.14 ): במאמרו "די להתרפסות":

מה יש להם , לחבר'ה מהשמאל? כשישראל רוצה לבנות בירושלים הם מיד מתנפלים עליה...ואז, כשהפלסטינים  רוצחים ישראליים , רצים אנשי השמאל למוקטאעה ברמאללה כדי להתחנן על חייו של התהליך המדיני. תגידו, חבריי היקרים מהשמאל , לא הגיע הזמן להפסיק עם ההתרפסות?

הימין מדבר ברורות, תוקף בהחלטיות , בקיצוניות בלתי פשרנית, מעמיד את עצמו כצודק ללא עוררין, ולעולם איננו בוחן את עמדותיו, אלא מציג את עמדת הצד השני כאבסורדית.

ועוד (בי"ת), אקט ההתנצלות עלול לאיים על מעמדם של אנשי הממסד, החזקים (שם). לכן, הם לא עוסקים בשכנוע בעצם, אלא, בהפגנת כוח.

מזכיר המדינה האמריקאי ביקר את ישראל ותלה בה את האחריות על כישלון השיחות עם הפלשתינאים. כמובן שישראל הרשמית יכלה להסביר את עמדתה הצודקת בעיניה, אלא, שהיא נקטה באסטרטגיה רטורית שונה היא ההתקפה:

לשכת ראש הממשלה פתחה אתמול במתקפה חזיתית על קרי בתקשורת האמריקאית (הארץ, 10.4.14 ).

ולגבי תגובת הפלשתינאים לכישלון השיחות ופנייתם לחברות במוסדות האו"ם המענה הישראלי הוא:

צעדים חד צדדיים ייענו בצעדים חד צדדים. והתוצאה: עונשים, סנקציות כלכליות (הארץ. 14.4.14).

מידה נגד מידה: חוק הטליון אופיינית לרטוריקת הימין: "יו"ר הבית היהודי, השר נפתלי בנט, איים אמש כי אם הממשלה תאשר עסקה להארכת המו"מ עם הפלשתינאים במסגרתה ישוחררו 14 אסירים ערבים- ישראליים, מפלגתו תפרוש לאלתר מהממשלה. ... נתניהו הודיע אתמול על המשך הסנקציות על הרשות הפלשתינית " (הארץ, 11 אפריל 14 ).

רטוריקת הטליון באה לידי ביטוי נמרץ ואף אגרסיבי במאמרה של איילת שקד, אז חברת הכנסת מטעם הבית היהודי , הכותבת (במגננה נגד מאמרה של רוית הכט , כותבת מאמרי דעות בהארץ מיום 14.5 ) בהארץ (18.5.14):

החוק שיזמתי , לפיו לא תתאפשר חנינה לרוצחים שרצחו מטעמים לאומיים ודומים...נכון להיום, העונש המחויב בחוק על עבירת רצח הוא מאסר עולם, כאשר בפועל כלל הרוצחים מקבלים חנינה לאחר מספר מסוים של שנים. הצעת החוק החדשה קובעת  כי רוצחים אכזריים לא יזכו לראות אור יום. .

עוצמה. כוח. נימוקה של שקד הוא חברתי מוסרי לדבריה. היא איננה מנמקת או מבהירה. לדידה חוק הטליון הוא מוסרי וזהו. במסגרת של 4-5 שורות כללה שקד  5 פעמים את השורש רצח ואף הוסיפה את התואר אכזרי. השפה על בחירת המילים יוצרת את המציאות.  יתר על כן, את השמאל, שאיננו מצדד בעמדותיה בנדון, היא מכנה הזוי. וכשאנו אומרים על מישהו "הזוי" איננו מתארים מציאות אובייקטיבית, לא ראוי לתשומת לב. זה לא שיקוף של "הזיה" ברמה המילולית, אלא ניסיון לומר שזה אדם שאין תוקף לדבריו, כל אישיותו מחוסלת כדובר. לכן אני הצודק, אני יודע, כי הוא הזוי.

זהו חוק הטליון, מידה נגד מידה כמתבטא ברטוריקת הימין. אין סלחנות. אין מידה של מחילה או מקום לשיקולים מדיניים של שחרור כתמורה, כמו מקרה שליט למשל. ייקוב הדין את ההר. המדיניות הכוחנית, האנטי התנצלותית,  התוקפנית, היא בבואה של שיח הימין המתאפיין בלשון הצבאית –מיליטנטית של השר בנט גם לגבי המדיניות הפנימית של מפלגתו:

הילדים רתמו אותי למערכה. אז הבנתי את השינוי. דיברנו על תפיסת פיקוד. ..אתם גם הייתם חזקים מכולם. נכון, הציבור הדתי –לאומי לפעמים סופג את האש יותר מכולם. ..גם כאשר אתם חושבים שאתם תותחים.  אתם נמצאים בחזית. בעוד 30 שנה אני רוצה שלכול אחד מכם  יהיה כתוב רמטכ"ל, רמטכ"ל במקום הראשון (בנט, מקור ראשון 28.2.14).

זוהי לשון מטפורית מובהקת של מערכה צבאית, פיקוד (צבאי), תותחים, חזית, מטפורות המניעות את השיח הפוליטי הימני ברטוריקה של מלחמה ושל כיבוש צבאי בקונטקסט של עמדות פוליטיות מדיניות חברתיות. אין שיח, יש מלחמה בתותחים רועמים.

ג'ורג' לייקוף  Lakof 2008f)) גורס ששימושינו הלשוניים נעשים דרך המטפורות המעצבות את הדרך בה אנו קולטים, אנו חושבים ופועלים במציאות המתעצבת על ידי המטפורות. אנו חושבים דרך אנאלוגיות המקבעות את עולם התפיסה שלנו. בעלי עמדות פוליטיות מסוימות נוקטים במטפורות אופייניות  (לייקוף הצביע על מטפורת האב בעל האוטוריטה אצל הרפובליקאים מול האם הרחומה של הדמוקרטיים בשיח הפוליטי האמריקאי). בנט נוקט במטפורת המערכה הצבאית והפיקוד הצבאי ומטפורות אלה מעצבות את עולם חשיבתו ותפיסתו את המציאות האופפת.

שיח הימין הוא מיליטנטי: "הזמן פועל לטובתנו", זוהי כותרת מאמרו של אמנון לורד במקור ראשון (מ 4 אפריל 14). הפלשתינאים חלשים, אין מה לחשוש מהם. הרטוריקה היא קרבית, המערכה הצבאית ממשיכה.  הרטוריקה הימנית נעדרת תשתית  דיאלוגית , שיח של משא ומתן והתחלופה היא צבאיות , ההיררכיה הצבאית היא התכלית .

והנה כותרת נוספת  מאת סגן שר החוץ, זאב אלקין: "צריך לייצר מאזן אימה" ( במקור ראשון מ 4 אפריל 14).

המלחמה ממשיכה. דפוסים לשוניים קוגניטיביים כאלה מפעילים את השיח המדיני של הימין בפרשות מרכזיות ( מו"מ השלום, השטחים). מתחוור, ששיח הימין איננו מושרש בטיעונים תקפים רציונאליים שהם התשתית לשיח הדיאלוג. דרך התבטאותה של הרטוריקה הימנית  היא דרך התוקפנות.

האפיפיור פרנציסקוס בביקורו בארץ:

בעודי מביע את קירבתי לסובלים מתוצאות הסכסוך הזה, ברצוני לומר ממעמקי לבי שהגיעה השעה לשים קץ למצב זה, שהופך ליותר בלתי מתקבל על הדעת מרגע לרגע". האפיפיור אמר עוד כי "על כולם לאזור את האומץ לשלום, המבוסס על ההכרה של כולם בזכותן של שתי המדינות להתקיים וליהנות משלום ומביטחון בגבולות המוכרים מבחינה בינלאומיות". עוד הוסיף ש"השלום יביא בבואו יתרונות אין-ספור לעמי האזור ולעולם כולו. על כן, עלינו ללכת בהחלטיות לקראתו, אפילו אם על כל אחד מהצדדים לוותר על משהו (הארץ 25 מאי  14)

מענה ראש הממשלה, בנימין נתניהו הוא להביא את האפיפיור לאנדרטת קרבנות הטרור בהר הרצל, ובביקור הפיוס של האפיפיור באכסניית נוטרדם מספר לו נתניהו על גדר ההפרדה כמחסום הטרור :

אני מייחל שייפסקו ההסתה והטרור ולא יהיה צורך באמצעים שאנו נוקטים, כמו גדר הביטחון שהצילה אלפי בני אדם (הארץ 27.5.14).

ומה אומר נשיא המדינה דאז, שמעון פרס לאפיפיור?:

בואך לארץ הקודש היא הזדמנות חשובה לתפילה משותפת לאלוהים שבשמים, לשלום לעילוי האדם. נשמח לשאת תפילה כזו, שתינוק יגדל ללא סכנה לחייו (הארץ שם)

גדר ביטחון מול תפילה לשלום. טרור מול תינוק. התבטאות נתניהו היא בבואה של רטוריקת האימה של הימין, האויב בשער וקמים עלינו להרגנו, ומאידך גיסא, תפילה והעלאת תמונת תינוק. רטוריקת הכוח של הימין מתעמתת מול רטוריקת החמלה והפייסנות של השמאל.

ט.

רטוריקת הימין הנקמנית המתאפיינת בסיפוק תשובות פשוטות לשאלות המורכבות מאותגרת על ידי הרב ד"ר בני לאו במאמרו "להשמיע קול ברור" ( מקור ראשון, 24 אפריל 14). לאו מפרסם תגובה ביקורתית למאמר של אורי אליצור, שאיננו מוכן לגנות את עברייני יצהר. הוא חולק על אליצור ממעמקי המוסר היהודי:

הישיבה ביישובי גב ההר, יונקת את מוסריותה מזכות היסטורית...כל זה עשוי להישבר בבת אחת אם מבוגרים אחראים לא יראו את הפשעים הללו של תג מחיר כסכנה קיומית לכל בנין החברה בארץ.

הנקה, מוסר בכפיפה אחת היא דוגמה למטפורות הרוך והחמלה של השמאל (ונזכור את ההתייחסות לתינוק מפיו של פרס לעיל). ן

דוגמא לשיח השמאל: נמרוד אלוני  במאמר "הלגיטימיזציה של שטיפת המוח" (הארץ . 4.5.14) איננו מביא  ציטוטים מהמקורות בדבר הזכות שלנו לארץ. יום העצמאות הוא לדידו העיקר בחגי ישראל (ולא הפסח כבמאמרו של יעקב מידן לעיל). הוא מתייחס להוריו החלוצים שהיו יהודים חדשים עם הגב לגולה. הוא מגלה אהדה והבנה לערביי ישראל ומדגיש שבראשית המאה ה 20 הם היו רוב מוחלט בארץ, והוא איננו מהסס לומר שמלחמת העצמאות שלנו היא מלחמת החורבן שלהם.  ההתכחשות של הממסד הישראלי לעובדות אלה היא תופעה מוזרה עבורו. הוא מבקר את הגישה  הפונדמנטליסטית לטעמו שהקדוש ברוך הוא  נתן את ארץ ישראל לעם ישראל והערבים "מורשים" לחיות בארץ זו בזכות נדיבותנו. הוא קורא תגר על העמדה שבעניין ארץ ישראל יש אמת אחת ואין נרטיבים שונים. הוא קורא לזאת שטיפת מוח . עבורו די בטיעונים מוסריים ולאומיים כדי להצדיק  את בנין מדינת ישראל כבית לאומי, והוא איננו נזקק ללשון הפונדמנטליסית.  ערכי היסוד של  שפתו הם אמת, דין, שלום.

"יזכור אלוהים" הוא הכותר, של מורן שריר, מיום הזיכרון. (הארץ, 5 מאי 14) הגורסת:

הרטוריקה של הטקסים היא של המסורת היהודית דתית ולא המסורת הציונית חילונית. הרמטכ"ל  הערב נישא תפילה כי תקוים בנו הבטחת האל לרחל אמנו מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה...ויש תקווה לאחריתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם.

י. סיכום,

השיח הפוליטי משקף את אופי העמדות  ואת האתוס המפלגתי תנועתי כמשתקף ברטוריקה הנישאת. מתחוור שרטוריקת הימין מצטיירת כרטוריקה של פעולה Performative utterance ) ) המושתתת על רטוריקה של הפחדה ותגובות נחרצות נקמניות.  הרטוריקה הימנית משדרת מתחים שקוראים לפעולה להתרתם. אם זה סירוב פקודה ואם זה פגיעה פיזית בפלשתינאים. שיח זה תוחם תחומים : הם מולנו. והם מצוינים כאויבינו. אין חמלה  כלפי הזר. הוא אויב. תוצאות הסקר של ממד השלום (יער והרמן מרץ 2015 ) שניתחו את התגובה לקריאתו של נתניהו באמצע יום הבחירות: "הערבים מצביעים בהמוניהם" ולכן רוצו לקלפיות להציל את שלטון הימין זכתה לביקורת  :48% הצדיקו ביקורת זו אפס 47% לא הצדיקו ויצויין שרק אחוז אחד מבוחרי הבית היהודי ביקר את קריאתו של נתניהו. כלומר, כמעט מחצית מהנסקרים מצדדים בראיית המיעוט הערבי כסיכון ומצדד בלשון משתלחת נגדו. וזה מבהיר את האפקטיביות של רטוריקת הימין. שיח הימין רווי במטפורות צבאיות. הרטוריקה הימנית הדתית שואבת את כוחה מרבנים בעלי אוטוריטה המשתיתים את קריאותיהם על פסוקי נחלת הארץ המכשירים פעולות נמרצות נגד הזר הוא הפלשתינאי. רטוריקת הימין משקפת ביטחון עצמי בצדקת הדרך , תפיסה בלעדית שאיננה מתחשבת בגורמי חוץ המובילה לפעולה. רטוריקת הימין היא  אנטי אקדמיה, אנטי ממסד. יכריע העם. זוהי רטוריקה פופוליסטית שיש לה אח ורע ברטוריקה הפופוליסטית של הימין הן באירופה והן בארצות הברית.

         

ביבליוגרפיה:

גינצבורג, ק. 2003. היסטוריה, רטוריקה, הוכחה. ירושלים: החברה ההיסטורית הישראלית.

גתי, י. 2010 . השיח הישראלי. חיפה: פרדס.

גתי, י. 2013. אומנות הרטוריקה. בן שמן: מודן.

 שביט. א.  הגיהאד והגאליה של סיד קוטב , עמ' 29-40 בתוך  הג'האד . 2012. ( עורך י. קוסטינר).תל אביב: אונ' ת"א.

R. Woodak. POPULISM

. Bloomsbury: London. 2013

·         Aristotle.  Topica.  1989 (tr. ES Foster). Loeb Classical Library: Harvard University.

·         Fillmore, Ch. "Frame semantics and the nature of language" (1976): . In Annals of the New York Academy of Sciences: Conference on the Origin and Development of Language and Speech. Volume 280: 20-32.

·         Goffman , E. 1974. Cambridge: Harvard.

·         Lakoff, G. 2008. The Political Mind: A Cognitive Scientist's  Guide. Viking Adult.

·         Lakoff. R. The Language War. 2001. Berkeley: University of California.

·         McGee, MC (1980). The Ideograph: A Link between Rhetoric and Ideology. Quarterly Journal of Speech 66 (1-16).

·         Eco. U. 2006. The Wolf and the Lamb: The Rhetoric of Oppression in Turning , Back the Clock. Vintage.

·         .Sonnino, LA. 1968. Handbook to 16^th Century Rhetoric. London: Routledge Kegan.

·         Skopol, T and Williamson, V. 2012. The Tea Party. Ny: Oxford.