תגובה: ד"ר נדיר צור, מרכז חיים הרצוג לחקר המזרח התיכון והדיפלומטיה, באוניברסיטת בן-גוריון בנגב; והמכון ע"ש הרי ס. טרומן למען קידום השלום, באוניברסיטה העברית בירושלים.
ברק אובמה אינו רק נואם מחונן, הוא נשיא שהתברך בכישורים טבעיים של שחקן במה ובלא מעט כריזמה הנחשבת למתת-אל. השימוש שהוא עושה במכשיר הכפול להקרנת דפי הטקסטים בנאומיו (טלפרומפטר) הוא מקצועי ומותיר כל צופה פעור פה: כיצד נאומיו הם כה רהוטים, בנויים לתלפיות, אף שלכאורה הוא נושא אותם בלא דפי עזר בידיו. גם יודעי דבר המכירים את טכנולוגיית הקרנת הנאומים במראות חד-כיווניות משתאים משליטתו בה.
נאומו של נשיא ארה"ב נועד למלא ריק שנוצר בתהליך המדיני בין ישראל לפלסטינים ומאיים לא רק על היציבות האזורית, אלא לדעת הממשל האמריקני גם על אינטרסים אמריקניים באזור. בטרם ישאבו אל הריק מעשי אלימות ויחל גל של מעשי טרור ותגובה דוגמת האינתיפאדה השנייה סבר אובמה כי חובה עליו להציג מתווה שיניע הידברות כלשהי, כך שהריק יתמלא לרגע וידחה את הרע מכול. יועציו של אובמה טענו את מצבריו הרעיוניים והיצירתיים ויחד הם גיבשו מתווה מדיני הכולל מוטיבים חוזרים מתכניות שהציגו נשיאי ארה"ב ושליחיה למזרח-התיכון.
ההתקוממויות החברתיות והפוליטיות באחדות ממדינות ערב המדירות שינה לא רק מעיניהם של ישראלים רבים מדאיגות את ארה"ב. איש אינו מעז לחזות מה תהא השפעתן על יציבות האזור והאם יובילו בסופו של דבר לכינון דמוקרטיות. אולם, כפי שטוען גתי בניתוחו החשוב ומאיר העיניים, אובמה אוהד את ההתעוררות במדינות ערב ומשווה אותה לפרקים במורשת הדמוקרטית שאותה מקדשים חוגים רחבים מאד בארה"ב. לא בלי פן רומנטי מתרפק אובמה בנאום על תעוזתם של אזרחי תוניסיה, מצרים, לוב, תימן וסוריה המורדים ברודנים, ושב כבנאומו בקהיר לקשור את גורל המזרח-התיכון וצפון-אפריקה בגורל אמריקה:
כיכר אחרי כיכר, עיר אחרי עיר, מדינה אחרי מדינה, ההמון התקומם ודרש את זכויות האדם הבסיסיות שלו. שני מנהיגים התפטרו. מנהיגים נוספים עשויים ללכת בעקבותיהם. ולמרות שמדינות אלה שוכנות אולי במרחק גדול מחופי ארצנו, אנו יודעים כי עתידנו קשור לאזור זה על ידי כוחות כלכלה וביטחון, היסטוריה ואמונה.
כשחקן במה הצמא לתשואות הקהל מזכיר אובמה בנאומו את אחת ההצלחות הגדולות שנפלה בחלקו בתקופת כהונתו וערב מערכת הבחירות לתקופת כהונה שנייה – חיסולו של רב המרצחים, אוסאמה בן לאדן. גם באזכור זה אין נשיא ארה"ב מדלג על רעיון הדמוקרטיה ומקשרו לאסלאם המתון, שכנגדו וכנגד ארה"ב והמערב יצא בן לאדן למלחמת קודש:
הוא דחה את רעיון הדמוקרטיה ואת עקרון זכויות הפרט למוסלמים לטובת קיצוניות אלימה. הוא התמקד במה שהוא יכול להשמיד, ולא במה שהוא יכול לבנות.
אובמה הער לרגישות ישראל ולחשדנות מנהיגיה הנבחרים בנוגע למניעיו ולמחויבותו לשלומה בחר להזכירה לראשונה בנאום כמדינה הנמנית עם מחנה 'הטובים'. בנושאו את שם ישראל בנאומו הוא מדגיש את הקשר בין ישראל לבין המערב וביניהם לבין תום עידן הקולוניאליזם. יש להניח שהצגה זו נועדה הן להגיש לישראל 'גזר' תודעתי בעניין מקומה במחנה הדמוקרטי המערבי, הן למקורות העוינות נגדה, אך בה בעת להגיש לה את 'מקל' הקולוניאליזם המתקשר להחזקת שטחי כיבוש בידיה:
יותר מדי מנהיגים באזור ניסו להסיט את תלונות עמיהם לכיוון אחר. המערב הואשם כמקור לכל התחלואות חצי מאה אחרי תום הקולוניאליזם. העוינות כלפי ישראל הפכה למוצא היחיד המקובל להתבטאות פוליטית. חלוקה לשבטים, למוצא אתני ולאמונה דתית נוצלה כאמצעי לאחיזה בשלטון או לגזילתו ממישהו אחר. ואולם, האירועים בששת החודשים האחרונים מוכיחים לנו כי שיטות דיכוי והסחת דעת לא יוכתרו יותר כהצלחה.
אובמה שב ומזכיר את ישראל בהקדמה להצגת המתווה. הפעם הוא מבליט את חלקם של נשיאי ארה"ב, קודמיו, בהבטחת ביטחון ישראל ומקשר זאת למחויבותו שלו לבוחריו – אזרחי ארה"ב, בעת שהמזרח-התיכון נתון לתהפוכות שלטוניות והמפה הבין-לאומית משנה צבעים. בפרק זה בנאומו מזכיר אובמה את האיומים האזוריים על יציבות האזור ולראשונה את המילה – שלום:
השאלה שניצבת לפנינו היא איזה תפקיד תמלא אמריקה בעוד הסיפור הזה מתפתח. במשך עשרות שנים פעלה ארה"ב בהתאם לאינטרסים חשובים באזור - היא פעלה נגד הטרור, מנעה התפשטות נשק גרעיני, וידאה שהסחר יזרום בחופשיות, הבטיחה את בטחון האזור, תמכה בביטחון ישראל ופעלה למען שלום ערבי-ישראלי.
למען הסר ספק, אובמה מדגיש כי ההתקוממויות במדינות ערב לא החלו בחדרי הממשל האמריקני ובסוכנויות הביון המוכרות שלה, אלא ברחובות תוניס, קהיר, או טריפולי. מעניין היה לבחון קטע זה בנאום באמצעות מד רגישות לרעידות קולו של נואם המוסר מידע כוזב לנמעניו.
יהיה עלינו להתקדם בענווה. לא אמריקה הוציאה אנשים לרחובות תוניס וקהיר. האנשים עצמם יצרו את התנועות האלה והם חייבים לקבוע את תוצאותיהן. לא בכל המדינות ייווצר שלטון דמוקרטי מייצג בנוסח שלנו, ויהיו זמנים שבהם האינטרסים שלנו לטווח הקצר לא יתאימו לחזוננו לטווח הארוך על האזור. אך אנחנו יכולים ונוכל לשאת את קולנו למען עקרונות בסיסיים, עקרונות שהדריכו את תגובתנו לאירועים בששת החודשים האחרונים.
הנחת היסוד של אובמה במתווה המדיני שהציג היא שדווקא בעת שעמי המזרח התיכון וצפון אפריקה משילים את עול הדיכוי הרודני, "הדחף לשלום בר-קיימא, שישים קץ לסכסוך ויפתור את כל הטענות, חשוב מאי פעם". בפנותו לפלסטינים קבע אובמה:
המנהיגים הפלסטינים לא ישיגו שלום או שגשוג אם החמאס יתעקש על דרך של טרור ודחייה. והפלסטינים לעולם לא יזכו לעצמאות כל עוד יתכחשו לזכות הקיום של ישראל.
בפנותו לישראל קבע:
1. ישראל צריכה לפעול בנמרצות כדי להגיע לשלום בר-קיימא.
2. העובדה היא שמספר הולך וגדל של פלסטינים חי ממערב לירדן.
3. הטכנולוגיה תקשה על ישראל להתגונן.
4. צריכים להאמין שהשלום אפשרי
5. הקהילה הבינלאומית עייפה מתהליך שאין לו סוף ואינו מביא לתוצאות.
6. החלום של מדינה יהודית דמוקרטית לא יתגשם במצב של כיבוש מתמיד
לשני הצדדים גם יחד אמר אובמה:
בסופו של דבר, הישראלים והפלסטינים הם אלה שצריכים לפעול. אי אפשר לכפות עליהם שלום, ודחיות אינסופיות לא יעלימו את הבעיות. מה שארה"ב והקהילה הבין-לאומית יכולות לעשות הוא להצהיר בכנות מה שידוע לכל: שלום בר-קיימא מחייב פתרון של שתי מדינות לשני עמים. ישראל כמדינה יהודית ומולדת לעם היהודי, ומדינת פלסטין כמולדתם של בני העם הפלסטיני. כל מדינה תיהנה מהגדרה עצמית, הכרה הדדית ושלום.
את נאום אובמה הצליח ראש-הממשלה נתניהו לגמד בשיח הציבורי בישראל למשפט בודד אחד:
הגבולות של ישראל ופלסטין צריכים להתבסס על קווי 1967 עם החלפת שטחים מוסכמת, כך יוקמו גבולות בטוחים ומוכרים בין שתי המדינות.
טענתו של נתניהו היא שהסכסוך הישראלי-פלסטיני לא החל ב-1967. הסכסוך לא החל אפילו בשנת 1948. הידברות ישראלית פלסטינית בלי דיון והסכמות בעניין פליטי 48 נועדה מראש לכישלון ויש בה לא רק תמימות, אלא גם מנהג של פטרוניות אמריקנית וזלזול בסוגיית ליבה מרכזית – 'זכות השיבה'. פלסטינים רבים מחזיקים עדיין 'מפתחות' לבתיהם ביפו, בעכו, או בחיפה ושטחים אלה על-פי הכרתם אינם שייכים למדינת ישראל. בנאומו לפני המושב המשותף של שני בתי הנבחרים בארצות הברית הבליט ראש-הממשלה בנימין נתניהו את הקשר בין העם היהודי, ארץ-ישראל ותורת-ישראל. וכך אמר:
זוהי ארץ אבותינו, ארץ ישראל, אליה הביא אברהם את בשורת האמונה באל אחד, בה התכונן דוד לקרב עם גוליית ובה חזה ישעיהו חזון של שלום נצח. שום סילוף של ההיסטוריה לא יוכל למחוק זיקה בת 4,000 שנה בין העם היהודי והאדמה היהודית.
לדעת נתניהו אין זה קל לפוגג את התקווה הקיימת בלב רבים שמסירת שטחים בגדה המערבית למדינה פלסטינית תאפשר לישראל לשרוד תחת עץ התאנה וליונת השלום לעופף מגפן לגפן כשעלה זית בפיה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה