הכותב: פרופסור יהושע גתי, פרופסור לרטוריקה (gitaiye@gmail.com)
לפנינו נאום ארוך, שנישא במשרד החוץ בוואשינגטון ערב בואו של נתניהו לארה"ב לנאום מספר נאומים, ולנהל שיחות עם אובמה אודות המצב המתוח של המזרח התיכון על ההתנערויות העממיות, וכמובן לשוחח אודות מצב הסכסוך הישראלי-פלשתינאי.
ראשית מודה אובמה לשרת החוץ שלו הילארי קלינטון שהתרוצצה בין המדינות במרוצת ששת החודשים האחרונים. כלומר, אובמה יוצר אווירה נאותה בבית המארחת.
הוא מדבר על בין לאדן וזה ברור: כאן הוא יכול להצביע על הישג שלו, ומכריז מיד: בין לאדן לא היה קדוש, ומבקר את גישתו האלימה: הוא היה רוצח המונים שהציע מסר של שנאה, אלימות הרס, ולא בניה, זהו בין לאדן.
וזהו מסר הנאום: לא שנאה, לא מלחמת חרמה נגד האחר. להיפך, שינוי בדרך של אמונה, בכוח הצדק של המדוכא. ולכן, מצדיק אובמה את הריגתו של בין לאדן: עוד לפני מותו רוב עצום של אנשים ראה שדרכו היא לא הדרך, ואז תושבי אזורי המזרח התיכון וצפון אפריקה לקחו את העניינים בידיהם.
וזהו עיקר נאום אובמה:
אובמה איננו מנהל דיאלוג עם שומעיו. לשונו היא לשון תיאורית, כמעט עובדתית, והוא מתאר את המתרחש מזווית ראייה ליברלית, מזווית הראייה של המתקוממים בעד החופש. הוא מתאר את המתרחש בדרכו שלו, ומוביל את מאזיניו בדרכו, דרך המוסר והצדק של המדוכא פוליטית, שזכויות האדם לחופש נלקחו ממנו.
אין התלבטות בנאומו של אובמה, אין אפשרויות או אלטרנטיבות לתזות אותן הוא מציע ולקו המדיניות אותו הוא מתווה כי הוא זורם עם מאבק החופש. עם הצדק.
ועם זאת, דבריו של אובמה לא נשמעים כהטלת מרות של "האדון" האמריקאי. נהפוך הוא אובמה הולך עם הזרם שהתוו ההמונים לוחמי החופש במזרח התיכון, שיצאו לרחובות לשנות את המצב. והוא מצטט מדבריהם על הרגשת החופש והרווחה הגדולה הבאה בעקבות השינוי.
אובמה מתאר בדרכו האוהדת מאד את ההתעוררות ההמונית במזרח התיכון, הוא משלב זאת עם המוכר לאמריקאים : ההתקוממות העממית בבוסטון נגד מס התה שהטילו האנגלים שהביאה למלחמת העצמאות האמריקאית. והוא אומר שיש שעות שמבטאות הצטברות של עושק ודיכוי זכויות אנושיות, והוא מזכיר אירוע שלאמריקאים אומר הרבה מאד: רוזה פארקס שישבה באומץ באלבאמה במושבה באוטובוס למרות שלפי חוקי הגזע הייתה צריכה לזוז לירכתי האוטובוס, והתעקשותה הציתה את הלהבה, והביאה להפגנות המחאה שהדליקו את אש הזכויות שלובתה על ידי מנהיג חופש הזכויות, מרטין לותר קינג.
ושוב הוא מספר איך זה בתוניסיה, שוב על ידי אדם מהרחוב, ומספר סיפור אישי של צעיר שלא היה מעורב בפוליטיקה. ב 17 בדצמבר חש רוכל צעיר מוחמד בועזיזי השפלה נוראה כששוטרת החרימה את עגלתו. זה לא היה יוצא דופן. אלא שהפעם אחרי שבקשתו סורבה הצעיר הלך למשרד הראשי של הממשל המקומי והעלה את עצמו באש והלהבה ההמונית פרצה, והביאה לשינוי.
והוא מתאר את המפגינים המסכנים את חייהם עד שהורידו את הרודן ששלט יותר מ 20 שנה. והוא מעודד את בני ובנות המדינות באזור שהשיגו אמנם את עצמאותן אבל לא זכו בחופש. במנגנונים לתלונות, בבחירות חופשיות, בבמות להביע את עצמם.
היעדר ההגדרה העצמית – הסיכוי לחיות את חייך כרצונך -- בא גם לידי ביטוי בכלכלה. יש שם עושר של נפט וגז, אבל זה רק הביא לכיסים של שגשוג, אבל בעולם החופשי העושר לא רק בא מהאדמה.
כי בכלכלה המודרנית יש להתבסס על ידע וחדשנות ואנשים אינם יכולים לפתוח עסק כאשר הם נאלצים לשלם שוחד.
אז המנהיגים הסיטו את מקור התלונות למערב מקור הקולוניאליזם. העוינות כלפי ישראל הפכה למוצא היחיד להתבטאות פוליטית. חלוקה לשבטים, אמונה דתית נוצלה כאמצעי להחזקה בשלטון.
ואולם האירועים בחצי השנה האחרונה הראו מבהיר אובמה כי שיטות דיכוי והסחת הדעת לא יצליחו יותר. טלוויזיה ואינטרנט הם חלון לעולם רחב יותר.
דור חדש הפציע. ושוב הדוגמה האישית בנאום: בקהיר שמענו את האם הצעירה שאמרה זה כאילו אני יכולה לראשונה לנשום אוויר צח. בצנעא שמענו את הסטודנטים האומרים: הלילה חייב להגיע לקיצו ,וכנ"ל הוא מצטט את המהנדס מבנגאזי וצעיר מדמשק.
זעקות אלה של כבוד אנושי נשמעות בכול האזור. ובאמצעות הכוח המוסרי של אי נקיטת אלימות השיגו עמי האזור במשך 6 חודשים יותר מאשר אלימות במרוצת שנים.
איזה תפקיד תמלא כאן אמריקה? כלומר הוא לא נוקט עמדה של שב וראה.
הוא זורם. הוא בעצם לא מתווה מדיניות, אלא תומך ומבטיח לסייע לשוחרי החופש המסכנים את חייהם ויוצאים לרחובות. במשך שנים אמריקה פעלה בהתאם לאינטרסים חשובים באזור. פעלה נגד הטרור, מנעה התפשטות נשק גרעיני, וידאה שהסחר יזרום בחופשיות, הבטיחה את ביטחון האזור, תמכה בביטחון ישראל ופעלה למען שלום ערבי ישראלי.
אנו נמשיך בכול זאת אובמה מבטיח.. עם זאת, אמריקה קשובה להתפתחויות באזור. על אמריקה לשנות את הגישה אליה ואם לא נשנה את הגישה שלנו , אנחנו עלולים להעמיק את הניכור בין אמריקה לקהילות המוסלמיות. מדגיש שהאינטרסים של אמריקה אינם מנוגדים להתפתחויות באזור.
משבנה את התשתית הכללית והפרטיקולארית של הסיוע של אמריקה למדוכאים במשטרים שוללי החופש חותם אובמה בסכסוך הישראלי פלשתינאי. ואומר שלאור תהפוכות אלה צריך לזוז כאן. והוא מדגיש את העיקרון שהתווה אותו בכול נאומו: יש לעודד את החופש, ולכן אי אפשר להסכים יותר שהפלשתינאים יהיו תחת כיבוש. ובזה הוא כבר אמר את הכול: אלא שהוסיף נקודות פרטיקולאריות כמו מדינה פלשתינאית דמוקרטית עם ריבונות משלה, וזה אומר לדידו פתיחת משא ומתן על בסיס גבולות 1967.
במסגרת תיאור אוהד זה של המתקוממים נגד הדיכוי מדבר אפוא אובמה על הסכסוך הישראלי פלשתינאי. המסגרת כבר מכתיבה את התוכן ואת הכיוון, ככה שדבריו על שתי מדינות, קרי מדינה עצמאית לפלשתינאים בגבולות יציבים להם היא לא רק פועל יוצא מתפיסתו הפרטיקולארית את הסכסוך הישראלי- פלשתינאי, אלא פועל יוצא של המתרחש באזור, והמתרחש באזור הוא ההתקוממות העממית בעד חופש, שאובמה כה מצדד בה. אז, מצב הפלשתינאים הוא לא יוצא דופן. ולכן, מדבר אובמה על גבולות 1967 כבסיס השיחות כי מעבר להן זה כבר הכיבוש. הנקודה הזאת היא שעוררה את התנגדותו הגלויה של נתניהו. הוא לא שלל את שאר העקרונות שהתווה אובמה ורק התנגד חד משמעית לגבולות 1967.
תגובת נתניהו לנאום אובמה במשרד החוץ האמריקאי היא ריאקציה נקודתית המתעלמת מהקשבה למבנה הנאום כולו. רטורית אובמה ארג נאום למשעי. אחרי שהודיע על תמיכתה וסיועה של ארה"ב לכול שוחרי החופש תחת המדינות מדכאות החופש -- הוא פנה לסכסוך הישראלי פלשתינאי בהגדירו את המצב הנוכחי של הפלשתינאים ככיבוש, ואז באו בנאומו מאוויי העצמאות שלהם תחת גבולות 1967. אבל לא גבולות 1967 הם עיקר הנאום, אלא רק פועל יוצא ממנו. נקודת המפתח היא מצב הפלשתינאים ככיבוש. כאן צדק נתניהו במענהו ששלל את ההתנחלות ביהודה ושומרון כמעשה
כיבוש, אבל זה היה מבנה נאום אובמה. הפלשתינאים הוכנסו לכאן במסגרת המעצבת של הנאום רק בגלל הגדרתם כנתונים תחת כיבוש. כי אובמה דיבר על שחרור כוחות הדמוקרטיה במדינות מדכאות, וברגע שדיבר על הפלשתינאים הכניס אותם אוטומטית לקטגורית הכבושים.
הבעיה של נתניהו איננה המילה 1967 אלא מילת הכיבוש כך מוגדרים השטחים על ידי נשיא ארה"ב. כי ברגע שהשטחים הוגדרו ככיבוש אז ברור שצריך לחזור לגבולות 1967.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה