השיח הציבורי בישראל הוא בוטה ובמידת-מה אפשר
למצוא בו סממנים של אלימות לשון. בספרו, השיח הישראלי – רציונליות מול
אגרסיביות (2010), כתב חוקר הרטוריקה, יהושע גתי: "הדיונים הפומביים
המתנהלים בשאלות מדיניות וחברתיות גורליות הם אמוציונליים ולא ענייניים, או
עובדתיים כפי שהיינו מצפים לאור חשיבותן" (עמ' 15). גתי הדגיש כי השיח הוא
בבואה של התנהגות וקבע: "השפה הישראלית – הפומבית והבין-אישית – איננה שפה
תקשורתית, אלא שפה עוקצנית המזלזלת בעמדות הזולת, שואפת להשיג תוצאות מהירות על
חשבון היריב, וחותרת להביס אותו. משום כך אנחנו מחמיצים הזדמנויות להגיע להבנה
הדדית וליצור זיקה בין אנשים; ויתכן שגם בין עמים. [...] השיח הציבורי בישראל הוא
רופס ואישי מחד-גיסא, ומאידך-גיסא הוא עשיר בפיתוח דרכי דיבור הרסניות – הפותחות
פתח לאלימות" (עמ' 10).
לפני ימים ספורים פרסם שופט בית-המשפט המחוזי
בתל-אביב, דוד רוזן, את גזר-הדין ב'משפט הולילנד'. מאז פרסום הדברים לא חדלה הביקורת
על סגנון כתיבתו של השופט. שופטים בדימוס, עורכי-דין ופרשנים לענייני משפט שגדשו את
אולפני השידור בערוצים רוויי תכניות הבישול והזמר הביעו בחלקם השתאות על חומרת הביטויים
שהשופט בחר לשלב בנימוקי גזר-הדין והטילו ספק ב'מזגו השיפוטי', או מצאו בניסוחיו
מניעים רגשיים. אחרים שיבחו את תעוזתו של רוזן ואת היותו שופט שקורץ מחומרים אחרים
מאלה שהציבור מורגל להם במערכת המשפט. וכך כתב רוזן בגזר הדין: "עובד הציבור הנוטל
שוחד משול למי שניתץ אבן פינה בעבודתו. הנוטל שוחד הינו בבחינת בוגד, איש מעל הבוגד
באמון שניתן בו, אמון שבלעדיו לא יכון, יקום ויהיה שירות ציבורי מתוקן".
בעניין אחר, התפרסמו דבריו של הסופר עמוס
עוז אשר לפעולות הנפשעות שמכונות בפומבי 'תג מחיר', או 'פשעי שנאה'. הסופר המחונן שאי-אפשר
להמעיט בהכרתו את חשיבות המילים שהוא משלב בדבריו, אמר: "רצינו להיות עם ככל העמים,
פיללנו שיהיה גנב עברי ותהיה זונה עברייה - יש גם קבוצות ניאו נאציות עבריות, זה שמן.
אין שום דבר בעולם שהניאו נאצים באירופה עושים ושהקבוצות האלה לא עושות פה".
עוז הוסיף שההבדל היחידי בין מבצעי פשעי השנאה בישראל לקבוצות הקיצוניות בחו"ל
נעוץ בכך, "שהקבוצות הניאו נאציות שלנו נהנות מרוח גבית של לא מעט מחוקקים לאומניים,
אולי אפילו גזעניים, וגם כמה רבנים שנותנים להם ביסוס שהוא בעיניי פסבדו דתי - התהום
שבין היהודים למלים של היהודים" (הארץ, 10/8/14).
עניין שלישי שהציף באחרונה את השיח
הציבורי בישראל הוא הטבעת קלון על מדינת ישראל בקביעה שמדיניותה חופפת למדיניות
שננקטה בדרום-אפריקה בתקופת היותה 'מדינת אפרטהייד'. דברים בנוסח דומה במקצת נאמרו
מפי ג'ון קרי, מזכיר המדינה של ארצות-הברית, לאחר כישלון השיחות להשגת הסכם בין
ישראל לבין הפלסטינים. קרי אמר בפגישה סגורה לקבוצת אישים מארה"ב, מיפן, מרוסיה
וממדינות מערב אירופה: "שתי מדינות הוא בבירור הפתרון האמתי היחידי. [...] מדינה
דו לאומית תהיה בסופו של דבר מדינת אפרטהייד עם אזרחים סוג ב' או מדינה שתחסל את הסיכוי
של ישראל להיות מדינה יהודית" (מעריב, 28/4/14). כעבור יממה הקהה קרי
את עוקצה של קביעתו הקודמת: "אילו יכולתי, הייתי מסובב לאחור את הטייפ ובוחר במילה
אחרת כדי לתאר את אמונתי שבטווח הארוך, הדרך היחידה לקיים מדינה יהודית ושני עמים ושתי
מדינות החיות זה לצד זה בשלום ובטחון היא באמצעות פתרון של שתי מדינות" (הארץ,
29/4/14).
ג'ון קרי אינו היחיד להגות מונח זה בהקשר
הישראלי. חוגים המבקרים את המשך שליטת ישראל בשטחי 1967 עוד ועוד נוקטים בפומבי
במונח - 'אפרטהייד'. כך למשל, כתבה עמירה הס, עיתונאית ובעלת טורי דעה ב'הארץ',
תושבת רמאללה: "האפרטהייד הישראלי אינו חופף לשלטון שהיה נהוג בדרום אפריקה, אך
ניתן לערוך בינם השוואה. גם בישראל ישנה הפרדה מכוונת בין שני עמים. [...] בהחלט לא
מתכוונים לגזענות הביולוגית הרשמית והעממית ששלטה שם, בדרום אפריקה. אמנם אצלנו לא
חסר יחס גזעני ומתנשא עם ספיחים דתיים ביולוגיים [...]. כן מתכוונים לפילוסופיית 'ההתפתחות
הנפרדת' של העמים ששלטה שם, לשון מכובסת לעקרון האי-שוויון, להפרדה המכוונת בין העמים,
לאיסור על 'ערבוב', לנישול הלא לבנים מאדמה וממשאבי טבע וניצולם למען רווחת האדונים.
גם אם אצלנו היא עטופה בתכריכים של נימוקי ביטחון, אושוויץ ונדל"ן אלוקי, המציאות
מתנהלת על פי אותה פילוסופיה, שנעזרת בחוקים ובכוח הנשק" (הארץ, 8/12/13).
איש הרוח הצרפתי בן המאה העשרים, ז'אן פול
סארטר, קבע בספרו 'מהי ספרות' - כי מילים הן אקדחים טעונים. מרגע שעזבו את רשות היחיד
ועברו לזירה הציבורית הפומבית, כאילו נורתה ירייה ואין ליורה שליטה על מעוף הקליע.
הסופר א"ב יהושע טען בספרו 'הקיר וההר' כי, "מלחמות גדולות ורחבות נטושות
בארץ בתחום המילים. יריות הנשק הן מעטות יחסית לכמות המילים הנורות כל הזמן, מכל העברים".
בלא ספק למילים יש עוצמה רבה והן יוצרות מציאות.
דומה כי, השופט דוד רוזן בחר להביע במלוא התוקף
והעוז את שאט הנפש מן הסאוב הפושה בישראל. לא עוד גנב עברי ראשון, לא עוד שליח ציבור
ש'לא ידע', אלא תעשיית שחיתות בלתי מבוטלת. עומס עוז הגה מדם לבו את שעיניו רואות
ואוזניו שומעות ואין המעשים פוסקים ולמרות זאת, הרשויות לאכיפת החוק רופסות
בעצירתם ובהשגת פורעי החוק. להבדיל, קרי ושוללי הכיבוש הביעו במונח הדרום-אפריקני
תסכול וזעם על חדלון ממשלות ישראל להביא לקץ הסכסוך עם הפלסטינים.
למונחים – 'בגידה'; 'נאו-נאציזם'
ו'אפרטהייד' יש מובנים מקובלים בתרבויות שבהן הם נהגים ובעת שהם מושמעים. אין דין
בוגד בעת העתיקה כדינו בתקופתנו; אין דין בוגד בזמן מלחמה כדינו בעתות רגיעה
ושלום; ואין דין בוגד בתרבות המערבית, או הליברלית לזה בתרבויות מסורתיות, או
שמרניות. יתר על כן, אין דין בוגד בין בני-זוג לבוגד בקבוצה, בארגון תעשייתי, או
במדינה. גם נאו-נאציזם יכול להיתפס במובן האתני, או הלאומני, במובן האנטישמי
הצרוף, או במובן הפשיסטי-פוליטי. אפרטהייד הוא מונח ששיקף מציאות שכמעט ובטלה מן
העולם ב-1994 בארץ מוצאה – דרום-אפריקה ומעשים דומים קשים ונוראים ככל שיהיו אינם
זהים ל'אפרטהייד'.
השימוש
במונחים אלה שלא בהקשרם המקורי, למרות הגוונים העדינים במשמעויותיהם נועד להעצים
את המסר שבו הם משולבים. כך לבטח סברו דוד רוזן, עמוס עוז וג'ון קרי, איש איש
וסגנונו, איש איש וטיעוניו. ואולם, אמר מי שזכה לכינוי 'החכם מכל אדם' – קהלת
בן-דוד: "דברי חכמים בנחת נשמעים" (קהלת, ט:17), והוסיף:
"טובה חכמה מכלי קרב" (קהלת. ט:18) ובספר משלי נכתב: "לשון
רכה תשבר גרם" (משלי, כה:15). מנגד, זכור הכלל שיוחס לאברהם הרצפלד,
למשה סנה וליצחק גרינבוים, שאחד מהם סימן כביכול ליד אחד מנאומיו שעליו להגביר את
קולו בהיעדר טיעון משכנע. מאז, נבע העיקרון: "אם אין לכם טיעון (נימוק) טוב,
הרימו את הקול!".
אין
חולק על כך שבשלושת המקרים המתוארים שחו חכמים – עמוס עוז, דוד רוזן וג'ון קרי.
ואולם, לו רק על-מנת שלא לספק ליריביהם ולמתנגדיהם תחמושת להיטפל לטון הדיבור
ולעניינים שבסמנטיקה טוב היה לו נקטו יותר בלשון המעטה המצליחה לחדור את מחסומי
הקליטה ואת חומות ההתנגדות התודעתית ובה בעת, אינן יוצרות אנטגוניזם לדבריהם ולהם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה