הנואם ונאומו - מאת פרופסור יהושע גתי

נאומו של חתן פרס ישראל בהיסטוריה,  פרופסור עירד מלכין,  בטקס חלוקת הפרסים, כנציג הזוכים הוא נאום אוטורטיבי, סמכותי, שגילם את אתוס הנואם, כאדם החלטתי, צלול ובעל קו ברור וחד. מבחינת השפעת הנאום זהו יתרון חשוב, שכן, כפי שכבר הטעים אריסטו, האתוס, קרי, מעמדו של הנואם הוא בעל כוח מכריע ברושם על הקהל.

בחרתי לפתוח באתוס דווקא משום שבמקרה הנדון זהו עיקר כוחו של הנאום. הנאום בנוי יפה: פתיחה המשווה בין עץ הדעת לעץ החיים הבנויה על עיצוב של אנטי תזה: דבר והיפוכו, מחירים מול ערכים: זהו טכסיס רטורי בדוק המאפשר את קליטת הדברים והישמרותם בזיכרון כסיסמא החוזרת ומושמעת (טכסיס שנשיא ארה"ב קנדי הרבה להשתמש בו). הנואם כנציג המקצועות ההומאניים מציין את חשיבות הענף, כביסוס ערכים , יכולת השוואה עם העולם, ובקיצור מבכה את ירידת המקצועות ההומאניים החיוניים לטעמו באוניברסיטאות, ותולה את הקולר בתוכניות מעוותות של משרד החינוך ובתקצוב ירוד. הוא מציין שבזמנו משלמד לתואר הראשון, כמעט לפני שני דורות, היה מספר המרצים במחלקתו , היסטוריה, באוניברסיטת תל אביב למעלה מ 40 לעומת 25 היום . זהו טכסיס רטורי שקוף, שכן הנואם איננו משווה את מספרי הסטודנטים אז והיום.

כלומר, הנאום האפידקטי, שהוא הנאום הטקסי, להגדרתו של אריסטו, הפך בנאום הפרס לנאום פולמוסי בעצם (דליברטיבי).

הנאום חסר הדגמות, ואף המחשות, מדוע ההיסטוריה (או הספרות) חשובה כול כך ואיך בתרומתה לחברה (פרט להצהרות הנואם) וזוהי הזדמנות רטורית שהוחמצה. שאחרת הדברים נשארים בגדר סיסמאות ללא קבלות אמיתיות. ורטוריקה ללא דוגמאות משמעותיות חסרה את ההוכחה שהיא דרג הביניים בין פרופגנדה לטיעון רטורי.

עם זאת, נשארת כאן שאלה עקרונית מעניינת: נניח שהנאום הכיל דוגמאות חזקות, מה היה קובע בתודעת המאזינים: אתוס הנואם או תוכן הדברים. חוששני שהאלטרנטיבה הראשונה היא שתשתלט על הקהל בדור זה של יחצנו"ת והברקות טלביזיוניות המסתובבות סביב האדם המקרין עצמה ופחות על תוכן הדברים על עומקם.