בלא מדעי הרוח ובהם היסטוריה – יהיו רק מחירים, לא ערכים מאת – ד"ר נדיר צור

לפני כשבע שנים, קודם שהיה לנשיא המדינה, בעת שבמשכן נשיאי ישראל התגורר מי שלימים היה לאסיר מספר 1418989 - משה קצב, אמר שמעון פרס: "אם זה היה תלוי בי, אני הייתי מבטל את לימודי ההיסטוריה, הרי בעידן האינטרנט אין טעם לשנן כמה אנשים נפוליאון הרג".

יורם דורי, יועץ התקשורת של פרס, שהיה בעת ההיא משנה לראש-הממשלה אהוד אולמרט והשר לפיתוח הגליל והנגב נדרש להסביר את הדברים שאמר השר הנכבד בכינוס של מנהלי חברות הזנק [סטארט-אפ] מישראל. הוא אמר: "פרס מאמין כי בימים שבהם הכל מופיע באינטרנט, לא רלוונטי על כמה פילים רכב חניבעל, וגם סוג האף של קלאופטרה לא מטרידה בעידן של מנתחים פלסטיים".

לקראת סוף כהונתו של שמעון פרס במשכן המייחל לדמות שתשיב לישראל את אותם ערכים נעלים שנביאי האומה הנחילו לתרבות העולם, בטקס חלוקת פרסי ישראל 2014, הגיע מענה פסקני לתפיסתו של השר שהיה לנשיא. פרופ' עירד מלכין שעוטר בפרס ישראל בחקר ההיסטוריה הכללית נבחר לשאת דברי ברכה בשם עמיתיו הנכבדים, כלות וחתני הפרס בחקר הרפואה, הפיזיקה, החקלאות, התלמוד, הספרות התורנית, האמנות, הניהול, וההיסטוריה הכללית.

נאום ברכה ותודה בטקס ממלכתי נמנה בדרך-כלל עם הסוגה המכונה – 'רטוריקה טקסית'. הפעלתה נועדה להנחיל לנמעניה ערכים ומידות-טובות ולטפח אתוסים וסמלים משותפים. הנואם הנסיבתי מקדש לעתים מיתוסים, מתאר מעשים של גדלות נפש, משבח דמויות שהפגינו אומץ לב ציבורי; או להפך, מגנה מידות רעות, או מוקיע קלקולים. ההוגה היווני, אריסטו, קבע בחיבורו בן האלמוות – 'רטוריקה', כי בזמן שנאומים פוליטיים נוגעים בדרך כלל בעתיד ומפעיליהם שואפים להשפיע בעניינים שעשויים להתקיים לאחר הנאום; ובזמן שנאומים משפטיים מתמקדים בדרך כלל בעבר ומפעיליהם שואפים להאיר באור חדש עניינים שכבר התקיימו; הנאומים הנסיבתיים, או הטקסיים נוגעים בדרך כלל בהווה ומפעיליהם משבחים או מגנים בני-אדם, או עניינים חברתיים, על-פי נורמות ומעלות הנהוגות בהווה – באותה עת. דוגמה מוכרת לרטוריקה טקסית היא – נאומו של יצחק רבין, זמן קצר לפני הירצחו. בעצרת למען השלום בכיכר שעוד נשאה את שמם של 'מלכי ישראל' אמר רבין: "אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה". רבין נקט באותו נאום ברכיב הבולט ב'רטוריקה טקסית' והוא – שימוש בחזרות אסתטיות יוצרות ריתמוס, או שוברות ריתמוס. אחת מהן הייתה: "עדיפה דרך השלום מאשר דרך המלחמה".

נאומו של פרופ' עירד מלכין תואם ברובו את הדגם המבני המובהק של נאומים פומביים, שאותו הנחיל אריסטו לתלמידיו. ניכר בו שילוב מושכל של רכיבי היסוד של הרטוריקה ובעיקר, הלוגוס (ההיגיון הפנימי של הנאום) ובמידת-מה הפאתוס (האמצעים המרגשים בנאום ובאופן נשיאתו). מבנה הנאום - פתיחה, ובה פניה לנמעני הנאום ומילים אחדות המתקשרות לנושא המרכזי; מבוא, ובו תיאור כולל של העובדות, הגדרות ספורות וכותרות לנושאי המשנה בנאום;  גוף-הנאום ובו טיעונים והנמקות הכוללים אזכורים וסימוכין המתקשרים לסמלים ולנראטיבים האגורים באוצרות ידע ובתרבות הכלל; סיכום, ובו מסקנות שאותן מבקש הנואם להעביר לנמעניו; ונעילה – משפטי סיום.

פתיחה – דעת וחיים; פרסים ואלמוות.

דעת האדם מרקיעה שחקים אך קצרים ימיו. מעץ הדעת כבר טעם אך לא מעץ החיים. "הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת, טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ, וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם". זוהי סיבת גירושו מגן עדן. אז איך בכל זאת נוגעים באלמוות? כיצד לגרום לה לדעת האדם להתמיד גם אחרי מותו? ביוון הקלסית הפרס, ההכרה בהישג, הוא גם רגע ההתעלות, רגע המגע עם האלמוות. אמנם בן-חלוף הוא האדם אך לא הישגיו המתמידים גם אחריו. כלות וחתני פרס ישראל, עמיתי, בשם כולנו אני מודה על הזכייה המייצגת את מכלול העשייה האקדמית, המחקרית ההגותית והחברתית, מכלול שהוא קניין לדורות.

מבוא – העולם, המדינה, האדם והצדק.

לפני כאלפיים וחמש מאות שנים, שורר המחזאי סופוקלס: "גדוש פלאות הוא העולם אך אין מופלא מן האדם! הוא למד שפה ודיבור, ומחשבה מהירה כרוח, ונטייה לעצב סדרי מדינה... כשהוא מקיים את חוקי הארץ ואת שבועתו לצדק – מתעלים הוא וארצו" [אנטיגונה תרגום אהרון שבתאי]. יכול אני היום להשתמש במושג "אזרחים" בזכותם של היוונים שהמציאו את מושג האזרח כניגוד למושג "נתין". הם שהמציאו לא רק את הדמוקרטיה אלא את הפוליטיקה בכלל, את הרעיון שהמדינה, הפוליס, אמורה להיות שותפות הדדית.

גוף הנאום

א. תרבות יוון, ההיסטוריה ו'אני'.

זכיתי להתאהב בתרבותה של יוון בילדותי וכמה שמחתי כשבכיתה ו' אפילו למדנו על כך בבית הספר. אלא שזו הייתה הפעם האחרונה. מוזר, שהרי זו הציוויליזציה שהעניקה לנו את הפילוסופיה והתאטרון, את המדע והגאוגרפיה, את הפוליטיקה ואפילו את הקטגוריה הנקראת "היסטוריה". לולא הם לא הייתי זוכה להיות חתן פרס ישראל.

ב. היסטוריה אינה ביוגרפיה, אין לה סוף והיא דיאלוג מתמיד בין הווה לעבר. משרד החינוך החליט אחרת.

כאילו מישהו במשרד החינוך, כבר לפני כמה עשורים, החליט שהיסטוריה וביוגרפיה זה אותו הדבר: היסטוריה עתיקה מתאימה לקטנים; ימי הביניים טובים לחטיבת הביניים, ובגיל ההתבגרות אפשר סוף סוף ללמוד מה קרה לאחרונה. אבל היסטוריה איננה ביוגרפיה, ואין לה סוף, כמו בטרגדיה, המעניק משמעות להתחלה. ההיסטוריה היא מזיגה של עובדה ואמת מדעית יחד עם הסיפור שאנו יוצרים מחומריה. אנו בוחרים מתוך העבר: מצדה, למשל, נשכחה מהזיכרון הקולקטיבי במשך כאלפיים שנים עד לאחרונה. בקיצור, היסטוריה היא הדיאלוג המתמיד שלנו עם העבר. היסטוריה זה "לא מה שהיה פעם".

ג. היסטוריה אינה זיכרון, היא מפרקת זמנים בוחנת תהליכים ומלמדת מהי יחסיות.

היסטוריה גם איננה זיכרון. היה זה בשנת 1939, במשך שעות-המתנה ארוכות בתחנת רכבת בסופיה שבבולגריה, כשנפגש עיתונאי בריטי במשפחת פליטים ששוחחה במשהו שנשמע כספרדית והתברר כלדינו. מהיכן אתם? שאל. "קודם היינו בטולדו, אחר כך באיסטנבול, וכעת אנחנו כאן," אמר אב המשפחה. העיתונאי סבר לתומו שמדובר בפליטי מלחמת האזרחים בספרד עד שהבין שאב המשפחה מסכם עבורו את חמש מאות השנים האחרונות: גירוש ספרד, החיים באימפריה העותומאנית, וכעת... הזיכרון דוחס דברים יחד. ההיסטוריה, לעומת זאת, מלמדת יחסיות, מפרקת את הזמן, חותרת להבנת סיבות ומאפשרת להגשים את מידת האנושיות שבנו דווקא משום יחסיותה. הרודוטוס, אבי ההיסטוריה, אומר שאם כל בני האדם, מכל רחבי תבל, יביאו את כל הצרות שלהם למקום אחד ויוצע להם להתחלף ביניהם, בסופו של דבר כל אחד יעדיף לחזור הביתה עם הצרות של עצמו.

ד. ההיסטוריה הכללית מקנה כלים להשוואת תרבויות ומעניקה פשר לכל תרבות ותרבות.

ההשוואה המתמדת היא העיקר. אם לא נלמד את תרבות העולם ואפילו לצורכי בחינה עצמית ויעילות נהיה מוגבלים, נמוכי גבה וצרי אופק. הזיקה הרחבה עם העולם היא המעניקה, גם לנו, משמעות. הבה נזכור, כדברי אליאס ביקרמן, שהיהודים היו ל"עם הספר" רק אחרי שתורגם התנ"ך ליוונית.

ה. מדעי הרוח ובהם ההיסטוריה מקנים משמעות לעשייה. בלא מדעי הרוח יתוודעו הבריות – למחירים, לא לערכים. סין וסינגפור להן מעמד נכבד בכלכלה ובחדשנות בעולם כבר הכירו בחשיבות מדעי הרוח. בציון שתי המדינות הנואם עשה שימוש במידע קודם הידוע לנמענים ואין צורך להוכיח אותו. המידע אצור בזיכרון הקולקטיבי של כל נמען נבון, באוצר הידע, או בניסיון חייו.  

היסטוריה, שפה, ספרות ופילוסופיה הן אבני היסוד של מדעי הרוח, המגדירים והעוסקים במשמעות הסיטואציה האנושית. אלא שזה תחום ההולך ונשחק, ממש בה-בעת שמדינות כמו סין וסינגפור הפכו את סדרי העדיפות שלהן ומשקיעות סכומי עתק דווקא במדעי הרוח, מתוך הבנה (מעשית לחלוטין!) שיצירתיות, חידושים וקדמה לא באים ממי שיודע איך לעשות משהו בתוך הקופסה אלא למה בכלל לבחור בקופסה הזאת.

מדעים הומניים הם הנותנים את הטעם לעשייה, הם המעניקים לה משמעות. "הציניקן מכיר את המחיר של כל דבר ואת הערך של שום דבר", אומר אוסקר ויילד. ללא מדעי הרוח יש סכנה שנכיר רק מחירים ולא ערכים.

ו. מדעי הרוח חיוניים לחברה ולדמוקרטיה. טיעון חוזר להדגשת רכיב ההשוואה הטמון בידע היסטורי. ראו טענה ב' בגוף-הנאום. כאן סולל הנואם את הדרך לסיכום הדברים.

החיים שאינם נמצאים בבחינה עצמית אינם ראויים לחיותם, טען סוקרטס, ובדיוק בבחינה העצמית, הן האישית והן הציבורית, טמונה חשיבותם של מדעי הרוח גם לחברה ולדמוקרטיה. לא נוכל לפתח את הדמיון שלנו ללא השוואה: השוואה ספרותית, לשונית, פילוסופית, והיסטורית.

סיכום – יחס המדינה לחקר ההיסטוריה וללימודיה לוקה בחסר. "היסטוריה זה לא מה שהיה פעם"... ההצהרה נוקטת מטבע לשון במשלב דיבור מעט נמוך מן המשלב לאורך כל הנאום – אך נפוץ ביותר בשימוש. למשל, בשיר שחיבר הפזמונאי חיים קינן והנושא מטבע לשון זה: "מי עוד זוכר/ שהיה זמן אחר?/

מי חולם על האתמול?/ מי מתגעגע לאוהל שוקע בחול?/ פעם רעבנו,/ פעם כאבנו,/ פעם חשבנו שאהבנו,/ כשכל ליטוף היה מעשיה./ פעם קירבנו,/ פעם קרבנו/ פעם הקרבנו,/ פעם רבנו/ נוסטלגיה זה כבר לא מה שהיה".

לפני כארבעים שנה, כשסיימתי את לימודי התואר הראשון, וכשהמדינה הייתה ענייה בהרבה, החוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב תחת הנהגתו של מורי וחתן פרס ישראל, הפרופסור צבי יעבץ, מנה יותר מארבעים חברי סגל. כיום, כשהוא עדיין נחשב לאחד החוגים הגדולים ביותר, יש בו כעשרים וחמישה בלבד. היסטוריה זה לא מה שהיה פעם.

נעילה – פרס ישראל שעתה זה הוענק לנו הוא אות הערכה לחברה ולמדינה ביום שבו פוגשים הישגים מחקריים, תרבותיים וחברתיים את עצמאות המדינה ואת קיומה. משפט 'המחץ' המפויס הוא – "זר הדפנה בו זכינו ביום מיוחד זה, יום עצמאותה של מדינתנו, הוא פרס לא רק למי שזכה בו אלא, ובעיקר, למי שהעניק אותו".

אודה שזהו רגע נשגב, מרומם ומרגש. כדובר מטעם כלות וחתני הפרס אין זה הרגע להביע את התודה האישית העמוקה שאני חש כלפי אלה שהביאוני עד הלום. אלה שעיצבו את האישיות, הרגש והחשיבה בהקשרי המשפחה, האהבה, ההוראה והידידות. זר הדפנה בו זכינו ביום מיוחד זה, יום עצמאותה של מדינתנו, הוא פרס לא רק למי שזכה בו אלא, ובעיקר, למי שהעניק אותו: החברה ומדינת ישראל החוגגת היום את החפיפה שבין הישגים מחקריים, תרבותיים וחברתיים לבין עצם קיומה ועצמאותה.