נתניהו, השואה
והגרעין האיראני
מאת – ד"ר
נדיר צור
השכנוע
עשוי להיות מושג באמצעות טיעונים שקשה להפריכם, באמצעות מניפולציות של סמלים, או
באמצעות מסרים מעוררי חרדה, או אהדה. מטרת הנואמים לשנות ולגרום לנמענים לציית, או
להיענות להם, לחזק את עמדותיהם הקיימות, לגייסם למטרותיהם וכן גם להניעם. זאת, לאחר
שהשכילו לגרום לערעור מחסומיהם הפנימיים ולאחר שהתנגדותם הטבעית של הנמענים נחלשת נוכח
אמצעי השכנוע הרטוריים שהופעלו עליהם.
בראש
ובראשונה הנואמים ממקדים את מיטב מאמציהם על מנת לגרום לנמעניהם להתעוררות
רעיונית, או רגשית ובתהליך מגמתי מדריכים אותם להסכמה ואף להנעה לפעולה רצויה.
השימוש המעשי ברטוריקה הוא בתור במכשיר המשמש לבניית מערכות פוליטיות, חברתיות
ותרבותיות משותפות ולשליטה בהן, כלי בולט בתהליכי מיקוח חברתיים ופוליטיים וערוץ
להמרת תפיסות רווחות בהבניית המציאות החברתית. נאומים רבים משמשים להעברת מסרים בעת
שחסרה הסכמה, או משקיים קונפליקט. לא אחת משקיעים נואמים מאמץ לא רק להנחות נמענים
להתנהג בדרך הטובה להם, אלא להרתיעם מהתנהגות המנוגדת לתפיסותיהם
בתקופתנו,
אולי יותר מאשר בעבר, משהייתה המיומנות לנאום
תנאי לזכות במנהיגות, היום היא נחשבת תנאי הכרחי לקיום אפקטיבי של
תהליכי-מנהיגות, לא רק מפתח לחדור למועדון בעלי השררה והעוצמה.
בנימין
נתניהו לוקה באחד משלושת רכיבי היסוד שאותם זיהה אריסטו בתהליכי השפעה - האתוס. זהו
משקל אישיותו של הנואם והוא כולל את המידע המוקדם שיש לקהל הנמענים על הנואם
(דמותו בעיניהם, עוצמתו, אמינותו, ההערכה שרוחשים לו). ליקוי זה פוגם במידת מה
בהצלחתו השלמה של תהליך ההשפעה והשכנוע שלו. כאמור, נתניהו מצטיין ברכיב הלוגוס
הארגומנטטיבי והרציונלי ועוד יותר ברכיב הפאתוס הקשור לאמצעי ההבעה ולדרך הרצאת
הדברים.
את
נאומו בעצרת הפתיחה הממלכתית לאירועי יום הזיכרון לשואה לגבורה תשע"ד (27-4-2014)
פתח ראש-הממשלה במבוא מרגש ואישי המתקשר לחוויות פרטיות ולדמויות שלהן – שֵם ושלא
קשה להזדהות עמן. נתניהו הזכיר את ראש ממשלת קנדה, סטיבן הארפר, ידיד ישראל, שלו
הוא אמר: "החובה העליונה שלי כראש ממשלת ישראל, היא להבטיח שלא יהיו עוד אתרי
זיכרון כאלה ושלא תהיה שואה נוספת"; את 'שלום' ניצול שואה בן 89 שעזב את ביתו
בעודו נער כדי להציל את נפשו; את 'פלה' ניצולת שואה שבגיל שבע איבדה את אחותה
הקטנה בת השנתיים ובפגישה עמו עוד באותו בוקר אמרה לו: "אני לא זוכרת מה קרה
אתמול ושלשום, אבל [...] אני זוכרת את עיניה הדומעות והעצובות של אחותי בת השנתיים".
לאחר
דברי המבוא פרס נתניהו את משנתו, אותה הגדיר במשפט: "עלינו לזהות סכנה קיומית
בזמן, ולפעול נגדה בזמן".
נתניהו
תהה – "מדוע בשנים שקדמו לשואה,
רובם המכריע של מנהיגי העולם וגם רובם המכריע של מנהיגי עמנו, לא ראו את הסכנה
מבעוד מועד? כי בראייה לאחור, כל סימני הסכנה היו גלויים לעין".
ראש-הממשלה
ביטא רעיון זה בהיגד קליט שבולט בו שימוש במצלול – "בראייה לאחור, קו ישר מוביל מחוקי הגזע לתאי הגזים".
הטיעון
העיקרי של נתניהו בהמשך מתקשר לשאלת הפתיחה – מדוע לא נצפתה הסכנה בעִתה ומדוע
ספגו המתריעים על הסכנה קיתונות של גידופים. וכך אמר: "ובכן, אני שואל: כיצד
ייתכן הדבר, שרבים כל כך לא הבינו את המציאות? האמת המרה, האמת הטראגית, היא זו:
זה לא שהם לא ראו, הם לא רצו לראות. ומדוע הם בחרו לא לראות את האמת? כי הם לא רצו
להתמודד עם ההשלכות של האמת".
להדגשת
המסר שב נתניהו על הדברים בנוסח יותר קליט: "אבל עיניים להם ולא יִרְאו, אוזניים להם ולא יִשְמָעו".
ראש-הממשלה הוסיף: "כשאינך רוצה לקבל את המציאות כפי שהיא, ניתן
להתכחש לה. וכך בדיוק עשו מנהיגי המערב. הם פטרו את הרטוריקה הרצחנית של
הנאצים כמשרתת פוליטיקה פנימית גרמנית. הם המעיטו מחומרת הסכנה
של
ההתעצמות הצבאית הנאצית, והציגו אותה כנובעת מרצון טבעי של עם גאה, שיש להתחשב
בו,
להשלים עמו. המציאות הייתה ברורה, אבל היא נעטפה בבועה של אשליות. ובועה זו
נופצה
על ידי מתקפת הבזק של הנאצים על אירופה. מחיר האשליות ומשאלות הלב היה כבד
מאוד,
כי כשסוף סוף פעלו מנהיגי המערב, עמיהם שילמו מחיר נורא".
בשלב זה של הנאום הגיע מקטע המפתח ב'גוף הנאום' [חלק הנאום המרזי -
על-פי אריסטו] – "אזרחי ישראל, אחיי ואחיותיי, האם העולם למד לקח מטעויות
העבר? כי היום שוב אנו עומדים בפני עובדות ברורות ובפני סכנה מוחשית".
אודה ולא אבוש אין אני חש נוח בהשוואת מעשי הנאצים במחצית הראשונה
של המאה ה-20 – הן לאיראן, לסוריה, או לכל עריץ אחר עלי אדמות; הן לישראל, לחיילי
צה"ל, או לממשלתה [פרופ' ישעיהו לייבוביץ': "לרוב היהודים שרצונם להיות
יהודים אין תוכן אחר ליהדותם, מלבד הסמרטוט הצבעוני המחובר למוט, מדי הצבא,
והפעולות הנעשות בשמם של סמלים אלה. מחוץ לגבורה קרבית ולשלטון אין תוכן אחר
ליהדות. עכשיו מתגלם הכל במדיניות ובמנטליות יהודונאצית".]
שואה הייתה אחת ויחידה [האסון שפקד את העם הארמני זכאי לכל כינוי
אחר לבד משואה. הלשון רוויה מונחים להבעת 'רצח עם' לגווניו] והלוואי שלא תהא שנית.
השימוש התכוף ב'שואה' בטיעונים ובשיח הציבורי – גורם לזילותה, מגמד
את האסון ופוגם ב'אתוס' של כל נואם ושל כל רטוריקן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה