מטרתי פרק זה אני מבקש להראות איך אותו נושא "מותקף" משני כיוונים שונים בעלי מגמות שונות בתכלית. שניהם מנמקים . הרטוריקה מוצגת כאן במלוא ביטויה: מבחר המילים למטרות שונות, וזהו כוחה האמיתי של הרטוריקה: לפתוח את הדלת לעימותים מנומקים, להשקפות מנוגדות, והשאלה היא איך ישכילו המתמודדים להתדיין ולנצל את המילים המתאימות ודרך הביטוי ההולמת להצגת טענותיהם.
א.
לפנינו סיטואציה רטורית קלסית: עימות לא ישיר אמנם--בכתב – בין שתי דעות שבעליהן, חברי הכנסת מרב מיכאלי מזה וצחי הנגבי מזה, ניצבים משני הקצוות של הזירה המדינית פוליטית. שניהם מביעים איש אישה את דעתם באשר לדרך בה יש לטפל בנוגע להליכת שלושת חברי בלד לבתיהם של מרצחים ערביים שחוסלו על ידי כוחות הביטחון הישראלי וישראל מחזיקה בגופותיהם. אנשי בלד עוררו סערה בביקורם בתי הרוצחים בעמידת הדום המתועדת שלהם ככבוד לרוצחים, שפורשה בציבור היהודי כאות הזדהות. הכנסת דנה בשאלת עונשם של חברי כנסת אלה אם בכלל. ולרגל הסערה הציבורית פרסם מעריב (בגיליון 10 פבר' 16) את העימות בין השניים.
נקודת המוצא של מיכאלי היא שהמעשה הוא לא ראוי:
נכון, חברי הכנסת של בלד עשו מעשה שגם לאלה מאיתנו שמאמינות בדו קיום ובשלום קשה לחיות איתו. לא משנה מה היו המניעים שלהם, המראה שלהם עומדים לזכר מי שרצחו אחים שלנו הוא בלתי נסבל עבורנו.
לפנינו עימות תרבויות חריף. חברי בלד טענו שעמידתם שם איננה עדות להזדהותם עם הרוצחים אלא שיקוף של מנהג קיים בחברה הערבית. דא עקא, שהחברה היהודית רואה במעשה ביטוי אמפאטי לרוצחים. מן הסתם, עולה שאלה האם אנו רשאים לאכוף את חוקינו, מנהגינו וערכינו על בני תרבויות אחרות? מדבריה לעיל של מיכאלי נראה שהיא מניחה שכן. להבהרת יתר של העניין ניתן את הדעת לדיאלוג מצמרר שהתנהל בין האתונאים לבני העיר מלוס בזמן המלחמה הפלופ ונסית בין ספרטה לאתונה כמסופר אצל תוקידידיס. אתונה ביקשה מבני מלוס לשמור על ניטרליות אך אלה התמרדו, והאתונאים הגיבו בדיכוי אכזרי. הם הרגו את הגברים של מלוס ודנו את הנשים והילדים לעבדות. לאור הרגישות העניין מובא בהבלטה יוצאת דופן על ידי תוקידידס בפרקים פה –קיג של חיבורו. למול התחנונים הקוראים לצדק של בני מלוס , האתונאים מציגים את נימוק הכוח. איש לא יגן על בני מלוס, אומרים האתונאים, כיוון שהכול חייבים לקבל בהכנעה את הדין של הצורך הטבעי, הדוחף את בעל הכוח להפעילו:
אתם יודעים כמונו, בעניינים האנושיים הצדק בא על אישורו רק כשכוח הכפייה של שני הצדדים שקול, ושהחזקים מבצעים מה שיש לאל ידם, והחלשים נכנעים להם (פט 5).
האתונאים מבהירים אפוא שעל בני מלוס לקבל בהכנעה את הדין של הצורך הטבעי:
לא אנו שמנו את החוק הזה , לא אנו היינו הראשונים, שהשתמשו בו משהושם, אנו מצאנו אותו קיים, ואנו נשאיר אותו לדורות הבאים (קה 5).
זהו "דין כוח הטבע" שעומד מאחורי קביעתה של מיכאלי שהעמידה הזאת של חברי בלד היא אקט "בלתי נסבל עבורנו".
וחרף זאת מיכאלי מתנגדת בתוקף לסנקציות של ענישה כלפי חברי בלד מטעמה של הכנסת.
ב.
שהאדם נחון במעלה מיוחדת היא כוח הדיבור זה דבר מובן מאליו. ואכן מחקרי הרטוריקה ניזונים מהנחה זו. השפה מורכבת מרכיבים שהתורות הלינגוויסטיות מיטיבות לפרט ולחקור . עם זאת, לא לעיתים קרובות מדי מתמקד המחקר די במבחר המילים שמכוונות לעצב את תזת המאמר (הנאום) ובעצם בחירת דרך הצגת הנושא (ראו Lakoff RT The Rhetoric of the Extraordinary. Pragmatics 11 (2001) 309-327. וגם Perelman, C. 1982. The Realm of Rhetoric. Notre Dame: Notre Dame. 33-40.
כבר הזהיר אריסטו שאין זה מספיק שנדע מה רוצים אנו לומר אלא שצריכים אנו לתת את הדעת על האיך אחרת הנושא לא ייקלט: "כי לא די לדעת מה יש לומר, אלא הכרח גם לדעת כיצד לומר זאת" (רטוריקה 1403b ). המילה היא בעלת קונוטציות והיא מתחברת עם הקורא ( או המאזין) בדרך שהיא מפעילה תגובות וקישורים ואסוציאציות מעבר לפרושה הסמנטי. כך, כשאני נתקל במילה טרור בקונטקסט הסכסוך, אינני בדיוק חושב על רובספיר שבו נקשרה המילה טרור במובן של העלאה המונית לגרדום של המתנגדים (Régime de la Terreur), (on line ethymology Dictionary ) וגם אינני חושב על הגדרות הטרור כלחימה אלימה להשגת מטרות מדיניות. המילה מצלמת לי רצח ברוטאלי של חסרי ישע, התפרצויות חיתיות של צמאי דם. במילים אחרות, למילה יש כוח שהוא אי- רציונאלי, כקביעתו של קסירר:
הזיקה הראשונית בין הלשון למודעות המיתית-דתית מבוטאת בראש ובראשונה בעובדה שכל המבנים המילוליים מופיעים גם ככוחות מיתיים, שהמילה לאמתו של דבר הופכת למקור עיקרי,שבו מושרשים כל הישויות והעשייה (Cassirer 1946: 44-45)).
ובעקבותיו כותבת עפרה בנג'ו:
השיח נעשה דרך מילים היוצרות את השפה. בסוגיה זו השימוש במילים עלול להיות אקוטי, ובמובן זה תרם קסירר, המבחין בין המילה הסמאנטית למילה המאגית (המיתית) . המילה הסמאנטית נועדה לתאר דברים או יחסים בצורה הגיונית ובהירה, בעוד שהמילה המאגית נועדה ליצור אפקטים מסוימים ולעורר רגשות מסוימים (בנג'ו תשנו: 14).
המילה היא בעלת כוח חיותי ומעוררת קשרים אסוציאטיביים . שאלותיי הן אפוא (א) מהן מילות המפתח הנקוטות על ידי בעלי הפולמוס שלפנינו שבאמצעותן ביקשו להשריש בלב קוראיהם את ממשיות דבריהם ו(ב) אשר לדרך הצגת הנושא: מהי אותה בחירה מודעת של בעל הפולמוס שבחר לנמק את עמדתו בדרך ספציפית, מהי אותה דרך. העניין הוא שהמציאות פנים רבות לה ודרך הצגתה היא בחירתו של הכותב \נואם שמביע בדרך פרשנותו את המציאות הבלעדית לו ואשר תעצב מבחינתו את דעת קוראיו. כלומר, בעל הפולמוס חותר להציג את הדברים (הסיפור) מזווית ראיה שלא תהיה "האמת" גרידא כפשוטה כדוח משטרתי אלא מנקודת ראות כזאת שתשרטט את השקפתו הוא ושתמצא את האפיק שיתחבר עם הקורא בהיותו מודע לכוח בחירת מילותיו ודרך הצגתו את הדברים.
ג.
שני המאמרים פותחים בציוני זמן: "חודשים ארוכים נמשך גל הטרור ברחובות " כותבת מיכאלי מול "בעשור האחרון מתאפיינת פעילותם החוץ פרלמנטארית של כמה חברי כנסת ערביים בייצור סדרתי של פרובוקציות מקוממות" מתחיל הנגבי את רשימתו. מיכאלי ממשיכה : "ומציב דף חדש של חוסר ביטחון אישי ושל פחד". ומיד באותה משיכת קולמוס: "נתניהו נכשל כישלון חמור בהצגת פתרונות למצב". תשומת הלב הוסחה במהירות מהטרור לנתניהו כמי שכשל כאן.
כלומר, מיכאלי, ממנהיגות האופוזיציה, הסיטה את הדיון ליריבה הפוליטי, נתניהו, ואנשי בלד נדחקו. בעוד שהנגבי, חבר הקואליציה, מדבר מידית על טרוריזם ובלד.
ד.
מבחר המילים:
5 פעמים מופיע נתניהו אצל מיכאלי פלוס התייחסות אליו בגוף שלישי נסתר "הוא": פעמיים ברציפות . הערבים נזכרים פעמיים אצל מיכאלי ופעם אחת אצל הנגבי המזכיר את סיעת בלד פעם אחת ומתייחס אל חבריה בשמותיהם כאשר חנין זועבי מוזכרת פעמיים. מיכאלי מזכירה 5 פעמים דמוקרטיה הנגבי איננו מזכיר דמוקרטיה. חסינות מופיעה פעם אחת אצל מיכאלי. טרור פעמיים אצל הנגבי בלוית רצח (פעמיים), קטל, אלימות, בוז, הפקרות.
נוכל להתוות מתאר מילוני ערכי קונוקאטיבי בהתאם: נתניהו – לא חברי בלד – הוא המככב אצל מיכאלי כאשם לסיטואציה שנוצרה ומודגש ערך הדמוקרטיה כערך המוביל וזאת לעומת טרור, אלימות, קטל אצל הנגבי. האירוע נצפה משני כיוונים: אחריותו של נתניהו לשמירת הדמוקרטיה וכישלונו מול פיתוח נושא הטרור הטעון הקורא לסנקציות נגד תומכיו.
ה.
הנגבי מפרט: הוא מפרט את מקרי רצח הטרור, נוקב בשמותיהם של חברי בלד, חוזר לזועבי עם הספינה במשט לעזה. הפרוט אמור להמחיש, לפרוט על הרגשות. הרגש נעדר ממיכאלי. טרור לא נזכר אצל מיכאלי. מאידך גיסא, מיכאלי מפעילה את אסטרטגית ההפחדה : היום חברי כנסת ערביים מורחקים מחר חברות כנסת שלא תמצאנה חן בעיני נתניהו תורחקנה. דא עקא, שזו הפחדה עקרה הואיל והיא מופעלת על המישור האבסטרקטי ערטילאי. ותיאור מופשט עקרוני איננו מחלחל לליבו של הציבור. מאידך גיסא, התיאור האסוציאטיבי של פרוט הנרצחים חסרי הישע: ילד הרוכב על אופניו, קשיש בדרכו לתפילה בכותל (לא סתם מקום תפילה)—זה מסעיר, מחיה. לפנינו שימוש באמצעי רטורי יעיל commoratio המתואר על ידי המחבר של ad Herennium "ישיבה על הנושא":
Dwelling on the point occurs when one remains rather long upon, and often returns to, the strongest topic on which the whole cause rests. Its use is particularly advantageous, and is especially characteristic of the good orator, for no opportunity is given the hearer to remove his attention from this strongest topic (4. 45).
ו.
נדגיש, היגיון, איפוק ללא המחשות וללא פניות אמוציונאליות אלה הם תרגילים אקדמאיים אבל כשל של דיסקורס המיועד להפעים שזה תפקידה של הרטוריקה, וזה תמצית כישלונו הפוליטי של השמאל הליברלי המיוצג בזאת על ידי מיכאלי. הימין בקולמוסו של הנגבי פועל על הפאתוס, המטען האמוציונאלי:
Passion is the mover to action, reason is the guide
G Campbell the philosophy of rhetoric 1776 ed. L f bitzer cabondale souther Illinois university 1963 100-01
ואריסטו מטעים:
הריגושים הם אותם דברים, שבהשתנותם הם משפיעים על שיפוטינו, והם מביאים בעקבותיהם כאב או עונג, כגון עם, כאב, חמלה, פחד וכיוצא באלה (א1378).
המילים הטעונות: טרור, רצח (פעמיים), קטל, אלימות, בוז, הפקרות בתוספת לפירוט מעשי הזוועה הם מנופי הריגוש.
ומסכם את אי האפקטיביות של הטיעון המופשט הליברלי אקדמאי חסר הריגוש ג'ורג' לקוף כדלקמן:
"They don't understand their own moral system or the other guy's, they don't know what's at stake, they don't know about framing, they don't know about metaphors, they don't understand the extent to which emotion is rational, they don't understand how vital emotion is, they try to hide their emotion. They do everything wrong because they're miseducated. And they're proud of that miseducation. Oxford philosophy reigns supreme, right? Oxford philosophy is killing the world."
http://www.theguardian.com/books/2014/feb/01/george-lakoff-interview
מאמרה המנומק הגיונית של מגינת הדמוקרטיה, מיכאלי, מבהיר וממחיש את רפיסות הטיעון של הליברלים המנותקים מחיי היום יום ברטוריקה "אוקספורדית".
והרטוריקה של טרמפ תמחיש. זוהי רטוריקה פשטנית ביותר. מילון שאף ילד בן 9 יקלוט. אין ניתוחים פוליטיים אלא פופוליזם קיצוני. אסאד , נשיא סוריה נקרא על ידו bad guy, bad guy. מילים פשוטות, בוטות החוזרות על עצמן. מתנגדיו נקראים טיפשים. המשפטים קצרים מאד. זהו סגנון "של החברה" , וזה מה שההמון אוהב, מזדהה וקולט (ראו L. Mouren. Good, Bad. Yahoo.com זאת לא הפילוסופיה האוקספורדית. קיצוניותו, ופשטנותו של טרמפ היא חריגה אבל בעיקרון יש לתת את הדעת לכוח הרטורי הטמון בהתבטאות הזאת ובפרט כשהיא מושמעת מפיו של מועמד מוביל לנשיאות, "הוא משלנו", זהו המסר שעובר. דא עקא, שהשמאל הליבראלי איננו מעיז להשתמש בשפה הפשוטה, המטפורית, ומאבד את הקהל.
א.
לפנינו סיטואציה רטורית קלסית: עימות לא ישיר אמנם--בכתב – בין שתי דעות שבעליהן, חברי הכנסת מרב מיכאלי מזה וצחי הנגבי מזה, ניצבים משני הקצוות של הזירה המדינית פוליטית. שניהם מביעים איש אישה את דעתם באשר לדרך בה יש לטפל בנוגע להליכת שלושת חברי בלד לבתיהם של מרצחים ערביים שחוסלו על ידי כוחות הביטחון הישראלי וישראל מחזיקה בגופותיהם. אנשי בלד עוררו סערה בביקורם בתי הרוצחים בעמידת הדום המתועדת שלהם ככבוד לרוצחים, שפורשה בציבור היהודי כאות הזדהות. הכנסת דנה בשאלת עונשם של חברי כנסת אלה אם בכלל. ולרגל הסערה הציבורית פרסם מעריב (בגיליון 10 פבר' 16) את העימות בין השניים.
נקודת המוצא של מיכאלי היא שהמעשה הוא לא ראוי:
נכון, חברי הכנסת של בלד עשו מעשה שגם לאלה מאיתנו שמאמינות בדו קיום ובשלום קשה לחיות איתו. לא משנה מה היו המניעים שלהם, המראה שלהם עומדים לזכר מי שרצחו אחים שלנו הוא בלתי נסבל עבורנו.
לפנינו עימות תרבויות חריף. חברי בלד טענו שעמידתם שם איננה עדות להזדהותם עם הרוצחים אלא שיקוף של מנהג קיים בחברה הערבית. דא עקא, שהחברה היהודית רואה במעשה ביטוי אמפאטי לרוצחים. מן הסתם, עולה שאלה האם אנו רשאים לאכוף את חוקינו, מנהגינו וערכינו על בני תרבויות אחרות? מדבריה לעיל של מיכאלי נראה שהיא מניחה שכן. להבהרת יתר של העניין ניתן את הדעת לדיאלוג מצמרר שהתנהל בין האתונאים לבני העיר מלוס בזמן המלחמה הפלופ ונסית בין ספרטה לאתונה כמסופר אצל תוקידידיס. אתונה ביקשה מבני מלוס לשמור על ניטרליות אך אלה התמרדו, והאתונאים הגיבו בדיכוי אכזרי. הם הרגו את הגברים של מלוס ודנו את הנשים והילדים לעבדות. לאור הרגישות העניין מובא בהבלטה יוצאת דופן על ידי תוקידידס בפרקים פה –קיג של חיבורו. למול התחנונים הקוראים לצדק של בני מלוס , האתונאים מציגים את נימוק הכוח. איש לא יגן על בני מלוס, אומרים האתונאים, כיוון שהכול חייבים לקבל בהכנעה את הדין של הצורך הטבעי, הדוחף את בעל הכוח להפעילו:
אתם יודעים כמונו, בעניינים האנושיים הצדק בא על אישורו רק כשכוח הכפייה של שני הצדדים שקול, ושהחזקים מבצעים מה שיש לאל ידם, והחלשים נכנעים להם (פט 5).
האתונאים מבהירים אפוא שעל בני מלוס לקבל בהכנעה את הדין של הצורך הטבעי:
לא אנו שמנו את החוק הזה , לא אנו היינו הראשונים, שהשתמשו בו משהושם, אנו מצאנו אותו קיים, ואנו נשאיר אותו לדורות הבאים (קה 5).
זהו "דין כוח הטבע" שעומד מאחורי קביעתה של מיכאלי שהעמידה הזאת של חברי בלד היא אקט "בלתי נסבל עבורנו".
וחרף זאת מיכאלי מתנגדת בתוקף לסנקציות של ענישה כלפי חברי בלד מטעמה של הכנסת.
ב.
שהאדם נחון במעלה מיוחדת היא כוח הדיבור זה דבר מובן מאליו. ואכן מחקרי הרטוריקה ניזונים מהנחה זו. השפה מורכבת מרכיבים שהתורות הלינגוויסטיות מיטיבות לפרט ולחקור . עם זאת, לא לעיתים קרובות מדי מתמקד המחקר די במבחר המילים שמכוונות לעצב את תזת המאמר (הנאום) ובעצם בחירת דרך הצגת הנושא (ראו Lakoff RT The Rhetoric of the Extraordinary. Pragmatics 11 (2001) 309-327. וגם Perelman, C. 1982. The Realm of Rhetoric. Notre Dame: Notre Dame. 33-40.
כבר הזהיר אריסטו שאין זה מספיק שנדע מה רוצים אנו לומר אלא שצריכים אנו לתת את הדעת על האיך אחרת הנושא לא ייקלט: "כי לא די לדעת מה יש לומר, אלא הכרח גם לדעת כיצד לומר זאת" (רטוריקה 1403b ). המילה היא בעלת קונוטציות והיא מתחברת עם הקורא ( או המאזין) בדרך שהיא מפעילה תגובות וקישורים ואסוציאציות מעבר לפרושה הסמנטי. כך, כשאני נתקל במילה טרור בקונטקסט הסכסוך, אינני בדיוק חושב על רובספיר שבו נקשרה המילה טרור במובן של העלאה המונית לגרדום של המתנגדים (Régime de la Terreur), (on line ethymology Dictionary ) וגם אינני חושב על הגדרות הטרור כלחימה אלימה להשגת מטרות מדיניות. המילה מצלמת לי רצח ברוטאלי של חסרי ישע, התפרצויות חיתיות של צמאי דם. במילים אחרות, למילה יש כוח שהוא אי- רציונאלי, כקביעתו של קסירר:
הזיקה הראשונית בין הלשון למודעות המיתית-דתית מבוטאת בראש ובראשונה בעובדה שכל המבנים המילוליים מופיעים גם ככוחות מיתיים, שהמילה לאמתו של דבר הופכת למקור עיקרי,שבו מושרשים כל הישויות והעשייה (Cassirer 1946: 44-45)).
ובעקבותיו כותבת עפרה בנג'ו:
השיח נעשה דרך מילים היוצרות את השפה. בסוגיה זו השימוש במילים עלול להיות אקוטי, ובמובן זה תרם קסירר, המבחין בין המילה הסמאנטית למילה המאגית (המיתית) . המילה הסמאנטית נועדה לתאר דברים או יחסים בצורה הגיונית ובהירה, בעוד שהמילה המאגית נועדה ליצור אפקטים מסוימים ולעורר רגשות מסוימים (בנג'ו תשנו: 14).
המילה היא בעלת כוח חיותי ומעוררת קשרים אסוציאטיביים . שאלותיי הן אפוא (א) מהן מילות המפתח הנקוטות על ידי בעלי הפולמוס שלפנינו שבאמצעותן ביקשו להשריש בלב קוראיהם את ממשיות דבריהם ו(ב) אשר לדרך הצגת הנושא: מהי אותה בחירה מודעת של בעל הפולמוס שבחר לנמק את עמדתו בדרך ספציפית, מהי אותה דרך. העניין הוא שהמציאות פנים רבות לה ודרך הצגתה היא בחירתו של הכותב \נואם שמביע בדרך פרשנותו את המציאות הבלעדית לו ואשר תעצב מבחינתו את דעת קוראיו. כלומר, בעל הפולמוס חותר להציג את הדברים (הסיפור) מזווית ראיה שלא תהיה "האמת" גרידא כפשוטה כדוח משטרתי אלא מנקודת ראות כזאת שתשרטט את השקפתו הוא ושתמצא את האפיק שיתחבר עם הקורא בהיותו מודע לכוח בחירת מילותיו ודרך הצגתו את הדברים.
ג.
שני המאמרים פותחים בציוני זמן: "חודשים ארוכים נמשך גל הטרור ברחובות " כותבת מיכאלי מול "בעשור האחרון מתאפיינת פעילותם החוץ פרלמנטארית של כמה חברי כנסת ערביים בייצור סדרתי של פרובוקציות מקוממות" מתחיל הנגבי את רשימתו. מיכאלי ממשיכה : "ומציב דף חדש של חוסר ביטחון אישי ושל פחד". ומיד באותה משיכת קולמוס: "נתניהו נכשל כישלון חמור בהצגת פתרונות למצב". תשומת הלב הוסחה במהירות מהטרור לנתניהו כמי שכשל כאן.
כלומר, מיכאלי, ממנהיגות האופוזיציה, הסיטה את הדיון ליריבה הפוליטי, נתניהו, ואנשי בלד נדחקו. בעוד שהנגבי, חבר הקואליציה, מדבר מידית על טרוריזם ובלד.
ד.
מבחר המילים:
5 פעמים מופיע נתניהו אצל מיכאלי פלוס התייחסות אליו בגוף שלישי נסתר "הוא": פעמיים ברציפות . הערבים נזכרים פעמיים אצל מיכאלי ופעם אחת אצל הנגבי המזכיר את סיעת בלד פעם אחת ומתייחס אל חבריה בשמותיהם כאשר חנין זועבי מוזכרת פעמיים. מיכאלי מזכירה 5 פעמים דמוקרטיה הנגבי איננו מזכיר דמוקרטיה. חסינות מופיעה פעם אחת אצל מיכאלי. טרור פעמיים אצל הנגבי בלוית רצח (פעמיים), קטל, אלימות, בוז, הפקרות.
נוכל להתוות מתאר מילוני ערכי קונוקאטיבי בהתאם: נתניהו – לא חברי בלד – הוא המככב אצל מיכאלי כאשם לסיטואציה שנוצרה ומודגש ערך הדמוקרטיה כערך המוביל וזאת לעומת טרור, אלימות, קטל אצל הנגבי. האירוע נצפה משני כיוונים: אחריותו של נתניהו לשמירת הדמוקרטיה וכישלונו מול פיתוח נושא הטרור הטעון הקורא לסנקציות נגד תומכיו.
ה.
הנגבי מפרט: הוא מפרט את מקרי רצח הטרור, נוקב בשמותיהם של חברי בלד, חוזר לזועבי עם הספינה במשט לעזה. הפרוט אמור להמחיש, לפרוט על הרגשות. הרגש נעדר ממיכאלי. טרור לא נזכר אצל מיכאלי. מאידך גיסא, מיכאלי מפעילה את אסטרטגית ההפחדה : היום חברי כנסת ערביים מורחקים מחר חברות כנסת שלא תמצאנה חן בעיני נתניהו תורחקנה. דא עקא, שזו הפחדה עקרה הואיל והיא מופעלת על המישור האבסטרקטי ערטילאי. ותיאור מופשט עקרוני איננו מחלחל לליבו של הציבור. מאידך גיסא, התיאור האסוציאטיבי של פרוט הנרצחים חסרי הישע: ילד הרוכב על אופניו, קשיש בדרכו לתפילה בכותל (לא סתם מקום תפילה)—זה מסעיר, מחיה. לפנינו שימוש באמצעי רטורי יעיל commoratio המתואר על ידי המחבר של ad Herennium "ישיבה על הנושא":
Dwelling on the point occurs when one remains rather long upon, and often returns to, the strongest topic on which the whole cause rests. Its use is particularly advantageous, and is especially characteristic of the good orator, for no opportunity is given the hearer to remove his attention from this strongest topic (4. 45).
ו.
נדגיש, היגיון, איפוק ללא המחשות וללא פניות אמוציונאליות אלה הם תרגילים אקדמאיים אבל כשל של דיסקורס המיועד להפעים שזה תפקידה של הרטוריקה, וזה תמצית כישלונו הפוליטי של השמאל הליברלי המיוצג בזאת על ידי מיכאלי. הימין בקולמוסו של הנגבי פועל על הפאתוס, המטען האמוציונאלי:
Passion is the mover to action, reason is the guide
G Campbell the philosophy of rhetoric 1776 ed. L f bitzer cabondale souther Illinois university 1963 100-01
ואריסטו מטעים:
הריגושים הם אותם דברים, שבהשתנותם הם משפיעים על שיפוטינו, והם מביאים בעקבותיהם כאב או עונג, כגון עם, כאב, חמלה, פחד וכיוצא באלה (א1378).
המילים הטעונות: טרור, רצח (פעמיים), קטל, אלימות, בוז, הפקרות בתוספת לפירוט מעשי הזוועה הם מנופי הריגוש.
ומסכם את אי האפקטיביות של הטיעון המופשט הליברלי אקדמאי חסר הריגוש ג'ורג' לקוף כדלקמן:
"They don't understand their own moral system or the other guy's, they don't know what's at stake, they don't know about framing, they don't know about metaphors, they don't understand the extent to which emotion is rational, they don't understand how vital emotion is, they try to hide their emotion. They do everything wrong because they're miseducated. And they're proud of that miseducation. Oxford philosophy reigns supreme, right? Oxford philosophy is killing the world."
http://www.theguardian.com/books/2014/feb/01/george-lakoff-interview
מאמרה המנומק הגיונית של מגינת הדמוקרטיה, מיכאלי, מבהיר וממחיש את רפיסות הטיעון של הליברלים המנותקים מחיי היום יום ברטוריקה "אוקספורדית".
והרטוריקה של טרמפ תמחיש. זוהי רטוריקה פשטנית ביותר. מילון שאף ילד בן 9 יקלוט. אין ניתוחים פוליטיים אלא פופוליזם קיצוני. אסאד , נשיא סוריה נקרא על ידו bad guy, bad guy. מילים פשוטות, בוטות החוזרות על עצמן. מתנגדיו נקראים טיפשים. המשפטים קצרים מאד. זהו סגנון "של החברה" , וזה מה שההמון אוהב, מזדהה וקולט (ראו L. Mouren. Good, Bad. Yahoo.com זאת לא הפילוסופיה האוקספורדית. קיצוניותו, ופשטנותו של טרמפ היא חריגה אבל בעיקרון יש לתת את הדעת לכוח הרטורי הטמון בהתבטאות הזאת ובפרט כשהיא מושמעת מפיו של מועמד מוביל לנשיאות, "הוא משלנו", זהו המסר שעובר. דא עקא, שהשמאל הליבראלי איננו מעיז להשתמש בשפה הפשוטה, המטפורית, ומאבד את הקהל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה