בין העבר לעתיד. נאום הרמטכ"ל בני גנץ ערב יום השואה (ידיעות, 28
אפריל 14)
יהושע גתי
הרמטכ"ל , בני גנץ, נשא
דברים בטקס יום השואה תשע"ד במכון משואה. הוא פותח בציטטה מספרה כיליון ומרד
פרי עטה של צביה לובטקין, דמות הרואית מהנהגת מרד גטו ורשה. מה שנתן ללוחמים בתופת
את הכוח ואת הדבקות להמשיך כותבת צביה לובטקין הם
תנועות הנוער: " יכולנו לעמוד רק מפני שהיינו תנועה, קולקטיב, מפני
שכול אחד מאיתנו ידע שאין הוא בודד". רעות ואחדות זהו הלקח שמפיק הרמטכ"ל.
אמנם קיימת מדינה, הוא אומר, אבל משימת ההגנה והביטחון לא פגה. ותנועות הנוער גם
היום שבעים שנה אחרי המרד מהוות מופת לחנוך לרעות ואחדות, ערכים שהם קרנות המזבח
של צה"ל עד היום.: "צבא ההגנה לישראל הוא ההוכחה לתקומת העם היהודי, הוא
הערובה לעצמאותנו, הוא הבסיס לעוצמתנו", וסוד הלחימה הוא הרעות והאחדות.
זהו נאום אפודיקטי מובהק, שהוא נאום טקסי המושמע לרגל אירוע לאומי, והוא
איננו נאום היסטורי גרידא, הסוקר את אירוע העבר שלשמו באה ההתכנסות, אלא, נאום
הנישא ברוב עם, והמיועד להעמיד מכנים משותפים לאומיים, מכנים ערכיים מלכדים. ובזאת
השיג הרמטכ"ל את מטרת נאומו: רעות ואחדות בנושא הביטחון.
זהו נאום קצר למדי, ממוקד , אינו מרחיב ואיננו מתפלמס. נאום
פרגמאטי, נאום לעניין. כדמותו של נושאו.
ועם זאת, זהו נאום זהיר מדי. ייתכן והיה מקום דווקא בעיתות אלה ,
שהנואם , אם כבר בחר לדבר על רוח צה"ל, שינצל את ההזדמנות הניתנת לו וירחיב
במשהו מדוע רוח הרעות והאחדות חשובה כול כך לאור המשימות העומדות כיום בפניו של צה"ל.
מהו צה"ל היום. מהו ביטחון היום. אפשר וצפוי גם מבלי להיכנס לסמבטיון הפוליטי
לומר דברים של טעם, ולהרחיב, ברעיון האחדות והדבקות מניסיון צה"ל. אובמה,
אילו היה ניצב בפני משימה רטורית דומה, היה מגיש לשומעיו שורה של דוגמאות מרטיטות
המעוררות את נפש המאזינים ומביאות אותם להזדהות אישית. גנץ איננו עושה זאת, עליו
להסעיר את שומעיו דרך סיפור אישי שבלעדיו הנאום הוא נוסחתי משהו .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה