גם אנכי אינני בוחן את השאלה החוקתית בדבר הצהרה של נשיא המנוגדת לעמדת ממשלה נבחרת בעניין שנוי במחלוקת וערב בחירות לכנסת.
שמעון פרס אינו נואם מחונן ואינו מצטיין בבניית טיעונים רטוריים מעוררי השראה ותקפים. נשיא המדינה נימק את גישתו שעל-פיה מחמוד עבאס הוא הנושא והנותן המועדף לתהליך מדיני עם הפלסטינים במילים: "אני מכיר את אבו מאזן שלושים שנה, ואף אחד לא ישנה את דעתי על אבו מאזן, אפילו אם יגידו לי שאני לא יכול להשמיע אותה כי אני נשיא. [...] מותר לנשיא שתהיה לו הערכה על אנשים לפי הניסיון שלו - הוא אדם שאפשר להגיע איתו להסכם".
טיעון זה דומה במקצת להצעה שתוגש לחאלד משעל, לאיסמעיל האנייה, או לנסראללה לשאת ולתת עם ציפי לבני, עם יאיר לפיד, או עם שאול מופז רק היות שהם מוכרים למציע שלושים שנה ואיש לא ישנה את דעת המציע עליהם.
טיעון זה חסר הנמקה ברורה מדוע ישראל אמורה לשאת ולתת עם יושב-ראש הרשות הפלסטינית שאינו נהנה מיוקרה ומעוצמת שלטון לא רק בעה, אלא אף בגדה עצמה, ולא להידבר עם חמאס, או עם חזבאללה ועם ראשיהן ולהותיר את קיצוני המחנה מחוץ להידברות. האם רק בשל 'היותו נוח' לישראל יש להידבר עמו ?
פרס הוסיף בעניין זכות השיבה: "תשימו את עצמכם בנעליו, אמירה כזו מחייבת המון אומץ לב. [...] איני מכיר מנהיג ערבי אחר שאמר דבר דומה". בהידברות לשם הסכמה בין שני צדדים אין לבחור בנושא והנותן המתון וה'הנוח', אלא דווקא עם הנציג בעל העוצמה המירבית לממש כל הסכמה שתושג. אבו-מאזן אינו בעל עוצמה זו. עם זאת, חשובים ונכוחים דברי הנשיא - שמעון פרס, בקובעו: "צריך לעבור לסגנון אחר, ברור שהסגנון הנוכחי הוא מרעיש אוזניים". [...] תמיד עדיף להיות אריה בעור של כבשה ולא כבשה בשאגות של אריה. תפקיד הדיפלומטיה הוא ליצור ידידים ולא לרמות אויבים".
ד"ר נדיר צור
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה