פרס נואם באסיפה הרשמית של שגרירים. צילום: מארק ניימן לע"מ. אתר ynet
באסיפה רשמית של שגרירים מתח שמעון פרס את משנתו המדינית, שהיא שאבו מאזן הוא פרטנר כנה לשיח של שלום. "אני מכיר את אבו מאזן 30 שנה. אין עוד אלטרנטיבה לשתי מדינות. הרעיון של מדינה דו לאומית מסכן את האופי הרצוי של הציונות , היהדות והדמוקרטיה", הוא הדגיש בפניהם.
עד כאן תמצות של דברי פרס. מילים אלה עוררו זעם עז בזירה הפוליטית בייחוד מצד הליכוד. הנשיא התערב בגסות במהלך הבחירות לגרסתם, והם ביקרו אותו נמרצות.
וכאן אומנות הרטוריקה, ואת זה ראה כבר אריסטו שכתב בראש הספר השלישי של ספרו תורת הרטוריקה:
כי לא די לדעת מה יש לומר, אלא הכרח גם לדעת כיצד לומר זאת.
אינני נכנס לשאלה אם פרס פרץ גבולות, אני מבקש להעיר על הרטוריקה שנקט.
הוא דיבר דוגרי, בהתרסה ובצורה גלויה וחריפה וזה עורר עליו זעם. וכבר בקושי מדברים על תוכן דבריו אלא השיח הציבורי נאחז בשאלה אם היה מותר לו לדבר ככה."וכזה הוא פרס".
גם אם היה מותר לו לדבר היה צריך לעטוף את מילותיו במעטה יאות. יכול היה להתרכז במסר אבל לא בסגנון בוטה ולא בהכרזות החד משמעיות שאחז. יכול היה לדבר על השיח בכלל, יכול היה להגיד מילים על מהות הציונות היום, כלומר להתרכז במסר בלי הנופך האישי של ההכרה בת למעלה מדור באבו מאזן. פרס לא צריך היה להטיל את יוקרתו האישית באבו מאזן בהכריזו עליו כפרטנר כנה.
עליך לקבל החלטה: דיבור ישיר, ביקורת אישית והמסר יוחלף בזעם אישי נגדך או חפש בכול זאת מוסכמות , משהו שמקובל על שכבות רחבות, דבר עקרונית ולא פרטנית ואז הפלג בזכות השיח . ואל תנקוב בשם הילד ואז שטפת אותו עם מי האמבטיה. ונאום אפילו עוקף על מהות הדמוקרטיה בעיניך בלי פירוט , על הזכויות לכולם , והמבין יבין גם יבין . ופתחת שיח ציבורי בר משמעות ואולי גם בעל השפעה כפקיחת עיניים.
בברכה
יהושע גתי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה