נאום נתניהו באו"ם: הערה מתודית - מאת יהושע גתי

 נאום נתניהו באו"ם 1.10.13 (צילום: חדשות 2)

נאומו של נתניהו באו"ם לאחר ההתבטאות מתוקת השפתיים של נשיא איראן עורר תגובה חריפה למדי בניו יורק טיימס, שגרס שהיה זה נאום לחימתי אחרי נעימת הפיוס של האיראני. וזו אכן התחושה של כמה ממבקרי נאום נתניהו. מיושן. עבר זמנו.

מאידך גיסא, כותרת מאמרה של הפרשנית הפוליטית של ידיעות אחרונות, סימה קדמון, הוא: " אותי הוא שכנע". במה? בעובדות שהציג, בטיעון הרהוט, היא כותבת. ולמרות זאת, אם אכן הכול היה תלוי בעובדות ובהיגיון הטיעון הלא כולם היו משתכנעים, וזה לא קרה. קדמון, אולי בלי שתיתן את הדעת, השתכנעה משום שנמצא מכנה משותף בין תחושותיה כישראלית המבינה היטב את המשמעות החמורה של האיום האיראני ובין נאום נתניהו. נוצר כאן, בשפתו של אבי הרטוריקה החדשה, חיים פרלמן, מכנה ארגומנטטיבי משותף בין קדמון לנתניהו אבל, וזו הצרה,  לא בין נתניהו לדבר המערכת של הניו יורק טיימס.

מתחוור שבמצבים של פולמוס בגישות, בעמדות לא ההיגיון הצרוף הוא שקובע את רמת השכנוע אלא מצב של הסכמה כללית לגבי הנחות יסוד – עוד טרם השמעת הנאום – בין הנואם לקהל.

אמחיש: אחיינה בן החמש של ידידה אומר לה בתגובה לשאלתה מדוע הוא מצייר טיל, "תביני", אומר לה הזאטוט: "אנחנו מוקפים אויבים". כלומר, עבור ילדון זה ועבור חברת המבוגרים הסובבת אותו זהו נתון אכסיומטי שישראל נמצאת במצור של אויבים וחובה עליה להגן על עצמה בכוח הנשק. חוגים לא מעטים חושבים כך ולגבי אלה דבריו, טיעוניו, של נתניהו קולעים ומשכנעים. מכנה הסכמה ראשוני עוד טרם שנאמרו המילים כבר נוצר וקובע את קבילות הטיעון. וכאן טעותו הרטורית של נתניהו.

כלל רטורי ראשוני הוא שכאשר נוכח הנואם שקים פער בין עמדותיו לעמדת הקהל הוא לא יפתח בטענותיו עד שלא חתר להבנות מכנה ארגומנטטיבי מוסכם בינו לקהל. כאן נוצרה סיטואציה מיוחדת במינה. הנאום האיראני השפיע. הוא נפל על נפש חפצה של דיפלומטית הפיוס.

נתניהו התעלם מהסיטואציה הרטורית שנוצרה. לא נעשה מצידו שום ניסיון לגעת בנעימה פייסנית זו שיצרה מראש עמדה רטורית מנוגדת לעמדתו. נתניהו נאם כאילו הסיטואציה היא אנטי איראנית ועליו לספק את התחמושת, ולכן, הציג נאום עובדתי, נאום החושף את פניו האמיתיות אליבא דנתניהו של האיראני. לגישה זאת הדיפלומטיה הבין לאומית הפנתה עורף. נמאס מהאיומים ולכן דעת הקהל המשפיעה לא מקשיבה לצדק או לאמת העובדתית. הקהל מחפש תפנית. אלא, אם אמנם  נאם נתניהו באנגלית מעל במת האו"ם אבל בעצם דיבר בירושלים לקהלו שלו.

כאמור, כדי שהנאום יהיה אפקטיבי יש להתחיל מנקודת הסכמה כלשהי. ולכן היה על נתניהו להעמיד את האבסורד האיראני מכיוון רטורי אחר. היה עליו להפליג בזכות הפיוס בלשון כללית, היה עליו להזמין משא ומתן דיפלומטי עקרוני עם איראן. זה מה שהקהל היה נכון לו ולזה היו מקשיבים בתשומת לב. ורק אז משהבנה את סיטואציית הפיוס היה עליו לחשוף את האמת לדידו לאחר שיצר מכנה משותף של הסכמה עם שומעיו על עיקרון דיפלומטית השיח. נאום נתניהו באו"ם הוא אפוא נאום שהחמיץ את העמדת ישראל בחזית הדיפלומטית כפי שהעולם היה מוכן לקבל. ובדרך שהציג נתניהו הוא רק עורר אנטגוניזם.

רטוריקה נזכור היא אומנות הדיבור שמביאה להקשבה ואפילו למצב של שיח הדדי בפרט בין ניצים. למלחמה תמיד יהיה זמן.

ועם זאת, היו לנאום הישגים. נתניהו מבלי לומר זאת במפורש הדגים שקיימים חילוקי דעות משמעותיים בין אובמה לבינו, שמשקפים בידוד ישראלי שלמעשה מחזק את האיראנים.

בקיצור, נשיא איראן נתן שיעור פומבי באומנות הרטוריקה, שהיא אמצעי בעל השפעה להביע עמדות וליצירת אווירה דיפלומטית בין לאומית שמשתלטת על סיטואציות מדיניות.

אבל, לשאת נאום שיוצר אווירה ניצית מלחמתית לכך אין צורך ברטוריקה ואפשר לעבור מידית לזירת האגרוף.