גורגיאס איש
ליאונטי (380-480 לפנה"ס) שנמנה לפני יותר מאלפיים שנה עם 'הסופיסטים
הוותיקים' ביוון העתיקה החדיר לאוצר המילים מונח שהיה ליסוד מוסד בכל הקשור למיומנויות
השכנוע ולהשפעה על קהל. המונח היה - 'רטוריקה' (Rhetorike).
גורגיאס הגה לראשונה את המונח בהופיעו לפני ציבור מאזינים ולפני תלמידים בנאומיו
ובשיעוריו והבליט את עוצמת הרטוריקה ככלי להשגת שלטון. מאז ועד היום נוספו למונח
ונגרעו ממנו משמעויות ומאפיינים לא מעטים, אך בלא ספק, הרטוריקה הייתה לאמנות
ולמעשה יום-יומי המשמש הן את חוקרי השיח הציבורי והן את משתתפיו, במטרה להבינה,
לרדת לעומקה ולתת בה סימנים, בין-השאר, לבל תוליך שולל נמענים תועים.
בכתבים מן המאה
החמישית לפנה"ס התאפיינה הרטוריקה כשיטה (Techne)
להזרמת מסרים, בעיקר בעל-פה, מפי בעלי המעמד הגבוה או בעלי עוצמה, בתקופה
שמעטים ידעו קרוא וכתוב. יכולת השכנוע (Peitho)
נחשבה אותה עת ליכולתם העודפת של אצילים ואפילו לאחת מתכונותיהם של
אלים בני אלמוות. אצילים שלא נחנו בכישרון מולד בחרו ללמוד את רזי 'מלאכת השכנוע' (Peithous
demiourgos) מפיהם של מורים לרטוריקה. היא העניקה להם
יתרון בהשוואה לפשוטי עם ולצמיתים, והבטיחה להם עוצמה, מעמד וזכויות יתר. במאה
החמישית לפנה"ס גויסו שני רטוריקנים מחוננים במטרה לייצג אינטרסים של בעלי
קרקעות יווניים, שזכויותיהם על הקרקעות הופקעו בעת המעבר לדמוקרטיה.
הפילוסוף היווני –
סוקרטס (399-470/69 לפנה"ס) הגדיר רטוריקה כ"מילים שבכוחן לשלוט בנפש
האדם (Psychagogia)
ולהנהיגו". מחבר יצירת המופת 'רטוריקה', אריסטו (384-322 לפנה"ס), טען שרטוריקה
היא "כלי המאפשר לשכנע בכל דבר ודבר".
התפתחות אמצעי
הכתיבה ואפשרויות השכנוע שאינם רק בעל-פה הוסיפו מאז ימי יוון הקלאסית נדבך חשוב
לרטוריקה – שכנוע בכתב. מן הראוי להדגיש שיש להבחין בין דיבור שהוא התרחשות
חזותית-שמעית לרטוריקה כתובה. הצופה השומע מתרשם מתנועות פניו, ידיו וגופו של
הדובר. כמו-כן מועבר לנמענים מידע נוסף באמצעות האינטונציות של הדובר - שתיקות,
היסוסים, קצב דיבור, או עוצמת הקול. בהקשר זה, יהיו אמצעי ההפעלה שונים בכל נתיב -
ישיר, או בלתי-ישיר; דבור, או כתוב. וזאת, לא רק במובן הפסיכולוגי, אלא גם בממד
האמנותי וכאינטראקציה חברתית בין דובר לשומעיו, בין כותב לקוראיו, בהקשר למפגש
המשותף שבו נצפה, נשמע, או נקרא הדיבור והטקסט (סביבה ונסיבות).
קהל הנמענים של
ימינו אינו מתעניין בדקויות של סגנון ואינו מושפע ממליצות ומתבניות הוכחה קלאסיות.
בהיות הטלוויזיה ערוץ בולט להעברת מסרים בפומבי, התרחב הדיבור והפך
להתרחשות-תקשורתית הכוללת גם סימנים, תפאורה, תמונות, צבעים, גימיקים, מחוות
וכיוצא באלה הפעלות, שנועדו להשפיע על קהל הצופים. כמו-כן יש להזכיר את
ה"טלרטוריקה" (Telerhetoric) המתאפיינת ב'התנמכות השפה' (שימוש בלשון לא
תקנית ומשופעת בסלנג ובביטויים זרים) בריבוי דימויים ויזואליים וגימיקים (תעתועי
מצלמה, למשל). נאומי התקופה הם קצרים; המונולוג הקלאסי הארוך והפילוסופי נעלם;
המסרים הם פחות מחייבים הן מבחינת הערכים, הן מבחינת הנתונים והן מבחינת המשמעות;
משקלו של הפאתוס (הפן הרגשי) רב על זה של הלוגוס (התוכן); את המסרים עורכים יועצי
תדמית ומומחים ליחסי-ציבור ולהופעות לפני קהל. לנשיאת הנאומים נדרשים 'ידוענים',
או שחקנים שנחנו בקסם אישי ובכריזמה, המתאימים עצמם לציפיות המקובלות בחברה
ובתרבות המקומית.
מן הרטוריקה
הקלאסית שהטיפה להיסקים דדוקטיביים בנוסח הגיאומטריה האאוקלידית, כלומר: הצגת
הנחות יסוד, העלאת טיעונים מבוססים והסקת מסקנות משכנעות, נותרו בעיקר רק מסגרות
תהליכי השכנוע.
אין פלא שיאיר
לפיד הפך בישראל לנואם הנחשב מחונן ולמי שהצליח לשטות בלשונו ברבבות בוחרים.
הטיעונים שבפיו מבוססים רק בחלקם והם מושתתים בדרך-כלל על סבירויות כלליות ועל ידע
שטחי שמקובל כאמתי, אם כי אינו בהכרח מוכח. כמו-כן תהליך ההקשה שבפיו אינו פורמלי.
לא אחת הוא מגיע למסקנה על סמך סיבה, או מבסס הקש על דמיון לא שלם בין מקרים.
בנאום הבכורה שלו
במליאת הכנסת ב-11 בפברואר 2013, הרבה יאיר לפיד להפעיל רטוריקה 'אינפורמטיבית'.
סוג זה של רטוריקה מצטיין בהזרמת מסרי השפעה ושכנוע הקשורים למידע על אירועים, או
על מצבים בעבר או בהווה, הצבועים בגוונים המתאימים לתפיסת עולמו של הדובר
ובאמצעותם הוא מבקש להטות את דעת קהל נמעניו. וכך אמר: "תקציבי הדיור, החינוך,
הרווחה ואפילו הבריאות אינם נקבעים לפי טובת הציבור, אלא לפי מפתח מפלגתי, או קואליציוני,
בממשלה יש לפחות תריסר משרדים ושרים שאין בהם שום צורך, וכולנו מעמידים פנים שאלה חוקי
המשחק ואין ברירה אלא להיכנע להם".
לפיד, בן אצילים
וידוען שכוכבו דרך בעולם התקשורת, הגדיר בנאום את מצבה של ישראל ערב הבחירות לכנסת
התשע-עשרה – משבר כולל. הגדרה זו מאפשרת לדובר להפוך ל'מציל האומה', או למי
שביכולתו לחלץ את המדינה מן המשבר. וכך תוארו ימי ראשית כהונת הכנסת, שבה היה לראש
רשימת מפתח בבית-הנבחרים: "זהו משבר כלכלי, אבל הוא לא רק משבר כלכלי. זהו משבר
חברתי, אבל הוא לא רק משבר חברתי. זהו משבר פוליטי, אבל הוא לא רק משבר פוליטי. כי
לפני כל דבר אחר הדבר שנשבר, הדבר שמוטל לפנינו מפורק לרסיסים, הוא יכולתה של המדינה
לפעול כריבון אל מול הקבוצות השונות המרכיבות אותה".
לפיד נשא במערכת
הבחירות את נס 'השוויון בנטל' ועל גליו הגיע למעמד הרם. באמצעות 'רטוריקה
אינפורמטיבית' והפרחת הנחות חסרות בסוס קבע: "אסור לנו להיבהל מן העובדה שהדיון
על השוויון בנטל העלה שוב את הקולות המאיימים עלינו במלחמת אחים. לא תהיה פה מלחמת
אחים. עשרה אחוז מתושבי המדינה אינם יכולים לאיים במלחמת אחים על תשעים האחוזים האחרים
במלחמת אחים. חברה מתוקנת אינה מתנהלת באיומים, ואם הבית הזה יירתע מלפעול בגלל איומים
זה מרוקן מתוכן את כל הרעיון הדמוקרטי".
לפיד מצטיין
בזריית סיסמאות המופנות לרגש הנמענים – "עלינו להשיב למדינה את יכולת ההחלטה שלה";
"הריבון צריך לחזור להתנהג כמו ריבון"; "תפקידנו – [...] הוא לדמיין
יחד איך צריכה מדינת ישראל להיראות"; "האם זה מוגזם לדמיין מדינה שהמנוע
הפנימי שלה אינו שנאת הזר והאחר, אלא אהבת האדם?"; "אני מאמין בישראל ואני
מאמין בישראלים"; "אני מאמין ביכולתנו להתעשת, להתחיל מחדש, ליצור פה חברת
מופת שנוכל להיות גאים בה".
ב-17 ביוני 2013 בהופיעו
לפני מליאת הכנסת ובהציגו את חוק התקציב ואת החוק לשינוי סדרי העדיפויות הלאומיים,
הפעיל יאיר לפיד שוב ושוב את הרטוריקה האינפורמטיבית ובמרכזה הציב תחת המונח –
'מעמד הביניים' את 'האדם העובד': "במרכז התקציב שמוגש לכם היום נמצא חזון
האדם העובד; הוא בא לידי ביטוי בחיוב לימודי הליבה בכל מוסד חינוכי המתוקצב בידי המדינה; הוא בא לידי ביטוי בהקמת מרכזי
הכשרה והשמה לתעסוקה ובהטמעה של מערכת של רפורמות ותמריצים שיגדילו את ההשתתפות
במעגל העבודה; הוא בא לידי ביטוי ברפורמת המזון, וברפורמת הרכב, וברפורמת התקינה,
ובשורה ארוכה של צעדים אחרים שנועדו להוריד את יוקר המחיה. הוא בא לידי ביטוי בזה
שהפכנו את מיצוי כושר ההשתכרות לקריטריון המוביל בקבלת הטבות מהמדינה, הטבות כמו
הנחה בארנונה, או סבסוד מעונות יום. כל זה יוצר תשתית שהיא תומכת עבודה, כי אם
יותר אנשים יעבדו וישלמו מסים, הנטל יתחלק בין כולנו".
תיאור מגמתי זה של
מדיניות משרד האוצר בראשותו אינו משקף נאמנה את המציאות הכלכלית חברתית הן באשר
להווה וביתר שאת באשר לעתיד ולמימוש 'הרפורמות' שהפכו באחרונה שם נרדף להשמעת
רעיונות שמסתכמים בהבטחות שווא לשינוי וב'שיח חדש' (עיין ערך: "1984" מאת
גורג' אורוול) שאין בו לא עשייה, לא תיקונים ואף לא כוונות לשפר.
לפיד המרבה לפזר
בדבריו סיסמאות קליטות שזר בנאום התחייבויות כמו: "אני חושב שאנחנו מחזירים
את העתיד, אנחנו הופכים אותו לאפשרי"; "אנחנו מייצרים פה חברה שהיא לא
רק הוגנת, אלא גם חברה שהיא ידידותית למגזר העסקי, שלא פועלת לפי הרוח הפופוליסטית
הרעה שנושבת גם ברחובות וגם לא פעם בתוך הבית הזה"; "אם לא תהיה פה
מדינה חזקה, עם כלכלה חזקה, הראשונים להיפגע יהיו אנשי השכבות החלשות, וזה – אסור
שיקרה, ואנחנו לא ניתן לזה לקרות".
יאיר לפיד הוא
פוליטיקאי מזן חדש העושה שימוש רחב ביותר ברשת החברתית 'פייסבוק' על-מנת להעביר את
מסריו לציבור. מגיש הטלוויזיה שהכיר את רזי הריאיון העיתונאי הנגוע באינטרסים
מערכתיים ואישיים, ושהכיר היטב את המסננת של עורכים המתווכים בין נציגי רשויות
השלטון לציבור, בוחר לפנות לקהל 'חבריו' ברשת החברתית ודרכם לכלל הציבור. אמצעי זה
מאפשר לו למזער נתונים מביכים ולהסתיר את שטחיות ידיעותיו, בהיותו חסר השכלה עד
כדי לגלוג על בעלי תארים באקדמיה.
כזכור, בראשית
אפריל 2013 פרסם הודעה בפייסבוק לזכרו של העיתונאי אמנון דנקנר ובה קבע כי הלה היה
"דון קישוט הרוכב לבדו על דולצינאה". דולסינאה (אלדונסה לורנסו) לא
הייתה לא סוס ולא סוסה, כי אם נערת דמיונותיו של דון קישוט. העיתונאי ב. מיכאל מנה
בתכנית 'תיק תקשורת' שורה ארוכה של שגיאות מביכות שבהן כשל לפיד, בהן הגדרת
האסטרונום ואיש המדעים המדויקים מפולין קופרניקוס כאחד מגאוני יוון העתיקה; הגדרת האמן
השוויצי אלברטו ג'קומטי בן המאה ה-20 כגאון מתקופת הרנסנאס; או ייחוס כתיבת החוקה האמריקנית לג'ון אדאמס, בעוד זו נכתבה בידי
קבוצה רחבה שאדאמס לא נמנה עמה (בשנתיים שלפני אימוץ החוקה בספטמבר 1787 בפילדלפיה
היה אדאמס שגריר בבריטניה).
יאיר לפיד בדומה
לזן החדש של פוליטיקאים מבכר ככל הנראה שלא לשאת נאומים מעל דוכן הכנסת שם עלול
הוא להיות מופרע בידי מקהלות של חברי כנסת קוטעי נאומים. תחת זאת הוא מעדיף מאמרי
דעה ברשת. זוהי סוגת כתיבה הנענית הן לאשכול הסוגות העיתונאיות שמטרתן שכנוע
באמצעים לשוניים, הן לדגם הטיעון המשמש להצגת דעות ולביסוסן.
בשיח הרטורי
הכתוב מגייס המחבר את מיטב המאמצים ליצוק בנמעניו פירושים, משמעויות, ערכים
ואמונות המקובלים עליו ונתונים במחלוקת. בעל הדעה נותן פומבי למחשבותיו ונוקט
שיטות שונות של טיעון ושל פנייה להיגיון ובעיקר לרגשות. כאמור, לפיד מתבסס על
עובדות, או על נתונים, שאינם תמיד הוגנים ונאמנים לאמת, לעתים הם מוטים ומותאמים
לרעיון המשוגר למבחן הציבור.
למאמרי דעה היה
בעבר מקום חשוב בעיתונות הכתובה ובשיח הציבור הפתוח ורב הדעות. מאז הופעת הרשת מזוהים
מאמרי הדעה המופנים אליה - סוגה עצמאית. לדעת חוקרי לשון "האינטרנט יוצר
תחביר, סגנון כתיב. הוא מעצב מערכת יחסים חדשה, בלתי מוכרת, בין הנורמות הלשוניות
המתכנסות למה שנקרא לפני האינטרנט 'השפה הכתובה', לבין השפה החיה והדינמית, שנקראה
גם 'השפה הדבורה' או שפת הדיבור. נוצר משהו חדש, ועדיין איננו יודעים מהו".
אמצעי ההשפעה
ברשת משקפים במידת מה את מאפייני הדיבור ושואלים מן הלשון הדבורה סוגלים שמוחדרים
לטקסט הכתוב בין-השאר, בשימוש במקפים ובקווי עזר, או בהכפלת אותיות. אמצעים אלה
המחקים את מאפייני הדיבור ומשעתקים צלילים והנגנות אל הטקסט הכתוב מסייעים לכותבי
המאמרים להביע רגשות. שפת-הכלאיים שהתגבשה ברשת מערבת יסודות של לשון הכתב
הפורמלית ושל לשון הדיבור הבלתי פורמלית.
בכל אלה מציג
לפיד מיומנויות שמאפילות על חסרונותיו. בין-השאר ניכרת בכתיבתו ברשת מגמה לייחד
מחשבה לעיצוב הטקסט ולקישוטו. המסרים שהוא מבקש להעביר והמגויסים לשכנוע קוראיו חסרים
אפוא רכיבים לוגיים אותם הרבה חוקר הרטוריקה – חיים פרלמן לחקור.
יאיר לפיד הוא
אפוא אחד מנושאי לפיד הרטוריקה המכונה – 'רטוריקת ההטעיות ההגיוניות למראית-עין'.
בכתיבתם ברשת החברתית מפעילים הללו באין מפריע טיעונים הנתפסים
כהגיוניים בעת ההיחשפות להם, אך לאחר בחינת העובדות והבנתן עשויה להתגלות הטעיה
מכוונת שהן יצרו בתפיסת הנמען.
ד"ר נדיר צור - עמית וחוקר נלווה
במכון ע"ש הרי ס' טרומן למען קידום השלום באוניברסיטה העברית בירושלים, וחוקר
אורח במרכז חיים הרצוג לחקר המזרח התיכון והדיפלומטיה באוניברסיטת בן-גוריון.
תחומי מחקריו הם – פסיכולוגיה פוליטית, כלי השפעה של מנהיגים, רטוריקה וחקר ממדים
רציונליים ואי-רציונליים של ביטחון לאומי. ספרו - רטוריקה פוליטית (הקיבוץ
המאוחד, 2004) זכה ב-2005 בפרס האגודה הישראלית למדע המדינה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה