נתניהו, השואה והגרעין האיראני, מאת ד"ר נדיר צור

נתניהו, השואה והגרעין האיראני

מאת – ד"ר נדיר צור

ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא אחד הנואמים הטובים ביותר של ישראל. אמנות הדיבור וחכמת הדרשה נהירים לו היטב. רבים מכירים בכישרונו זה ובלא-ספק גם הוא עצמו יודע זאת. ואולם, רטוריקה איננה רק רהיטות לשון, או מופע אסתטי של אומר ושל הבעה קולחת. נושאי נאומים ובהם מנהיגים שואפים להשפיע על פרטים ועל ציבור הנחשפים לדבריהם, ומעל לכל הם מרכזים את מאמציהם – לשכנע.

השכנוע עשוי להיות מושג באמצעות טיעונים שקשה להפריכם, באמצעות מניפולציות של סמלים, או באמצעות מסרים מעוררי חרדה, או אהדה. מטרת הנואמים לשנות ולגרום לנמענים לציית, או להיענות להם, לחזק את עמדותיהם הקיימות, לגייסם למטרותיהם וכן גם להניעם. זאת, לאחר שהשכילו לגרום לערעור מחסומיהם הפנימיים ולאחר שהתנגדותם הטבעית של הנמענים נחלשת נוכח אמצעי השכנוע הרטוריים שהופעלו עליהם.

בראש ובראשונה הנואמים ממקדים את מיטב מאמציהם על מנת לגרום לנמעניהם להתעוררות רעיונית, או רגשית ובתהליך מגמתי מדריכים אותם להסכמה ואף להנעה לפעולה רצויה. השימוש המעשי ברטוריקה הוא בתור במכשיר המשמש לבניית מערכות פוליטיות, חברתיות ותרבותיות משותפות ולשליטה בהן, כלי בולט בתהליכי מיקוח חברתיים ופוליטיים וערוץ להמרת תפיסות רווחות בהבניית המציאות החברתית. נאומים רבים משמשים להעברת מסרים בעת שחסרה הסכמה, או משקיים קונפליקט. לא אחת משקיעים נואמים מאמץ לא רק להנחות נמענים להתנהג בדרך הטובה להם, אלא להרתיעם מהתנהגות המנוגדת לתפיסותיהם

בתקופתנו, אולי יותר מאשר בעבר, משהייתה המיומנות לנאום  תנאי לזכות במנהיגות, היום היא נחשבת תנאי הכרחי לקיום אפקטיבי של תהליכי-מנהיגות, לא רק מפתח לחדור למועדון בעלי השררה והעוצמה.

בנימין נתניהו לוקה באחד משלושת רכיבי היסוד שאותם זיהה אריסטו בתהליכי השפעה - האתוס. זהו משקל אישיותו של הנואם והוא כולל את המידע המוקדם שיש לקהל הנמענים על הנואם (דמותו בעיניהם, עוצמתו, אמינותו, ההערכה שרוחשים לו). ליקוי זה פוגם במידת מה בהצלחתו השלמה של תהליך ההשפעה והשכנוע שלו. כאמור, נתניהו מצטיין ברכיב הלוגוס הארגומנטטיבי והרציונלי ועוד יותר ברכיב הפאתוס הקשור לאמצעי ההבעה ולדרך הרצאת הדברים.

את נאומו בעצרת הפתיחה הממלכתית לאירועי יום הזיכרון לשואה לגבורה תשע"ד (27-4-2014) פתח ראש-הממשלה במבוא מרגש ואישי המתקשר לחוויות פרטיות ולדמויות שלהן – שֵם ושלא קשה להזדהות עמן. נתניהו הזכיר את ראש ממשלת קנדה, סטיבן הארפר, ידיד ישראל, שלו הוא אמר: "החובה העליונה שלי כראש ממשלת ישראל, היא להבטיח שלא יהיו עוד אתרי זיכרון כאלה ושלא תהיה שואה נוספת"; את 'שלום' ניצול שואה בן 89 שעזב את ביתו בעודו נער כדי להציל את נפשו; את 'פלה' ניצולת שואה שבגיל שבע איבדה את אחותה הקטנה בת השנתיים ובפגישה עמו עוד באותו בוקר אמרה לו: "אני לא זוכרת מה קרה אתמול ושלשום, אבל [...] אני זוכרת את עיניה הדומעות והעצובות של אחותי בת השנתיים".

לאחר דברי המבוא פרס נתניהו את משנתו, אותה הגדיר במשפט: "עלינו לזהות סכנה קיומית בזמן, ולפעול נגדה בזמן".

נתניהו תהה – "מדוע בשנים שקדמו לשואה, רובם המכריע של מנהיגי העולם וגם רובם המכריע של מנהיגי עמנו, לא ראו את הסכנה מבעוד מועד? כי בראייה לאחור, כל סימני הסכנה היו גלויים לעין".

ראש-הממשלה ביטא רעיון זה בהיגד קליט שבולט בו שימוש במצלול – "בראייה לאחור, קו ישר מוביל מחוקי הגזע לתאי הגזים".

הטיעון העיקרי של נתניהו בהמשך מתקשר לשאלת הפתיחה – מדוע לא נצפתה הסכנה בעִתה ומדוע ספגו המתריעים על הסכנה קיתונות של גידופים. וכך אמר: "ובכן, אני שואל: כיצד ייתכן הדבר, שרבים כל כך לא הבינו את המציאות? האמת המרה, האמת הטראגית, היא זו: זה לא שהם לא ראו, הם לא רצו לראות. ומדוע הם בחרו לא לראות את האמת? כי הם לא רצו להתמודד עם ההשלכות של האמת".

להדגשת המסר שב נתניהו על הדברים בנוסח יותר קליט: "אבל עיניים להם ולא יִרְאו, אוזניים להם ולא יִשְמָעו".

ראש-הממשלה הוסיף: "כשאינך רוצה לקבל את המציאות כפי שהיא, ניתן להתכחש לה. וכך בדיוק עשו מנהיגי המערב. הם פטרו את הרטוריקה הרצחנית של הנאצים כמשרתת פוליטיקה פנימית גרמנית. הם המעיטו מחומרת הסכנה של ההתעצמות הצבאית הנאצית, והציגו אותה כנובעת מרצון טבעי של עם גאה, שיש להתחשב בו, להשלים עמו. המציאות הייתה ברורה, אבל היא נעטפה בבועה של אשליות. ובועה זו נופצה על ידי מתקפת הבזק של הנאצים על אירופה. מחיר האשליות ומשאלות הלב היה כבד מאוד, כי כשסוף סוף פעלו מנהיגי המערב, עמיהם שילמו מחיר נורא".

בשלב זה של הנאום הגיע מקטע המפתח ב'גוף הנאום' [חלק הנאום המרזי - על-פי אריסטו] – "אזרחי ישראל, אחיי ואחיותיי, האם העולם למד לקח מטעויות העבר? כי היום שוב אנו עומדים בפני עובדות ברורות ובפני סכנה מוחשית".

אודה ולא אבוש אין אני חש נוח בהשוואת מעשי הנאצים במחצית הראשונה של המאה ה-20 – הן לאיראן, לסוריה, או לכל עריץ אחר עלי אדמות; הן לישראל, לחיילי צה"ל, או לממשלתה [פרופ' ישעיהו לייבוביץ': "לרוב היהודים שרצונם להיות יהודים אין תוכן אחר ליהדותם, מלבד הסמרטוט הצבעוני המחובר למוט, מדי הצבא, והפעולות הנעשות בשמם של סמלים אלה. מחוץ לגבורה קרבית ולשלטון אין תוכן אחר ליהדות. עכשיו מתגלם הכל במדיניות ובמנטליות יהודונאצית".]

שואה הייתה אחת ויחידה [האסון שפקד את העם הארמני זכאי לכל כינוי אחר לבד משואה. הלשון רוויה מונחים להבעת 'רצח עם' לגווניו] והלוואי שלא תהא שנית.   

השימוש התכוף ב'שואה' בטיעונים ובשיח הציבורי – גורם לזילותה, מגמד את האסון ופוגם ב'אתוס' של כל נואם ושל כל רטוריקן.

נאום הקו האדום - מאת אורלי רביד

                                      נאום הקו האדום

                                                 מאת אורלי רביד 

 

איך מעבירים מסר עוצמתי שישאיר את רישומו לאורך זמן? ראש הממשלה ויועציו חשבו וחשבו ולבסוף החליטו על שילוב של תמונה ויזואלית, קצת הומוריסטית, שתעביר את מסר בשפה לה מורגלת התרבות האמריקאית, היא השפה החזותית 

.

                                                   תמונה מתוך אתר ynet

מיד עם סיום הנאום פרצה סערה תקשורתית, עם דעות לכאן ולכאן, וחילוקי דעות לגבי השאלה -  האם המטרה של הנאום הושגה.

אותי לקח הויכוח הזה למחשבות קצת אחרות. נראה היה שהוויכוח העירני בתקשורת על מידת "הרצינות" של תמונת הקומיקס אותה חשף ראש הממשלה ביבי נתניהו "בנאום הקו האדום" באו"ם הוא שחזור,  ואולי גלגול חדש, של ויכוח היסטורי על מה נחשב לתרבותי ומכובד יותר - המילה המדוברת או התמונה החזותית.  מאבק זה חדר לרגע, אל מוסד האו"ם, דרך הדיון הציבורי שעסק  בשאלה - האם ראוי לערבב ציור קומיקס של אמנות פופולארית ויש האומרים גם אמנות נמוכה, בשיאו של נאום פוליטי המועבר בסגנון דיבור גבוהה ובמעמד רשמי וטקסי?! 

                                                תמונה מתוך אתר הארץ

מה שבטוח, אני לא הייתי מופתעת מכך שתמונת הקומיקס של נתניהו עלתה לכותרות ויצרה דיון ציבורי ער, שכן אמנות הקומיקס נשענת על מסורת בת 200 שנה ויותר של ביקורת חברתית נוקבת.

 לפני שאני מתייחסת לביקורת החברתית הטמונה בתמונת הקומיקס ב"נאום הקו האדום", הייתי רוצה להקדיש כמה מילים לכוחה הרטורי של תמונת קומיקס כאמנות ייחודית המשלבת בין הממד המילולי לממד החזותי. שילוב זה לא היה מקובל בתרבות המערב עד לתחילת המאה ה-19. עד אז היתה נהוגה הפרדה ברורה בין הספרות והציור, מלבד הקשר לא מחמיא של תעמולה פוליטית או למטרות מסחר. מצב זה השתנה בתחילת המאה ה-19, עם הופעת הצילום, והתפתחות תנועת האוונגרד. בעקבותיהם, חל מעבר לתרבות תמונתית, "שבמהלכה ייצוגים חזותיים תופסים מקום מרכזי יותר בשיח הציבורי מאשר ייצוגים מילוליים מסורתיים " (הולצמן, 1997, בתוך כהן, 2003).

בן ברוך בליך (2005) מודה כי למרות שאמנות הקומיקס  נולדה כבר בראשית המאה ה-19, וצמחה לצד 'המהפך התמוני' של תרבות המערב, עד לאחרונה, התייחסו אליה חוקרי האמנות כסוגה נמוכה ושולית בסצנה האמנותית האוונגרדיסטית. וכך, אמנות זו צמחה לה בשקט, בשולי היצירה המרכזית, כתרבות עממית בעלת אופי חתרני וסגנון ביטוי ייחודי. ולצד גיבורי הקומיקס הידועים כמו סופר-מן ודומיו, שהם גם תוצרים של תעשיית הסרטים האמריקאית, נכתבו גם ספרי קומיקס המסבירים תיאוריות בפילוסופיה וביקורת פוליטית. נכתבו יומנים המתעדים את חוויות השואה, ספרי דת והיסטוריה ועוד. כיום, התמונה המלווה בטקסט היא מובנת מאליה וקשה לתאר מצב בו ספר ילדים יצא ללא איורים, כתבה בעיתון תהיה משוללת תמונות, או שספרות תכתב ללא דימויים חזותיים העולים מן המסרים.

בליך מציין שרק באמצע המאה ה-20 יוצרים וחוקרים הבינו את כוחה הרטורי של אמנות הקומיקס כשפה חדשה ורבת השפעה. הנה כמה יתרונות עליהם מצביעים החוקרים:

1.      מסר ברור ופשוט הנקלט במהירות על ידי הצופה. – כוחה של תמונת הקומיקס בפניה הישירה למערכת החושית של הצופה, ביצירת אפקט מידי המתבסס על היכרות קודמת של הצופים עם תמונות הקומיקס ובאופן הטיפול החתרני והביקורתי של היוצרים בנושאיה (איילת כהן, 2003)

2.      דיבור בו -זמני בשתי שפות - לדעת בליך (2005) השפה המילולית והשפה החזותית הן שפות שונות ואף מנוגדות ועל הצופה מוטלת המשימה של הרכבת מסר אחיד והגיוני על ידי הפקת משמעות בין ניגודים הבאים:  

-          בין תמונה לבין דימוי המתואר בטקסט כתוב

-          בין להגיד לבין להראות

-          בין היחיד המדבר לבין האחר הנראה

-          בין מילים הנשמעות מצוטטות וכתובות לבין עצמים ופעולות הנראים, משורטטים ומתוארים.

3.        קונבנציות מוכרות אותן הצופה מפרש בצורה אוטומאטית –  כוחה של אמנות הקומיקס טמון בהנאה מן המוכרות של ז'אנר זה בעולם כולו. הצופים מכירים את מהלך העלילה החוזרת שוב ושוב בכל פרק חדש, הם מכירים את הדמויות, את אופיין ואת מהלך פעולתן הצפוי מראש, את מקום ההתרחשות, האביזרים הנלווים ואת ההומור האופייני לכל סדרה. המוכרות אינה פוגמת בחוויה – להיפך – היא הופכת אותנו לקהל חכם הצופה את הבאות. וכך, אם אנו מראים דמות אחת, או אביזר מוכר כמו הפצצה של לוני טונס, הצופה כבר יכול להשלים לבד את מהלך ההתרחשות הצפויה עכשיו.

לדעת כהן (2003) הקומיקס, כאמנות המייצרת משמעות מתוך גישור בין ניגודים, מצמיח ביקורת תרבות אותנטית שכן "כך נוצרות יחידות מבע המשקפות את דפוסי ההתבוננות העצמית בחברה בה שולט הדימוי החזותי".

אין ספק שתרבות הקומיקס מושרשת היטב בתרבות האמריקאית, שהיא מהווה בסיס למאגר דימויים משותף המוכר לכול של דמויות, חפצים, תבניות עלילה חוזרות, והשקפת עולם קבועה ומוכרת המחזקת את הערכים בבסיסה של החברה האמריקאית. וכך, ניתן לומר שההחלטה  להשתמש  באיור קומיקס מקורה במחשבה שתמונה ויזואלית, קצת הומוריסטית, המשתמשת במילון דימויים מוכר, תעביר את המסר בצורה מידית ובהירה יותר מאשר פעולת הדיבור בלבד. מצוידים בתובנות אלה בואו נבחן את האפקט הרטורי של תמונת הקומיקס בנאום נתניהו באו"ם.

הקריקטורה אותה מראה נתניהו במהלך "נאום הקו האדום" נהנית משלושת המאפיינים הרטוריים של אמנות זאת: מסר ברור ופשוט – תהליך ייצור הפצצה בעיצומו; דיבור בו-זמני בשתי שפות-  שכן לצד איור הפצצה כיתוב בגוף התמונה עם טקסט של מספרים ואחוזים המורים על השלבים השונים בייצור פצצת אטום. נתניהו אינו מסתפק באיור המאיר את תהלך הפקת פצצה אטומית, ומצייר על האיור קו אדום שחצייתו תאותת לאומות העולם שהגיע העת לפעול למען סילוק האיום האיראני. קונבנציות מוכרות המפעילות את צופה באופן אוטומטי - נתניהו בוחר להעלות איור של פצצה מוכרת היטב בעולם כולו כשייכת לסדרת הסרטים המצוירים "לוני טונס" מבית היוצר של האחים וורנרס.  כידוע, עלילת "לוני טונס" נסבה סביב צייד הרוצה לצוד את הארנב, מוציא פצצה, מדליק את הפתיל ואז חל מהפך בעלילה, והפצצה מופנית על ידי הארנב נגדו ומתפוצצת בפניו של הצייד ואילו הטרף בורח בצחוק גדול ומתוך הנאה מסבלו של הצייד הרותח מכעס ומיד נערך לתעלול הבא. ברגע שהצופה מזהה את מקור התמונה גם תבנית העלילה עולה לדיון סמוי באנלוגיה לאיום הגרעיני מצד איראן.

ניתן לומר אם כן שבעזרת הקריקטורה של הפצצה, נתניהו פותח דיון ביקורתי כלפי מדיניות ארה"ב גם בערוץ החזותי, ומכוון לקונבנציה המוכרת לכל של תבנית עלילה של  "לוני טונס" שבסופה מתפוצצת הפצצה בידי הצייד. באנלוגיה לאיום האיראני, מתעוררת השאלה איפה תתפוצץ הפצצה - בידיו של נתניהו, בידי האיראנים או אולי בידיה של  ארה"ב.

התקשורת העולמית נרתמה כולה על מנת להעניק לאנלוגיה משמעות:

-          התומכים ציינו שבמבחן התוצאה המסר ייזכר לאורך זמן בתודעה הציבורית

                                   תמונה מתוך אתר ynet

-          המבקרים טענו שנושא רציני הפך לבדיחה ותהו אם המסר עבר

-          האיראנים גיחכו כי ישראל כבר עברה את הקו האדום ובידה פצצה מתקתקת.

כך או כך, התשובה הרבה פחות חשובה מהסיטואציה שנוצרה בתקשורת העולמית, בה כל צד העניק את הפרשנות שלו: מי עבר את הקו האדום ולמי התפוצצה הפצצה בפנים. 

                                               

תמונה מתוך אתר הארץ

 לסיכום, ניתן לומר שסוד כוחה של אמנות הקומיקס במוכרות חוצת הגבולות בקרב ילדים ומבוגרים כאחד. דמויות הקומיקס הפכו, עם השנים, לחלק מן המאגר התרבותי המשותף לרבים מאיתנו. לכן, אפשר לומר די בבטחה, שלבחירה של נתניהו בתמונת קומיקס מוכרת, היה פוטנציאל צפוי מראש לעורר תגובות רבות – כפי שאכן קרה. אפשר לומר גם , שעצם פעולת הבחירה של נתניהו בתמונה מוכרת היטב, של פצצה ידידותית ולא מזיקה, אשר בסרטים משאירה רק קצת פיח שחור על הפנים, מזכירה לנו -  שבחיים, בשונה מסרט מצויר, לא תמיד יש סוף טוב - וכך למעשה הפך את האיום האירני לשיחת הכלל.