אריאל שרון
היה איש – וראו: איננו עוד
מאת – ד"ר נדיר צור
כמעט
86 שנים התהלך אריאל שרון בארץ. מהם קרוב לעשרים ושמונה שנים בביטחון, שלושים ושתיים
שנים לערך בזירה הפּוליטית, כחמש שנים בראש-ממשלת ישראל ושמונה שנים בהן היה שרוי ב'הכרה
מזערית'. ראש הממשלה האחד-עשר של ישראל נמוג כאשר הייתה לו עֶדנה פוליטית - בימים שבהם
קיווה לִשעוט קדימה. הוא הגשים את אִמרתו של הגנרל האמריקני דאגלס מק-ארתור:
"חיילים וָתיקים אינם מתים. הם נְמֹוגים". האיש שמראהו וּמעשיו הפגינו חיוניות
ועוֹצמת ביצוע נכנע לְכוחות טבע שאי אפשר לנַצחם בִּשדה קרב, או במאבק פּוֹליטי תחבולני.
החוואי,
הלוחם, הפוליטיקאי, איש-הקצוות לא בא לַתפקיד בסערה אלּא טיפס בּמַעלֵה המדרג הפוליטי.
בדרך לא סלולה רוויית מעקשים הגיע לפסגוֹת השלטון. במסע הארוך גם חווה מורדות. קבוצות
רחבות בציבור ובהן לא מעט עיתונאים הדירו אותו מקרבם שנות דור. רק סמוך לסוף דרכו הפוליטית
הם הפכו אותו ל'אתרוג' מוגן.
בִּשנות
הַחמישים פּעל שרון נגד מסתננים מִגבול מצרים, וְכַעבור יוֹבֵל שנים פּעל מול מתנחלים
שרבּים מהם היו יוצאי חלציו הפּוליטיים. עשרים-ושלוש שנים לאחר מלחמת לבנון הראשונה,
שעה שהיה שנוא נפשו של השמאל הפוליטי בישראל, אימץ מִקצת מעיקרי משנתם של מבקריו והתעמת
עם תוצאות מפעל ההתיישבות שהוא זוהה עמו.
שרון
חבר ליריבים קשים שאינם חדלים לראות בַּהתנחלויות מכשול לַשלום ונטל פוליטי ומוסרי
לַחברה בּישראל ופינה את יישובי גוש-קטיף. בכך, ביקש להטביע חותם על הסכסוּך הציוני-פלסטיני
וְלִיצור איזון אסטרטגי חדש. את תכניתו הוא השלים, אך השלום לא בא. גם רעיון ההיפרדוּת
החד-צדדית - לא נחל הצלחה. ירִי טִילֵי הקסאם לעבר הנגב המערבי התרחב וְהתעצם. יתר
על כן, ישראל לא השתחררה מן האחריות לגורל הפלסטינים ברצועה.
***
מלאכת
ההספד לכל בן-אנוש שהולך לבית עולמו אינה פשוטה. מלאכה זו בעבור אריאל שרון - מורכבת
שבעתיים. שרון היה איש חידות. הוא מרד במוסכמות ובמסגרות, אף שאת מרבית ימיו קיים בממסדים
היררכיים. בין פיקודיו ובין הכפופים לו היו רבים שהעריכוהו והוקירוהו, ואחרים שביקרוהו.
בין מפקדיו ובין הממונים עליו היו רבים שסלדו ממנו והתעמתו עמו. בסתר ידעו גם לכבד
את יתרונותיו.
הספדים
נמנים בדרך-כלל עם 'רטוריקה טקסית'. זהו ענף מאוחר יותר ברטוריקה המסורתית, בעקבות
'רטוריקה מייעצת' שהתקשרה בעיקר לנאומים פוליטיים ובעקבות 'רטוריקה משפטית'
המופעלת בבתי-דין. בעת העתיקה התגבשו עוד שני ענפים הקשורים לצרכים תיאולוגיים של מסגרות
הלימוד הכנסייתיים: 'אמנות ההטפה' שהתמקדה בהכשרת כמרים למשימות שכנוע בענייני אמונה
ו'אמנות ניסוח מסמכים' שעיקרה היה כתיבת איגרות, מכתבים ובקשות, בעיקר לצרכי דת.
הרטוריקה
הטקסית היא - נסיבתית ומופעלת בין-השאר במטרה להנחיל ערכים ומידות טובות בקהל מאזינים
ובחברה. סוג זה של רטוריקה נפוץ בדברי הספד, בנאומי פרידה, בעת השמעת דברי הוקרה, שבח,
או ביקורת על אישיות, או על מעשה, בעת טקסי חנוכה, באירועים ממלכתיים, או בעת חלוקת
פרסים ובימי הולדת. דוגמאות לשימוש ברטוריקה מסוג זה הן למשל, בקידוש מיתוסים ובתיאור
מעשי הקרבה של חללי מלחמה שנפלו למען ארצם. שימוש אחר, תעמולתי, היה נפוץ בברה"מ
כאשר המשטר ציין לשבח אזרחים וארגונים שהגיעו להישגים בניצול משאבים לאומיים ובהגשמת
תכניות ממשלתיות בתנאים קשים. הנואם הנסיבתי - נושא דברי שבח, מהלל אצילות רוח, אומץ
וחכמה, או מעשים טובים למען הכלל, או להפך - הוא מגנה, מוקיע ומבזה מידות-רעות ובני-אדם אשר אופן התנהגותם הוא בלתי
מוסרי.
בדברי
ההספד שנשא הרמטכ"ל משה דיין ב-30 באפריל 1956 על קברו הרענן של רועי רוטנברג,
אמר: "דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית.
לילדינו לא יהיה חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר-תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח
מים". דיין הוסיף בסגנון רהוט ובלשון גבוהה בדברים שנכנסו לפנתיאון הלאומי:
"על אף שאלף נדרנו כי דמנו לא יוגר לשווא - אתמול שוב נפתינו, האזנו והאמנו. את
חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נרתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי
ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו".
בהנחה
שהספד נועד בין-השאר לטעת ערכים באוזני קהל שומעיו, מבקש המספיד להנחיל בין-השאר, את
דעותיו ואת תפיסותיו אשר למקומו ולמעמדו של האדם באשר הוא - כברייה תבונית, ערכית,
רוחנית ויצירתית. לעתים, בהשוואה לאחרים. בנאום שנשא במאה ה-15, ג'יובאני פיקולו דלה
מירנדולה, אמר ההוגה האיטלקי על האדם ועל כבודו: "אתה תיצור את עצמך בצורה בה
תבחר. תוכל להידרדר לצורות התחתונות, צורות הפרא, גם תוכל על פי החלטתך, להיוולד מחדש
בצורות העליונות שהן אלוהיות".
ב'דברי
ההספד' שנשא המדינאי והנואם האתונאי, בן המאה החמישית לפנה"ס, פריקלס, ומופיע
ב'תולדות מלחמות פילופוניס', העלה על נס את המשטר הדמוקרטי, המבוסס על חירויות, על
שוויון ועל מידות טובות ביחס אל עניים וחלשים. עם זאת, ניצל את המעמד להשיח על המחויבות
לאמת, לצדק וליופי; וכמובן, לאומץ לב ולנכונות להקרבה למען הכלל.
במאמרו
"המצוי יהיה לו למוצא - על המספיד ועל מלאכת ההספד בחברה הישראלית בת זמננו",
שהופיע בגיליון 25 של כתב העת "בדד - בכל דרכיך דעהו", כתב הרב ד"ר
ירון זילברשטיין: "מטרתו של ההספד הנה להדגיש את תכונותיו הטובות ואת מעשיו הטובים
של הנפטר, בכדי שישמשו כמודל לבני משפחתו ולשאר המשתתפים בהלוויה, וכן יחזקו את תחושת
הסולידריות בקרב מעגלים רחבים יותר מסביב לנפטר".
זילברשטיין
מדגיש במאמר כי אזכור המעשים הטובים איננו עומד בפני עצמו, אלא הוא חלק מתמונת עולם
כוללת. המספיד מתעל תחושות סובייקטיביות לתמונה אובייקטיבית. לדעת זילברשטיין העיקרון
הראשון בהספד הוא – אמירת האמת. שכן, הרצון לדבר בשבח הנפטר גורם לעתים לאי אמירת אמת
על הנפטר ועל מעשיו. אם מתוך כוונה להאדיר את שמו ואת זכרו, אם בשל חוסר היכרות עם
הנפטר. עיקרון נוסף הוא – אמירת דברים המבוססים על ידע אובייקטיבי ועל הימנעות מנקיטת
עמדה שיפוטית. טוב יעשה המספיד, סבור זילברשטיין, אם המספיד ישכיל לחדור לדמות הנפטר
ולדלות מסיפור חייו מעשים, מידות נפש ותכונות שאותם יש להעלות על נס. במאמר צוין עוד
כי בהספדים עלולה להיפער תהום בין סולם הערכים של הנפטר ושל משפחתו ובין ערכיו של המספיד.
למשל, במקרה של רב חכם שהווייתו בעולם התורה הגייתה ושינונה. עצתו של הרב ד"ר
זילברשטיין היא לפתוח במצוי – תכונותיו ומעשיו הטובים של הנפטר ולבוא אל הרצוי בעין
משפחת הנפטר וקהילתו.
הזהירות
הנתבעת מן המספיד לבל יפליג מדי בשבח הנפטר מובעת גם בדברי ההספד של מרקוס אנטוניוס
ליוליוס קיסר, המופיעים ביצירתו הקלאסית של שייקספיר: "את קיסר באתי לקבור, לא
לשבח". זאת, למרות שההספד נועד למטרות פוליטיות ובתמציתיות ראויה לציון רווה לעג
ועוקצנות כלפי רוצחיו.
***
בישיבה
המאה עשרים ושתיים של הכנסת העשירית ב-22 בספטמבר 1982 מסר חבר הכנסת דאז שמעון פרס,
הודעה אישית שכל כולה כוונה לעימות בינו לבין שר-הביטחון דאז, אריאל שרון. ואלה היו
דבריו: "אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, מה שאמר שר הביטחון על קשר כלשהו, במישרין
או בעקיפין בין צה"ל לבין מה שהתרחש בתל-זעטר הוא עלילה חסרת שחר. [...] הוא פשוט
בדה מן הלב. לא היו דברים מעולם. שר הביטחון שיקר פעם נוספת". בתגובה לכך אמר
שר-הביטחון דאז, אריאל שרון: "כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, כל מה שאמרתי - אפשר
לקרוא בדיוק מה שאמרתי - הוא אמת לאמיתה".
בנאום
אחר מעל דוכן הכנסת ב-14 ביוני 1983 תבע חבר הכנסת שמעון פרס להעמיד לדין (משפטי,
או ציבורי) את יוזמי מלחמת לבנון הראשונה: "המדיניות הכושלת של הממשלה והמלחמה
האומללה בלבנון יעמדו בפני משפט האומה, ואני חושב שדי בהקדם. יש מהלכים שעליהם תחרוץ
ההיסטוריה את דינה. [...] דרוש בירור משפטי דחוף כדי לבדוק את העובדות, לזהות את האחראים,
להסיק לגביהם מסקנות, ובעיקר כדי למנוע את הישנותן של תקלות חמורות בעתיד, ואפילו בהווה
שלפנינו, כאשר טרם נדמו קולות הירי והפגיעות על אדמת לבנון הטובענית. [...] חריגים
בלתי נסבלים במהלך מלחמה? - ואכן, סגן ראש הממשלה שמחה ארליך פירט לפחות שני חריגים
כאלה: האחד - כאשר הוחלט בממשלה על פתיחה במלחמה, אמר מר שמחה ארליך, הכוונה הייתה
להגיע לקו של 40 קילומטר מגבול ישראל, וגם השר
שרון דיבר על תחום זה. אולם למחרת, כאשר ראש הממשלה היה בצפון, כונסה הממשלה ושרון
ביקש לאגוף את הציר המרכזי לעבר סוריה, דבר המוכיח שהוא רצה לחרוג מתחום 40 הקילומטרים. זוהי החריגה הטרגית
ביותר במלחמה הזאת, חריגה שאת מחירה כבר שילמנו, בחלקו, ועוד נוסיף לשלם על כך בעתיד.
גם מפי ראש הממשלה, לא רק מפי מר שמחה ארליך, צוטטה הודעה חמורה ביותר - ואני מקווה
שראש הממשלה יאשר או יכחיש אותה - בזו הלשון: 'היו פעולות שאושרו מלכתחילה והיו פעולות
שאושרו לאחר מעשה'. מה פירוש הדבר, 'פעולות שאושרו לאחר מעשה'? זאת אומרת, פעולות שבוצעו
בלי אישור, והאינפורמציה שנמסרה עליהן לממשלה, לכנסת ולוועדת החוץ והביטחון, הייתה
אינפורמציה בלתי נכונה, ואינני רוצה להשתמש במלה 'שקרית', שכן זו שאלת מפתח: מה אישרה
הממשלה בטרם נתנה הוראה לצה"ל לחצות את הגבול? האם היא אישרה מה שקרוי היום 'התוכנית
הקטנה', שעליה שמענו מפי ראש הממשלה, מפי שר הביטחון ומפי שר החוץ במו אוזנינו, או
שלמעשה בוצעה 'התוכנית הגדולה', שהממשלה דחתה אותה, אבל היא בוצעה בשטח בפועל?".
אלה שתי דוגמות מרבות אחרות על טיב היריבות בין פרס לבין שרון.
ואולם,
בטקס האשכבה הממלכתי לשרון ברחבת הכנסת פתח שמעון פרס, נשיא מדינת ישראל, במילים
"אריק, חבר, מנהיג, מצביא, אנו נפרדים ממך היום, היית כתף שעליה נשען ביטחונו
של עמנו". פרס הפליג בשבחו והכביר בתיאורי החברות שנרקמה בין השניים עת הפגישו
עם דוד בן-גוריון: "חשתי שלפניי צעיר שהוא משכמו ומעלה, נכון לשרת את עמו עד תום
ביכולת נדירה. בן גוריון אהבו ממבט ראשון. דבריו כבשו לבבות, פקודיו הלכו אחריו בעיניים
עצומות. ישראל אהבה אותו והוא אהבהּ, הוא אהב את בניה ורגביה. אנחנו מלווים היום למנוחה
אחרונה לוחם משכמו ומעלה, מפקד שידע לנצח. מנהיג שנשם חלום".
***
לאחר
ניסיון החיסול בירדן של ראש הלשכה המדינית של חמאס, ח'אלד משעל, שכשל בספטמבר
1997, צוטט אריאל שרון באומרו על ראש-הממשלה דאז בנימין נתניהו: "הוא לא עומד
בלחצים. ראיתי אותו בפרשת ח'אלד משעל. הוא התפרק לחלקים והיינו צריכים להרכיב אותו
מחדש. הוא פשוט איבד את הצפון".
בוועידת
הליכוד ב-13 בנובמבר 2002 תקף שרון את יריבו בנימין נתניהו ואמר: "הביטחון לא
יושג בסיסמאות ובפתרונות קסם. ביטחון יושג רק בזכות הנחישות שלנו לעמוד ולפעול באחריות
ובשיקול דעת. עם ישראל רוצה מנהיגות אחראית, מנהיגות שפועלת בשיקול דעת, מנהיגות שמעדיפה
בכל מקרה את האינטרס הלאומי על-פני האינטרס המפלגתי או האישי. [...] הניסיון הלאומי
מלמד אותנו שאסור לפעול מתוך נמהרות וחוסר שיקול דעת. יש לשקול בזהירות ובאחריות כל
מהלך. מנהיגות לא פועלת מתוך תאוות נקם. [...] אני לא אפזר הבטחות שווא ביד נדיבה.
[...] אני לא אגרר למסע בחירות פופוליסטי, ולא ארכב על כל רוח פוליטית מזדמנת. אני
אמשיך בדרכי בנחישות, באחריות ובשיקול דעת". כך שרון על נתניהו.
בטקס
האשכבה לשרון נתניהו לא הסתיר את יריבותם. "לא תמיד הסכמתי עם אריק, ולא תמיד
הוא הסכים איתי, אבל כשהוא שירת בממשלתי וכשאני שירתּי בממשלתו עבדנו בשיתוף פעולה
למען ביטחון ישראל ולמען כלכלת ישראל. אריק היה אדם מעשי, פרגמטי, והפרגמטיות שלו הייתה
נטועה ברגש עמוק למדינה ורגש עמוק לעם היהודי".
נתניהו
ניצל את המעמד בו נכחו גם אורחים מחו"ל ובהם סגן נשיא ארצות הברית, ואמר על שרון:
"הוא החשיב מאוד את הקשר שלנו עם בעלת בריתנו הגדולה ארה"ב, ולצד זה ידע
גם לעמוד בתקיפות על האינטרסים החיוניים שלנו ברגעי מבחן".
***
דברי
ההספד של סגן נשיא ארצות-הברית נוצלו בחלקם להנחלת חזון השלום עם הפלסטינים העומד עתה
על הפרק במשא ומתן שעליו עמל לא בלא קשיים, מזכיר המדינה, ג'ון קרי. וכך אמר:
"לעולם לא נדע איך היו נראים סוף חייו אם היה יכול להשיג את השלום, כיצד היו נראים
פני הדברים אילו היה שרון חי בבריאות טובה בשמונה השנים האחרונות. הוא נפרד מאתנו בטרם
עת". ביידן שלא הכיר את שרון מקרוב הוסיף: "לא הכרתי אותו כמו שהישראלים
הכירו אותו. יש לנו האמריקנים ביטוי - לא מוטל בספק. בעבורי היה שרון חידה תמידית.
הוא היה אדם מורכב, אך למען הצדק צריך לזכור שהוא גם חי בתקופה מורכבת".
גם
דברי ההספד של מי שהיה ראש-ממשלת בריטניה, טוני בלייר, שליח הקוורטט למזרח-התיכון נוצלו
להדגשת חזון השלום: "הוא היה לוחם בשירות הקמת מדינתו, אך נבון דיו כדי להבין
שהמלחמה לבדה לא תבטיח את עתידה".
***
הרמטכ"ל,
רב אלוף בני גנץ, שהתכבד לספוד לשרון ליד הקבר הרענן הדגיש בדבריו את מה שמקובל לכנות
'מורשת הקרב של שרון'. "היום כשאתה שב בפעם האחרונה אל הבית שכה אהבת, עלו ובאו
טורים ודורות של לוחמים להצדיע לך בפעם האחרונה, כמו הייתה קריאתך 'אחרי' ממשיכה ומהדהדת
באוזנם. [...] באתי לומר לך כי הצבא המגן של העם אשר היה יקר לך כל כך ימשיך להתקיים
בצלמך ובדמותך עוד שנים רבות. באתי לספר לך כיצד ימשיכו ויעוצבו מפקדי צה"ל לאור
התכונות שניכרו בך כמפקד: מבט מפוכח וקר רוח, חשיבה שתוצאתה יוזמה ונחישות. אלה הם
שלושת הפנים הנחוצים לכל מנהיג ומפקד בראייתי".
***
דברי
ההספד של שני בניו – עמרי וגלעד ליד קברו של שרון היו הכנים ובעלי הרגש ביותר.
"הבט סביב אריאל, הבט סביב וראה את העם הנאסף והמתגודד סביב הגבעה. הבט וראה כיצד
הם מודים שהגנת עליהם. איך הם מוקירים אותך ששמרת עליהם והובלת אותם. איך הם אוהבים
אותך איך הם מתגעגעים אליך ומרכינים ראש". אמר עמרי.
הבן
הדגיש את כנות מעשיו של האב בהיותו ראש-ממשלה במענה לכל המקטרגים נגדו, שטענו שתכנית
ההינתקות נועדה למנוע את הבאתו של שרון לדין בעטיין של חשדות במעשי שחיתות. כזכור,
נשא עמרי עונש מאסר בעבירות על חוק מימון מפלגות ובשבועת שקר. בהכרעת-הדין ב-2006,
תהתה השופטת על מעשי עמרי ואמרה: "האם בשם הערצת האב הכול כשר?". וכך אמר
עמרי בהלוויה: "הייתה לי הזכות להיות חלק ממעגל האנשים שעבדו בשבילך. זכות גדולה
לראות איך אתה מתייחס ברצינות ובכבוד עילאי ובאחריות לתפקיד ראש-הממשלה. ראש-הממשלה
של מדינת ישראל איך אתה לומד נושא חדש, איך אתה שוקל ומקבל החלטות, איך אתה מתכנן,
לומד מהן ההשלכות של ההחלטות ומהלכים ובעיקר דואג לעתיד מדינת ישראל שהייתה חשובה לך
כל כך".
גלעד,
הבן הצעיר בחר לציין את עמידתו של שרון מול מכשולים מיד הטבע ומיד אדם ואת שהצליח להתגבר
עליהם והיה יכול להם: "אומרים שאי אפשר לחיות שבועיים בלי כליות, אז אומרים. אמרו
שאי אפשר לבצע איגוף של טנקים דרך הדיונות מצפון לאום כתף עד לקרב המזהיר שבו הבקעת
את המערך המצרי המרכזי בסיני בששת הימים. אמרו שאי אפשר לחצות את תעלת סואץ במלחמת
יום הכיפורים עד שהובלת את המבצע והכרעת את המלחמה. אמרו שאין ברירה ועולים מברית המועצות
המתפרקת ישוכנו, באוהלים אבל אתה דאגת שלא יישאר עולה אחד ללא קורת גג. אמרו שאי אפשר
להתגבר על הטרור הפלסטיני בראשית העשור הקודם. אז אמרו. אבל אתה החלטת על מבצע חומת
מגן ועשית סדר שנשמר עד היום. פעם אחר פעם הפכת את הבלתי אפשרי למציאות. כך נרקמות
אגדות, ככה נוצר אתוס של עם".
דברי
ההספד של גלעד נחתמו במילים אישיות ומרגשות במיוחד: "יום שבת, חדר 10 במחלקה בתל
השומר, אנחנו ידך. נכדיך מתרוצצים בחדר, המולה של בית, שיחה ערנית וקולחת כמו במשק
ורק גיבור המחזה שוכב ללא ניע. מוסיקה ברקע, אריק לביא ואריק איינשטיין. אריק ואריק
שרים לאריק. אני מחזיק את ידך ומלטף את פניך, פני אבי הגווע. אבא אהוב, חזרת הביתה".
