הסוציולוג הידוע מכס ובר , שעסק בחקר המנהיגות
הפוליטית, הגדיר את המנהיג הפוליטי
כדמגוג, כוונתו הייתה שפוליטיקה קשורה בנאומים והמנהיג מוביל דרך נאומים. דמגוג
בקונטקסט זה איננו מונח שלילי מדי לטעמו כיון שזה טבעו של הנאום הפוליטי
הדלברטיבי שמטרתו להניע את הקהל. ואכן, מהכרתו את עולם הנאום הפוליטי- הוא הנאום
הדלברטיבי - הכיר ובר אל נכון בטיבו של נאום זה, שמטרתו היא לאו דווקא ניתוח קר
של אמת או מציאות מסוימת , כיון שהנאום הדלברטיבי איננו דיסקורס פילוסופי של חקר
האמת, אלא נאום שמיועד אל קהל, נאום שחותר להשפיע, וזהו הבדל גדול בין הטקסט
האנליטי של החתירה להיגיון צרוף לטקסט הדיאלקטי שאיננו נוקט בכלי ההיגיון הצרוף
ושלא יעמוד במבחן קורס אוניברסיטאי בתורת ההיגיון היא האנליטיקה, אלא הדיאלקטי
הוא אישי יותר והוא דמוי היגיון ולא יותר מזה. הנאום הדלברטיבי פורץ מויכוח שלו
כללי שיח משלו. עם זאת, יש לומר, שהיום הנאום ככלי הקומוניקציה העיקרי והמהותי
בין המנהיג, ראש ממשלה, נשיא, איבד משהו מעוצמתו כשהוא במקרים רבים מומר למסיבת
עיתונאים, לשאלות ותשובות או יש גם לעימותים טלביזיוניים בין מתמודדים. אצלנו
שרון לא נאם ממש, גם לא ערב פינוי ימית כשנדרש להסברים וגם נתניהו לא מעדיף לצאת
מזומנות בנאומים ממשיים אלא מסתפק בהודעות מטעם או בהצהרות. ועדיין מצויים בנמצא
מנהיגים שמפעילים את הנאום ככלי לשכנוע הציבור בעמדותיהם, והבולט מאלה הוא ברק
אובמה, נשיא ארהב, אשף רטורי. אובמה מאמין בכוח הנאום והוא מיטיב להשתמש בו.
עבורו עצם השמעתו על טיעונו הרציונאלי ומוסרי המנומק ואווירתו האידיאולוגית
האופיינית לאובמה הוא כמעט תחליף למעשה גופו . ולאמיתו של דבר, הנאום לגבי אובמה
מעשה הוא ונאומו מתווה את דרכו , פעולה של speech act . המנהיג השני, הדוגל
בכוח המילה דווקא ושעליו אדבר הבוקר הוא ישראלי, בראשית דרכו המדינית, וכבר משמש
כאחד ממנהיגי הקואליציה החזקה והמשמעותית בפוליטיקה הישראלית העכשוית. גם מנהיג
זה לא שש לנאום בציבור אבל הוא מאד מעוניין בקומוניקציה עם קהל רחב והוא מעדיף
כלי קומנקטיבי אחר מהנאום הוורבלי הקלסי בעל הילה משל עצמו הוא הפייסבוק או
הדואר האלקטרוני, שכאן הוא מתחבר עם קהל אין קץ. המילה הכתובה מול הקהל. לא oral delivery כאן אין מקום לטון דיבור שהוא משמעותי מאד
כאוטריטה אצל אובמה, צרציל או בן גוריון, בגין או היטלר להבדיל. הטקסט הבא הוא אופייני לרטוריקת
הפיסבוק של לפיד. אקדים ואומר, שזה דפוס הרטוריקה האפולוגטית המובהקת שאופיינית לספרות הדתית במיוחד אבל לא רק לה.
זוהי רטוריקה מגיבה, מתרצת לסיטואציה מסוימת. הגנר של האפולוגיה הוא לפי סקליגר
,איש הרנסנס ומבכירי חוקרי הרטוריקה, הוא נרטיב שמשתמש בפרסונאליות ומתאר
אירועים אמוציונאליים או מורליים.
האסטרטגיה הרטורית שנוקט בה לפיד היא הבניית
מציאות. ויש להבחין בין תיאור המציאות גופה ובין תיאור של מציאות אפשרית. במונח
הבניית המציאות בשימושו הרטורי איננו מתכוונים לחזון אסכטולוגי כמו חזון אחרית
הימים אלא תיאור מצב, שמבחינת הקהל הוא ריאליה אפשרית אף מוכרת ועם זאת היא
איננה הריאליה עצמה אלא אנאלוגיה שהנואם מדמה לה את המציאות לשם השחזתה של התמה tenor דרך vehicle.
בזאת הטקסט פונה אמנם לדמיונו של הקורא-- במקרה שלפנינו-- אבל כאמור לא על בסיס
דמיון פרוע אלא כרקונסטרוקציה אפשרית שתדגים את הtenor קרי הריאליה גופה.
ובמקרה הנדון לפיד ישתמש בתכסיס רטוריקת ההנגדה .
כדי לגרום ליריב שלך לקבל טענה מסוימת, עליך
להציב בפניו גם טענה מנוגדת, כדי שיוכל לבחור בין השתיים. דומה הדבר להצבת אפור
ליד שחור וכינויו לבן או ליד לבן וכינויו שחור, כותב שופנהאואר.
טכסיס ההנגדה בא דרך האנאלוגיה שלפיד יקרא לה
בפני מאזיניו תרגיל. הוא מעלה את המציאות הפוליטית המוכרת היטב נגדה קרא תגר
במסע הבחירות המוצלח שלו לעיצומה של מפלגת יש עתיד היא מפלגתו. ואז , והיה והוא
ומפלגתו לא היו מהווים את הקואליציה -- מפליג לפיד בפרטים מצמררים מבחינת קהל
בוחריו של ממשלה בלעדיו. זוהי ממשלה עם שס ויהדות התורה. והוא מתאר בססגוניות
ובפרטים את עולם האפשרי הזה שמביא להעברת מיליארדים לישיבות, עולם של בזבוז של
ממשלת ענק של 35 שרים וסגני שרים בזבזניים, עולם של גירעון ענק ואיש לא מעלה את
המס על החברות המיליונריות , לא מעלים מיסים לעשירים – והתוצאה: המעמסה נופלת על
מעמד הביניים. קרי,עליכם קוראיי. גוולד.
לפיד פונה אפוא בדרך האנאלוגיה שמאפשרת לבנות
את התמה עם מבנה מציאות שאיננו קיים כרגע אבל הוא מוכר מאד והוא סביר. האנאלוגיה
מאפשרת להבין טוב יותר את מגמת הטקסט
הנתון. האנאלוגיה מאפשרת לתת למציאות קונצפציה מבנית, ערכית, שאחרת, עם שרטוט
הריאליה גופה, המציאות העכשווית לא הייתה מדברת כלל לליבם של הקוראים המאוכזבים
ממדיניותו של לפיד. אבל, על ידי ההנגדה דרך האילוסטרציה, נוצרה נוכחות חדשה שהופכת
מצב מעורפל ורגיש לקונקרטי. לפיד מקצץ בקצבאות רגישות, במענקים לילדים, מאיים
בקיצוץ קצבה לקשישים, איננו מסייע במצוקת הדיור, שהייתה מאושיות מצעו לבחירות:
איפה הכסף הוא חזר ושאל. אבל, דרך ההשוואה הוא הופך מדיניות של הבטחה שהוא לא
מפרט את פרטי מימושה, ומעשיו בהיותו הממונה על מדיניות הבטחתו כשר האוצר הם אפוא
פרובלמטים מנקודת הראות של הבטחותיו, והוא הופך בטכסיס הרטורי של אילוסטרצית
ההנגדה את האבסטרקט לקונקרטי. אנחנו לא ממשיכים את התועבה הזאת, הוא כותב, והעם
יודע היטב מהי התועבה. אנחנו טובים. במה? הוא לא ממש מפרט אבל ההשוואה מדברת בעד
עצמה ומצביעה לאפשרויות הקטסטרופליות.
ועוד לטכניקת ההשוואה :
במסיבת עיתונאים עם עופר עייני כמדווח ב De Marker
מ 9 מאי 13 מדווח לנו לפיד :
הדבר האחרון שאני רוצה לפגוע במעמד הביניים.
הלכנו לכל הכיסים. יש כאן צדק חלוקתי.
צריך לשים לב שבפעם הראשונה שבפעם הראשונה זה
שנים, האדם העובד הוא לא הנפגע העיקרי. אני לא סוציאליסט, ואני רוצה לעודד עסקים
בישראל, אבל פגענו בעשירים. הטייקונים לא ישלטו, בעלי השכר הגבוה לא יקבלו
קצבאות ילדים, הקיצוץ כולל גם סקטורים שעד היום לא פגעו בהם. אנחנו משנים את האי
שוויון בנטל, גם במובן הכלכלי.
הדגש הוא על העשירים הבזויים. הכנסתי אותם
למסגרת המיסוי, מתפאר לפיד. רטורית זהו תכסיס ה aversio הידוע מתחום הסגנון חקר
התחביר של מעתק מגוף אחד למשנהו, ובמערכת התכסיסים הרטורית זהו המעתק של מה
שקרוי הסחת הדעת. וכך כותב שופנהאואר;
אם אתה עומד לנחול תבוסה, צור הסחת דעת, כלומר,
אתה יכול לדבר על עניין שונה כאילו יש
לזה קשר לנושא המחלוקת וכאילו זה מהווה טיעון הסותר את דברי היריב. ניתן לעשות
זאת בהצלחה כל עוד יש קשר רופף כלשהו בין הנושא המקורי לבין זה שמסיח את הדעת.
תכסיס דומה נקט סקיפיו כאשר תקף את אנשי קרטגו לא באיטליה אלא באפריקה. במלחמה
עשויה הסחת דעת זו להביא לתוצאות חיוביות, אולם במריבות אין היא אלא תחבולה
זולה, משום שהגינויים עומדים בעינם.
וכלומר, העשירים גם הם במיסוי.
"דפקתי" גם אותם. וזה לכאורה מה שהציבור רוצה לשמוע. זאת הרטוריקה של
לפיד. זה שבינתיים הוא "דופק" את החלשים ומעמד הביניים זה הוא לא
מזכיר. העיקר שהטייפונים שנואי העם, מושאי מחאות הצדק החברתי נלכדו, לפיד תפס
אותם, הם משלמים מסים. זוהי דוגמה קלסית של טכניקת הסחת הדעת.
ועוד:
לפנינו טקסט בעל מטען אמוציונאלי חזק שמשרטט את
מאווייהם של בני ובנות המעמד הבינוני נשואי פניו של לפיד. כול מה שמטריד אותם
ואין להם אלה הדברים הנמנים כאן, ולכן הצביעו בעד לפיד. ושימו לב גם למבנה
השבלוני של החזרה שתפקידה ליצור ממד של נוכחות, ממשות.
![]()
אבל לא רק רטוריקת הבניית המציאות על בסיס
האילוסטרציה היא הטכניקה הבאה כאן לידי שימוש. ללפיד יש הוכחה של ממש לאמיתות
ההבטחות שלו. וזוהי הוכחה על דרך האנטיממה היא הדדוקציה המקוצרת:
אני יודע שנעשה זאת, פשוט כי כבר
עשינו זאת בעבר. כמה שבועות לפני מערכת הבחירות עוד פורסמו סקרים שניבאו לנו 5
מנדטים (לפי מיטב זכרוני מעולם, אפילו לא פעם אחת, לא היה סקר שניבא לנו מעל 16
מנדטים), ואנחנו פשוט המשכנו בשלנו. אדם אחרי אדם, רחוב אחרי רחוב, שכונה אחרי
שכונה, עד שזה קרה.
אמרנו== זה התקיים ולכן – התוצאה:
כול הכרזה שלנו תמומש. לפיד משתמש כאן בטכניקת ה דוגמה example/. הארגומנטציה
של הדוגמה . בטכניקה זו מקפיד הטוען, לפיד כאן, שהדוגמה הנבחרת תהיה בלתי ניתנת
להפרכה מפני שהמציאות שלה היא שתשמש את בסיס המסקנה.
הדוגמה מהוה מכשיר להכללה. כלומר,
טכניקת הדוגמה חותרת להשתית ממקרה ספציפי מסוים שריר וקיים –שאיננו ניתן להפרכה
-- שרצוי שיהיה מרשים חוק כללי. ואכן זהו המקרה כאן. אנחנו אמיתיים. זוהי הטענה
בדרך האינדוקטיבית , שדורשת שורה של דוגמאות
היוצרות מעין כלל, הדוגמה הבודדת כמקרה שלפנינו עלולה להיות אשליה
רטורית.
יום חמישי התבטלה לי הפגישה האחרונה ופתאום
הבנתי שאני יכול להספיק את השקיעה. ירדתי מירושלים בלי לגעת בברקסים והגעתי לבית
הקפה בחוף "כחול" בדיוק כשהשמש הפכה לכתומה. אני מניח שזה היה מחזה
מוזר: חוף תל אביבי, משפחות, קרטיבים, כולם בבגדי ים, ובאמצע יושב איש בחולצה
ועניבה עם בקבוק דיאט-ספרייט וחיוך אידיוטי. דווקא בשבוע כזה, זו היתה תזכורת
טובה בשבילי. לפוליטיקה יש חיים משלה. היא בועה דרמטית, סוערת, מתוחה, שבה אתה
ממריא ומתרסק לעתים קרובות עם האירועים. השבוע היה שבוע של הצבעות אחרונות על
התקציב, של מריבות זועמות על השיוויון בנטל, של חידוש תהליך השלום, של כל מה
שחשוב באמת ומשמעותי באמת, ועדיין, רוב הפוליטיקאים נוטים לשכוח שבשביל רוב
האנשים עכשיו יולי, וחם, והילדים בחופשה, וכבר נגמרו הרעיונות מה לעשות איתם אז
אולי נלך – שוב – לים. היי, תראי נועל'ה, איזה קטע, את רואה את האיש המשונה עם
העניבה? את יודעת מי זה? לא? טוב, לא חשוב.
קשה לי לשער את בגין מספר שהוא שותה דייט
ספרייט על חוף ימה של תל אביב אבל זה לפיד. טקסט זה הוא מאפיין נוסף של רטוריקת
לפיד. לפיד נוקט בסגנון אישי. הוא לא מציג את עצמו כפילוסוף, ככלכלן מובהק או אף
כפוליטיקאי אלא כאחד העם. הוא עייף, הוא לא מגולח (בטקסט אחר הבהיר כיון שהוא
השכים קום ועובד קשה), הוא שותה דייט ספרייט, הוא שומר על דיאטה, הוא נהנה
מהשקיעה בחוף הים. הוא משלנו. זהו האתוס, שהוא המרכיב החשוב ביותר במעשה השכנוע
כפי שלימד אותנו אריסטו. הוא לא מתנשא ולא מתנכר ובכך בהצגת עצמו כאחד מהחברה
השותה דייט ספרייט –לא יין לבן— הוא מזוהה עם העם, הוא בן העם, הוא לא יבגוד
בעם, אפשר לסמוך עליו. הצגת האישיות, ה person in act שפרלמן מרבה לכתוב על
כך, זה גם עניין של ערכים. זהו אדם שחושב על ילדים, הוא כמונו והוא אמור
אפוא להקרין אנושיות. ואנושיות, חום, הם רטורית מה שנחוץ כאן. הם מחפים על אתוס
המקצועיות אבל זה מביע אותנו, ההולכים לחוף עם השקיעה בימי הקיץ. זהו אמצעי של
הזדהות והזדהות הוא מרכיב מהותי ברטוריקת השכנוע. ההזדהות identification היא תיאוריה רטורית שפיתח אחד מהגדולים
והמורכבים של חוקרי הרטוריקה של המאה ה20 הוא קנת בורק. הוא לא דיבר על שכנוע
במושג האריסטוטלי אלא הזדהות בדרמטיזציה. ובנתחנו קטע זה ורבים דומים לו אנו
חושפים את הטכניקה הלפידית של הזדהות עם האדם עצם מבשרנו המרגיע עצמו כמונו על
חוף הים. ההזדהות מלווה בסיפור שהוא הדרמטיזציה לפי ברק. זוהי גם האסטרטגיה
הרטורית של הסיפור שפותחה להפליא על ידי אחד מענקי הרוח של המאה ה 20 --ממייסדי אסכולת שיקגו של הרטוריקה--
הלוא הוא wayne booth בספרו הקלסי the company we keep
|
||||||
מוכרת לנו האמרה: לא הדיבור עיקר אלא המעשה. אנו, פרופ' יהושע גתי, מרצה לרטוריקה ואורלי רביד, יועצת ומרצה לתקשורת, חושבים שיש הפרזה באמרה זאת כי מילים הן בעלות כוח. מילים יוצרות מציאותיות ונאומים פוליטיים שנישאים על ידי מנהיגים הם משמעותיים מאד: הנאומים מתווים ומבהירים תוכניות וקווי מדיניות, הנאומים מעוררים פולמוס והם עשויים לקבוע אפוא את סדר היום הציבורי. אנו מעוניינים אפוא לחזק את מעמד הנאום הפוליטי בציבור, לפתח את תודעת הנאום.
יום שלישי, 24 בספטמבר 2013
יאיר לפיד: בין מציאות לאשליה - מאת יהושע גתי
תוויות:
הבניית מציאות,
השוואה,
יאיר לפיד,
רטוריקה,
שכנוע
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה