18.6.14 על מטפורות שיח
הימין הישראלי
פרופסור יהושע גתי
הרצאה בכנס השפה וחברה
פרופסור באוניברסיטה, אוניברסיטת קייפ טאון,
gitaiye@gmail.com
א.
באדיבותכם, אתחיל בהערות ,מנקודת הראות של הרטוריקה האידיאולוגית,
שעניינה הוא היחס בין המילה לכוח, לעוצמה הפוליטית, ותחילה אומר משהו על רטוריקת הציונות
הדתית. אגיד מספר מילים לברור מהותה ודרכה של רטוריקה דתית זו המשגשגת בקונטקסט
הפוליטי ישראלי. ראוי להעיר כאן, שחוקרי רטוריקה מובהקים כמו פרלמן , ואוסיף אף את
הברמס, שמים בסוגריים סוג זה של רטוריקה
לרגל נקודות המוצא האכסיומטית שלה, שאיננה נענית לכללים המקובלים של animal rationale שהם תשתית תורותיהם הקומוניקטיביות. ולמרות
זאת, לרגל חשיבותה של הרטוריקה הדתית בשיח הסובב בעיצוב הדיסקורס הפוליטי, ראוי
שאקדיש לפן רטורי זה מספר מילים.
תורת הגמול המקראית המבוססת על גמול לצדיק ועונש לחוטא, שהיא תורת
גמול סכמטית וראו רעי איוב, היא נר לרגליו של הרב דב ליאור, הרב הראשי של חברון
וקרית ארבע, המוצא את העילה לחטיפה: חקיקה אנטי יהודית של ממשלת ישראל. " אם
נחשבו שהצרות באות במקרה ולא בגלל מעשינו, הקדוש ברוך הוא יעניש אותנו על עצם
מחשבה זו...ישנה מתקפת חוקים שהמכנה המשותף שלהם הוא פגיעה וכרסום בצביון היהודי
של חיינו הציבוריים (מובא בהארץ 19 יוני 14).
מאמר המערכת שנכתב על
ידי ישראל פרידמן, סגן העורך הראשי, נכתב כי ”יש לערוך בדק בית... בקדנציה האחרונה
עושה הממשלה ככל שביכולתה לסכן את החיים בארץ הקודש. הישיבה שלנו כאן איננה טבעית.
העם יושב כאן רק באורח ניסי... אבל ממשלת הזדון עושה ככל שביכולתה כדי לעקור את
היהדות מחיי היהודים היושבים בציון. מלבד החוקים שכבר נחקקו, עומדים עוד שלושים
חוקי עקירה נוספים על שולחן הכנסת, לחקיקה במושב הקרוב. חוקי ההרס הללו מסכנים את
כל אחד ואחד מיושבי הארץ הזו, התלוייה במצוות“.
”בשעה קשה כזו לא נחפש אשמים. אשמים אנחנו. כל ישראל ערבים זה בזה“, נכתב במאמר, אך עם זאת נטען כי ”בעיקר מה ששומר על המתגוררים כאן זו התורה, מי
”בשעה קשה כזו לא נחפש אשמים. אשמים אנחנו. כל ישראל ערבים זה בזה“, נכתב במאמר, אך עם זאת נטען כי ”בעיקר מה ששומר על המתגוררים כאן זו התורה, מי
ששומר על הארץ ויושביה
מאימת החרב, אלה לומדי התורה... כאשר הממשלה מנסה למעט לומדי תורה, כאשר היא
העבירה חוק דרקוני שנועד למעט ולהפליל את חובשי ספסלי בית המדרש, היא חשפה את הארץ
לאסונות“.
”סטטיסטית, בכל פעם שניסו לפגוע בלומדי תורה, משהו בשלווה המקומית התערער“, נטען בעיתון החרדי, ”עכשיו כשהדבר נחקק בחוק, גם אם נסתרות דרכי שמיים ואנחנו לא יכולים לחשבן אחד ועוד אחד, אבל ללא ספק, משהו בביטחון המקומי התערער. בגלל הממשלה, ארץ ישראל הפכה להיות מקום מסוכן יותר ליושביה“.
ב“יתד נאמן“ ציינו כי ”כאשר הממשלה מנסה לבצע חטיפה מאורגנת של לומדי תורה, ממקום לימודם, כאשר היא מנסה לחטוף חיילים מבסיסם ולהקטין את הצבא האמיתי והיחידי ששומר, בני מעיה של הארץ נסערים והיא מבקשת להקיא אותנו. כשמנסים לפגוע בשומרים האמיתיים, הצבא נהיה חלש יותר והארץ נחשפת לסכנות נוראות, ומפעם לפעם מוגשים לנו שטרות אימה לפרעון“.
”סטטיסטית, בכל פעם שניסו לפגוע בלומדי תורה, משהו בשלווה המקומית התערער“, נטען בעיתון החרדי, ”עכשיו כשהדבר נחקק בחוק, גם אם נסתרות דרכי שמיים ואנחנו לא יכולים לחשבן אחד ועוד אחד, אבל ללא ספק, משהו בביטחון המקומי התערער. בגלל הממשלה, ארץ ישראל הפכה להיות מקום מסוכן יותר ליושביה“.
ב“יתד נאמן“ ציינו כי ”כאשר הממשלה מנסה לבצע חטיפה מאורגנת של לומדי תורה, ממקום לימודם, כאשר היא מנסה לחטוף חיילים מבסיסם ולהקטין את הצבא האמיתי והיחידי ששומר, בני מעיה של הארץ נסערים והיא מבקשת להקיא אותנו. כשמנסים לפגוע בשומרים האמיתיים, הצבא נהיה חלש יותר והארץ נחשפת לסכנות נוראות, ומפעם לפעם מוגשים לנו שטרות אימה לפרעון“.
·
44.
אני, 18/06/14 16:51
·
36.
מאמר המערכת שנכתב על
ידי ישראל פרידמן, סגן העורך הראשי, נכתב כי ”יש לערוך בדק בית... בקדנציה האחרונה
עושה הממשלה ככל שביכולתה לסכן את החיים בארץ הקודש. הישיבה שלנו כאן איננה טבעית.
העם יושב כאן רק באורח ניסי... אבל ממשלת הזדון עושה ככל שביכולתה כדי לעקור את
היהדות מחיי היהודים היושבים בציון. מלבד החוקים שכבר נחקקו, עומדים עוד שלושים
חוקי עקירה נוספים על שולחן הכנסת, לחקיקה במושב הקרוב. חוקי ההרס הללו מסכנים את
כל אחד ואחד מיושבי הארץ הזו, התלוייה במצוות“.
”בשעה קשה כזו לא נחפש אשמים. אשמים אנחנו. כל ישראל ערבים זה בזה“, נכתב במאמר, אך עם זאת נטען כי ”בעיקר מה ששומר על המתגוררים כאן זו התורה, מי
”בשעה קשה כזו לא נחפש אשמים. אשמים אנחנו. כל ישראל ערבים זה בזה“, נכתב במאמר, אך עם זאת נטען כי ”בעיקר מה ששומר על המתגוררים כאן זו התורה, מי
ששומר על הארץ ויושביה
מאימת החרב, אלה לומדי התורה... כאשר הממשלה מנסה למעט לומדי תורה, כאשר היא
העבירה חוק דרקוני שנועד למעט ולהפליל את חובשי ספסלי בית המדרש, היא חשפה את הארץ
לאסונות“.
”סטטיסטית, בכל פעם שניסו לפגוע בלומדי תורה, משהו בשלווה המקומית התערער“, נטען בעיתון החרדי, ”עכשיו כשהדבר נחקק בחוק, גם אם נסתרות דרכי שמיים ואנחנו לא יכולים לחשבן אחד ועוד אחד, אבל ללא ספק, משהו בביטחון המקומי התערער. בגלל הממשלה, ארץ ישראל הפכה להיות מקום מסוכן יותר ליושביה“.
ב“יתד נאמן“ ציינו כי ”כאשר הממשלה מנסה לבצע חטיפה מאורגנת של לומדי תורה, ממקום לימודם, כאשר היא מנסה לחטוף חיילים מבסיסם ולהקטין את הצבא האמיתי והיחידי ששומר, בני מעיה של הארץ נסערים והיא מבקשת להקיא אותנו. כשמנסים לפגוע בשומרים האמיתיים, הצבא נהיה חלש יותר והארץ נחשפת לסכנות נוראות, ומפעם לפעם מוגשים לנו שטרות אימה לפרעון“.
”סטטיסטית, בכל פעם שניסו לפגוע בלומדי תורה, משהו בשלווה המקומית התערער“, נטען בעיתון החרדי, ”עכשיו כשהדבר נחקק בחוק, גם אם נסתרות דרכי שמיים ואנחנו לא יכולים לחשבן אחד ועוד אחד, אבל ללא ספק, משהו בביטחון המקומי התערער. בגלל הממשלה, ארץ ישראל הפכה להיות מקום מסוכן יותר ליושביה“.
ב“יתד נאמן“ ציינו כי ”כאשר הממשלה מנסה לבצע חטיפה מאורגנת של לומדי תורה, ממקום לימודם, כאשר היא מנסה לחטוף חיילים מבסיסם ולהקטין את הצבא האמיתי והיחידי ששומר, בני מעיה של הארץ נסערים והיא מבקשת להקיא אותנו. כשמנסים לפגוע בשומרים האמיתיים, הצבא נהיה חלש יותר והארץ נחשפת לסכנות נוראות, ומפעם לפעם מוגשים לנו שטרות אימה לפרעון“.
הלחץ האמריקאי לרגל כישלון השיחות בין ישראל לרשות הפלשתינית , ואזהרה
אמריקאית נוקבת שישראל תבודד, כותב הרב יעקב מידן, דמות מרכזית בחוגי הציונות
הדתית, המשמש כראש ישיבת ההסדר הר עציון, מאמר בתאריך סמבולי, בערב פסח תשע"ד,
חג החירות, בשם: "לחוש את טעם החירות" (מקור ראשון. (11.4.14). הוא כותב:
הצירוף המופלא בשלושת התחומים החשובים בחיינו – הביטחון האזרחי,
הכלכלה והריבוי הטבעי, הוא בשום פנים לא רק פרי כישרון אנושי של ניהול
המדינה...הוא פרי של יד חזקה וזרוע נטויה של ה' אלהינו, המובילה אותנו בנתיב
המופלא הידוע רק לה' בהר הגעש שאנו מהלכים בו בשנים האחרונות. ...אנו עדיין כתינוק
היונק משדי אימו ביחס לארה"ב, אך חבל הטבור הולך ונכרת. כל זה עשוי לתת לנו
השנה את קצה קצהו של טעם החירות הנכספת שבני ישראל טעמו בקרבן הפסח. ההשתחררות
ההדרגתית שלנו מן ההגמוניה האמריקאית הגאוותנית עשויה לתת את טעמה באפיקומן שנאכל
השנה זכר לקרבן הפסח. יש בה קידוש השם גדול, ו"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו
נפלאות" (מיכה ז').
זהו מאמר בעל מגמה פוליטית
מובהקת העטוף ברטוריקה דתית הנכתב כאמור כתגובה לאזהרת ארה"ב מבידודה של
ישראל בעמים. חשוב לנו לעמוד על הארגומנטציה הננקטת, שאינה מושתתת על רציונל: ניתוח
מדיני, כלכלי אלא על המוטו המטה -רציונאלי: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא
יתחשב" (במדבר כג 9) ובלקח התיאולוגי של התשועה האלוהית בהולכת העם לחירות
מדינית, כשחג הפסח מסמן את הגאולה המדינית. זהו הframe , הדגם, שהוא מערכת ערכים או תפיסות שמפרשות את המציאות ומתקשרות
אותה עם בני הקהילה. עבור קהלו של הרב מידן, הקונצפציה של עם לבדד ישכון, שלא
מתחשב באחרים, היא אכסיומה אמונית, שאין עליה עוררין , המעצבת את קריאת המציאות של
המאמינים בני הקהילה. החירות הגלומה בתפיסת הפסח התנכית היא נתון אבסלוטי של קריאת
המציאות הפוליטית. השאלה העומדת בפני הפרשן הדתי היא איך לתרגם את המציאות לפרם
האמוני, ויעקב מידן גזר לוגית דדוקטיבית על בסיס ה frame את המסקנה היחידה עבור המאמין: אין להתחשב בגויים קרי אמריקה
הגדולה. חירות פסח וקידוש השם באכילת האפיקומן זהו הקו ששימר ומשמר גם היום את
ישראל. ושימו לב ללשון: יד חזקה וזרוע נטויה של ה' אלהינו. זוהי העצמה האלוהית
בהדגשת ה' אלהינו, לא אלוהי העמים, אלא שלנו. אנו תחת חסותו והדרכתו. אלה לא
מטפורות עבור המאמין אלא קריאה אמונית חד משמעית.
המטפורה של התינוק היונק משדי אימו שמידן נקט כאן היא חריגה ואדון בה
בהמשך.
כיוון אחר של הרטוריקה הדתית מתבטא בנוסח הבא:
הרב יצחק גינזבורג במאמר "הממסד אשם" (מקור ראשון 2 מאי 14)
מבהיר את עמדתו באשר לאירועי יצהר, שעיקרה הימנעותו האקטיבית מלהוקיע את המעורבים
, אנשי תג מחיר, הקרוייים על ידי עמוס עוז ניאו נאצים עבריים (ידיעות 11 מאי 14).
הוא כותב:
יש לומר ברורות: האשם במצב הוא הממסד, המתנהג בכוחנות ובדורסנות כלפי
היהודים ובסלחנות והקלות יתירות כלפי אויבי ישראל. מחד גיסא, מונעים מיהודים לבנות
את ביתם בארץ ישראל , ומאידך גיסא, מעלימים עין מבנייה בהיקפים גדולים הרבה יותר
של אויבינו. ...כאשר השלטון נוהג בצורה
מעוותת ומשובשת, תפקידם של הרבנים לומר זאת בקול צלול וברור. כל נביאי ישראל צעקו
על הממסד כאשר זה סטה מדרך התורה...על הרבנים למלא את תפקידם כמצפן מוסרי ותורני
המבקר בתוקף את השלטון, ואף תובע מכל חייל לקחת אחריות אישית ולסרב למלא פקודות
והוראות הנוגעות את מוסר התורה.
ראשית, יש לברר את מהות נקודת המוצא של הפוסק כבסיס הארגומנטציה.
גינזבורג רואה את עצמו כאחד מנביאי ישראל הקוראים חמס על הממסד, קרי, בית דוד
והכהונה. הנביא ראה את עצמו כמי שמדבר בהשראה אלוהית באופן בלתי אמצעי, ואילו הרב
גינזבורג רואה את עצמו כפרשן אוטנטי של התורה, שהיא עבורו חזות הכול, ולא אכנס כאן
להבדל המשמעותי בין ההשראה הישירה האלוהית הבלתי אמצעית לטקסט הקנוני האמצעי. תורת
ישראל המקודשת היא הגושפנקא עבור הרב – ומכאן מצדדיו -- לקריאת תגר אגרסיבית תוקפנית
נגד הממסד הישראלי. גינזבורג יוצר קטבים שיאפיינו גם את הרטוריקה הימנית, כפי
שנראה: אנחנו מול הם. הטובים מול הרעים. התורה מול הממסד הישראלי, אויבינו מול
בוני הארץ, בכוחנות ובדורסנות כלפי היהודים – לא מתנחלים, היהודים. היהודים באשר
הם. ומי הוא הדורס? וזה האבסורד הגדול. ומבחינת הרב אין ספק בכלל לא רק אחרי מי
להטות, אלא גם לגבי החובה המוסרית למרוד בממסד
המעוות והכוחני כלפי עמו הוא ומהווה אנטי תזה לתורה. ומבחינת הארגומנטציה די עבור
גינזבורג לבנות מערך של דיכוטומיה בין תורה לממסד העומד על האתוס הרבני הסמכותי
שלו והארגומנטציה כובשת את לבבות בני קהילתו. הקיטוב מפיו של הרב אמור לדבר בכוח
עצמו. כשהרב בונה את הרטוריקה שלו על ניגודים קיצוניים מתריסים: אויבינו , דורסים
את היהודים, אנו מולם. אויבינו מול בוני בתיהם בארץ ישראל, השלטון מקבל כינויים :מעוות
ומשבש, אין אפור אלא שחור לבן, הקרקע הוכשרה , ותפיסה זו מובילה אותו למסקנה בעלת
ההיגיון הפנימי שנוצר בינו לקהלו, שעל כול חייל לסרב לפקודות הנוגדות את מוסר
התורה לפירושו. מוסר התורה מול ממסד הרשע.
ועוד:
האם חובתו של המאמין למנוע מלחמת אזרחים (פתנה)? : חובתנו היא לקיים
את מצוות דתנו..אם מקיים אני את חובתי הדתית והדבר גורם למלחמת אזרחים נופלת
האחריות על מי שדחף אותי (הממסד) , ולא עלי.
זאת אומר, האידיאולוג של הגיהאד המוסלמי סיד קטב בחקירה משטרתית,( אצל
א. שביט. הגיהאד והגאליה של סיד קוטב , עמ' 35)
(המאמר כולו 29-40 ) הג'האד, עורך י. קוסטינר.תל אביב: אונ' ת,א. 2012)
אינני בא לשים את קטב וגינזבורג במכלול אחד. אני עוסק בעקרונות הרטוריקה
הדתית, ומתחקה אחר משמעותה ומקורותיה בקונטקסט של הדיסקורס הפוליטי (כהערה : קטב
אמר את הדברים בחקירה משטרתית , הועמד לדין תחת משטר נאצר החילוני, ונתלה בצו בית
המשפט).
דואר אלקטרוני העובר בין תושבי יצהר כמצוטט בידיעות מ 7 מאי 14:
אומר יותר: מה בפשטות אין שום בעיה הלכתית להרוג חייל בפינוי לילי.
אני ממש לא מצאתי מישהו שיכול להסביר למה דין גנב הבא במחתרת (שמות כא אין לו דמים
כלומר אין עונש על הריגתו.)
רטוריקת האנאלוגיה הטקסטואלית דתית. פסוק הלכתי מכשיר. פסוקים קנוניים
בחברה אמונית מעצבים היסטוריה.
אני בעד זריקת אבנים על יהודים גם אם האבן תביא למותו של חייל. אגבה
מול כל גוף חיצוני את זורקי האבנים (אלירז פיין, בפורם ישוב יצהר מופיע
בידיעות 8 מאי 14 ).
הדברים הנאמרים על ידי תושבי יצהר אינם נאמרים בעלמא בהתפרצות רגשית
חסרת שליטה. הם מנומקים. אגבה מבטיחה פיין. החש עצמו חזק –אחרת היה חושש לידות
אבנים קטלניות-- איננו הורג סתם ללא הצדקה, הוא מייסד קאזוס בלי, והדגם מצוי
בדיאלוג המפורסם של אפלטון פיידרוס המוכר כאן לכולנו בקרב משכילים כמונו. והנה
נקטתי כאן בתכסיס הרטורי וכבר נקטתי בתכסיס הרטורי captatio malevolentiae שלמדתי מאומברטו אקו, שפירושו הוא אתם קהל
השומעים הטוב ביותר שיכולתי לצפות לו , ואתם אמורים לשמוע בצמאון את דבריי ,שכן
אינכם אספסוף, עמי ארץ, שלא שמעו מעולם משל שנון זה . מדובר במשל על זאב וכבש
צמאים הבאים לאותו אפיק מים תלול. הזאב עוצר במעלה הזרם, והכבשה מצויה למטה במורד. מדוע את מזהמת את
המים שלי, זועק הזאב, הכבשה עונה בחיל ורעדה, אני מצטערת –איך אני יכולה לעשות זאת
הלא אני שותה את המים שעברו קודם על ידך. והזאב, שרואה שנימוקו חלש, אומר: לפני 6
חודשים דיברת מאחורי גבי, הכבשה עונה: אבל עוד לא נולדתי אז. שוב אין לזאב מענה
ממשי, והוא אומר- אם כך היה זה אביך שדיבר ככה עלי, והזאב הרג את הכבשה. לית
מאן דפליג, שהארגומנטציה של הזאב היא רופפת ,אבל חשוב, שבכל אופן, יש כאן ארגומנטציה,
וארגומנטים יהיה אשר יהיה טיבם הם בעלי כוח כשהם נשענים על דעות הנתמכות
על ידי הרבים Endoxa כפי שכינו הסופיסטים
.
משל הזאב והכבש ייושם לרטוריקת ההרג של ליאורה פיין. אין זו כבר רטוריקה
דתית מובהקת אלא רטוריקת החזק , ומה שמעניין כאן הוא שפיין איננה מתעלמת מהקאזוס
בלי, והיא מבטיחה שתנמק בחוג סגור אמנם, היא נוקטת ברטוריקת ההצדקה של החזק.
ב.
בנימין ווירף : השפה היא לא ביטוי למחשבה אלא היא המעצבת את המחשבה.
בפרק על הסליחה בספרה "שפת המלחמה" גורסת רובין לייקוף,
שאילו היה נשיא ארה"ב, בוש האב, מבקש סליחה מסאדם חוסיין, שליט עירק, על
דבריו הנלוזים המתריסים והמעליבים כלפיו, היה מונע את מלחמת המפרץ הראשונה. לייקוף מכוונת למלחמת המפרץ של 1991 (עמ' 24).
סאדאם חוסיין, השליט העיראקי, היה איש יצרי, שלא רגיל היה להיות מאוים, וחרף זאת,
נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש האב, חזר
ודרך בעוקצנות על בהונותיו (עמ' 25). בוש ואנשיו שיבשו במכוון את שמו של סאדאם,
הכתירו אותו בכינויים משפילים כמו קצב, מטורף. סאדאם מצידו נטה תחילה להתאפק עד
שגדשה השאה עבורו, והוא התפרץ , ושיאה של הפרובוקציה המילולית האמריקאית הובילה
למלחמה. נשיא ארה"ב, גורסת לייקוף,
יכול היה להתנצל בכול רגע נתון ולהרפות את רמת המתח, ובמקום זה הוא העלה את רף
הביזיונות לסאדאם. ייתכן מאד. מכול מקום, ההנחה של רובין לייקוף היא שהשפה היא
פרפורמטיבית, מעצבת את המעשה. ויותר מזה, הלשון היא האמצעי שבאמצעותו אנו מבנים
ומנתחים את מה שאנו מכנים בעקרונות הפרצפציה שלנו את מה שאנו מכנים המציאות reality
(ליקוף 20). המשמעות, לניתוחה של הבלשנית Robin Lakoff היא שמילים מסוימות או בהיפוך, העדרן דווקא, עשויות להבנות מציאות
כמו מניעת מלחמה בין עמים או מנגד מילים עלולות להביא למלחמה. התנצלות אינה נותרת
בעלמא, היא פועלת, מזיזה, עושה ומשנה את תמונת העולם עבור המשתתפים, וקובעת את
עתיד היחסים בין עמים (עמ' 23). וזאת משום, שבהתנצלות או אף בבקשת הסליחה טמון
אישור להחזיר את העניינים, ולעשות את הדברים נכון.
דא עקא, שהחזקים לא מתנצלים משום שאל"ף הם לא חשים שהם זקוקים
לזה. זהו טבע העולם כבר אמרו האתונאים בדיאלוג המצמרר שהתנהל בינם ובין בני האי
מלוס. במלחמה הפלופונזית האכזרית ניסו בני האי מלוס, ממושבותיה של ספרטה, לשמור על
ניטרליות. לאחר מכן, נוכח תביעות אתונאיות
קשות הם התקוממו. האתונאים הגיבו בדיכוי אכזרי.
בשנת 416 הם הרגו את הגברים של מלוס ודנו את הנשים והילדים לעבדות. אנשי
מלוס ניסו להציל את עצמם, תוקידידס הקדיש לדיאלוג בין מלוס לאתונה פרקים ארוכים
באופן לא פרופורציונאלי ביצירתו (פה-קיג)
לרגל משמעות השיח האמור. למול הטיעונים הקוראים לצדק של אנשי מלוס, האתונאים
מציגים בנחישות את נימוק הכוח: בעניינים
האנושיים הצדק בא על אישורו רק כשכוח הכפייה
של שני הצדדים שקול, ושהחזקים מבצעים מה שיש לאל ידם, והחלשים נכנעים להם.
זה טבע העולם, אומרים האתונאיים (גינצבורג, ק. 2003. היסטוריה, רטוריקה, הוכחה.
ירושלים: החברה ההיסטורית הישראלית, עמ' 19). החזקים אוטורטיביים.
וכך כותב זאב קם (מעריב 17.4.14 ): במאמרו "די להתרפסות":
מה יש להם , לחבר'ה מהשמאל? כשישראל רוצה לבנות בירושלים הם מיד
מתנפלים עליה...ואז, כשהפלסטינים רוצחים
ישראליים , רצים אנשי השמאל למוקטאעה ברמאללה כדי להתחנן על חייו של התהליך
המדיני. תגידו, חבריי היקרים מהשמאל , לא הגיע הזמן להפסיק עם ההתרפסות?
והדברים באים לביטוי נמרץ ואף אגרסיבי במאמרה של איילת שקד, חברת
הכנסת מטעם הבית היהודי , הכותבת (במגננה נגד מאמרה של רוית הכט , כותבת מאמרי
דעות בהארץ מיום 14.5 ) בהארץ (18.5.14):
החוק שיזמתי , לפיו לא תתאפשר חנינה לרוצחים שרצחו מטעמים לאומיים
ודומים...נכון להיום, העונש המחויב בחוק על עבירת רצח הוא מאסר עולם, כאשר בפועל
כלל הרוצחים מקבלים חנינה לאחר מספר מסוים של שנים. הצעת החוק החדשה קובעת כי רוצחים אכזריים לא יזכו לראות אור יום.
זהו חוק הטליון, מידה נגד מידה. אין סלחנות. אין מידה של מחילה או
מקום לשיקולים מדיניים של שחרור תמורה, כמו מקרה שליט למשל. ייקוב הדין את ההר.
עצמה. סגן שר בביטחון, דני דנון בתוכנית הבוקר בערוף 2 ב 19.9.14. : אם חטפו לנו
אז הם הערבים שם לא יוכלו לחיות בשלוה. כוח. נימוקה של שקד, אגב, הוא חברתי מוסרי
לדבריה. היא איננה מנמקת או מבהירה. לדידה חוק הטליון הוא מוסרי וזהו. במסגרת של
4-5 שורות כללה שקד 5 פעמים את השורש רצח
ואף הוסיפה את התואר אכזרי. השפה על בחירת המילים יוצרת את המציאות. יתר על כן, את השמאל, שאיננו מצדד בעמדותיה
בנדון, היא מכנה הזוי: כשאנו אומרים על מישהו "הזוי" איננו מתארים מציאות
אובייקטיבית, לא ראוי לתשומת לב. זה לא שיקוף של "הזיה" ברמה המילולית,
אלא ניסיון לומר שזה אדם שאין תוקף לדבריו, כל אישיותו מחוסלת כדובר. לכן אני הצודק, אני יודע, כי הוא הזוי.
כבר כתבתי במקום אחר, על הנטיה בשיח הישראלי הפוליטי להשתמש בתוארים
במקום נימוק.
הימין ברור, צח, וצודק ואיננו בוחן את עמדותיו. כך כותבת לילך סיגן
במעריב מ 19.5.14 תחת הכותרת: דרושים
אחראים
לעם הפלשתינאי יש קושי עצום להכריח את מנהיגיו לקחת אחריות. הרי זה לא
כמו אצלנו, שאפשר להתעמר בביבי ושרה. מי שמעז להתעמר כך מסתכן בחייו... הימין צודק, מוסרי, הפלשתינאים בעייתיים. הם
ואנחנו באופן חד ובוטה.
ועוד (בי"ת), אקט ההתנצלות עלול לאיים על מעמדם של אנשי הממסד,
החזקים (שם). לכן, הם לא עוסקים בשכנוע בעצם, אלא, בהפגנת כוח.
מזכיר המדינה האמריקאי ביקר את ישראל ותלה בה את האחריות על כישלון
השיחות עם הפלשתינאים. כמובן שישראל הרשמית יכלה להסביר את עמדתה הצודקת בעיניה,
אלא, שהיא נקטה באסטרטגיה רטורית שונה היא ההתקפה:
לשכת ראש הממשלה פתחה אתמול במתקפה חזיתית על קרי בתקשורת האמריקאית
(הארץ, 10.4.14 ).
ולגבי תגובת הפלשתינאים לכישלון השיחות ופנייתם לחברות במוסדות
האו"ם המענה הישראלי הוא:
צעדים חד צדדיים ייענו בצעדים חד צדדים. והתוצאה: עונשים, סנקציות
כלכליות (הארץ. 14.4.14).
מידה נגד מידה: חוק הטליון: "יו"ר הבית היהודי, השר נפתלי
בנט, איים אמש כי אם הממשלה תאשר עסקה להארכת המו"מ עם הפלשתינאים במסגרתה
ישוחררו 14 אסירים ערבים- ישראליים, מפלגתו תפרוש לאלתר מהממשלה. ... נתניהו הודיע
אתמול על המשך הסנקציות על הרשות הפלשתינית " (הארץ, 11 אפריל 14 ).
המדיניות הכוחנית, האנטי התנצלותית, הלא פשרנית, היא בבואה של שיח
הימין המתאפיין בלשון הצבאית –מיליטנטית של השר בנט גם לגבי המדיניות הפנימית של
מפלגתו:
הילדים רתמו אותי למערכה. אז הבנתי את השינוי. דיברנו על תפיסת פיקוד.
..אתם גם הייתם חזקים מכולם. נכון, הציבור הדתי –לאומי לפעמים סופג את האש יותר
מכולם. ..גם כאשר אתם חושבים שאתם תותחים.
אתם נמצאים בחזית. בעוד 30 שנה אני רוצה שלכול אחד מכם יהיה כתוב רמטכ"ל, רמטכ"ל במקום
הראשון (בנט, מקור ראשון 28.2.14).
זוהי לשון מטפורית מובהקת של מערכה צבאית, פיקוד (צבאי), תותחים, חזית,
המניעה את השיח הפוליטי הימני ברטוריקה של מלחמה ושל כיבוש צבאי בקונטקסט של עמדות
פוליטיות מדיניות חברתיות. אין שיח, יש מלחמה בתותחים רועמים.
ג'ורג' לייקוף Lakoff)) גורס ששימושינו הלשוניים נעשים דרך המטפורות המעצבות את הדרך בה
אנו קולטים, אנו חושבים ופועלים במציאות המתעצבת על ידי המטפורות. אנו חושבים דרך
אנאלוגיות המקבעות את עולם התפיסה שלנו. בעלי עמדות פוליטיות מסוימות נוקטים
במטפורות אופייניות (לייקוף הצביע על
מטפורת האב בעל האוטוריטה אצל הרפובליקאים מול האם הרחומה של הדמוקרטיים בשיח
הפוליטי האמריקאי). בנט נוקט במטפורת המערכה הצבאית והפיקוד הצבאי.
שיח הימין הוא מלטנטי: "הזמן פועל לטובתנו", זוהי כותרת
מאמרו של אמנון לורד במקור ראשון (מ 4 אפריל 14). הפלשתינאים חלשים, אין מה לחשוש
מהם. המערכה הצבאית ממשיכה. קרי, השיח הישראלי הימני נעדר תשתית דיאלוגית פולמוסית בדיון על העימות. השיח הוא כוחני.
ובמקור ראשון (מ 4 אפריל 14) ,כותרת נוספת מאת סגן שר החוץ, זאב אלקין: "צריך לייצר
מאזן אימה".
המלחמה ממשיכה. דפוסים
לשוניים קוגניטיביים כאלה מפעילים את השיח המדיני של הימין בפרשות מרכזיות (
מו"מ השלום, השטחים). מתחוור, ששיח הימין איננו מושרש על טיעונים תקפים
רציונאליים (נוסח הברמס שניתנים להפרכה) שהם התשתית לשיח הדיאלוג, ודרך חשיבתו
וראייתו של שיח זה את הפלשתינאים היא דרך כוונת הירי, וזה בעידן בו מתנהלות לכאורה
שיחות מדיניות על הסכם שלום.
בדומה גם בנימין נתניהו מביא את האפיפיור לאנדרטת קרבנות הטרור בהר
הרצל, ובאכסנית נוטרדם נתניהו מדבר על גדר ההפרדה כמחסום הטרור " אני מייחל
שייפסקו ההסתה והטרור ולא יהיה צורך באמצעים שאנו נוקטים, כמו גדר הביטחון שהצילה
אלפי בני אדם" (הארץ 27.5.14). אנחנו והם. זןהי הדיכוטומיה המופיעה ללא הפסק
ולא משתלבת בנאום האפיפיור המתמקד בנוסטרה אטאטה (מסמך מועצת הותיקן מ 1965 )
הכולל החלטות פייסניות לגבי היהודים.
וזה עומד כול כך בניגוד לדברי פרס שם:
בואך לארץ הקודש היא הזדמנות חשובה לתפילה משותפת לאלוהים שבשמים,
לשלום לעילוי האדם. נשמח לשאת תפילה כזו, שתינוק יגדל ללא סכנה לחייו.
זוהי רטוריקת החמלה והפייסנות של השמאל.
ג.
דרך הימין היא לספק תשובות פשוטות לשאלות מורכבות. מבקרים את הממסד.
עונים לפחדי הציבור כמו איבוד הביטחון (עמ' 136 ).
בני לאו, "להשמיע קול ברור", מקור ראשון, 24 אפריל 14 כותב מאמר
תגובה ביקורתי למאמר של אורי אליצור, שאיננו מוכן לגנות את עברייני יצהר. הוא חולק
על אליצור ממעמקי המוסר היהודי:
הישיבה ביישובי גב ההר, יונקת את מוסריותה מזכות היסטורית...כל
זה עשוי להישבר בבת אחת אם מבוגרים אחראים לא יראו את הפשעים הללו של תג מחיר
כסכנה קיומית לכל בנין החברה בארץ.
הפועל הנקה , רוך, חמלה, מוסר, מול כוחניות צבאית. זו איננה שפת הימין
הישראלי. ן
דוגמא לשיח השמאל: נמרוד אלוני. "הלגיטימיזציה של שטיפת המוח".
(הארץ . 4.5.14).
אין כאן ציטטה מהמקורות בדבר הזכות שלנו לארץ. יום העצמאות הוא העיקר בחגי ישראל. מתייחס
להוריו- חלוצים. יהודים חדשים עם הגב
לגולה. ומתייחס ברצינות ובהכרה לערביי
ישראל. מדגיש שבראשית המאה ה 20 הם היו
כאן רוב מוחלט. ומלחמת העצמאות שלנו היא
מלחמת החורבן שלהם. המוזר הוא לדבריו
ההתכחשות של הממסד הישראלי לעובדות אלה.
השתרשה הגישה שהקדוש ברוך הוא נתן
את ארץ ישראל לעם ישראל, והוא מכנה זאת כגישה פונד'. והערבים מורשים לחיות כאן בזכות נדיבותנו. בעניין ארץ ישראל יש אמת אחת אין נרטיבים
שונים. הוא קורא לזה שטיפת מוח . מספיק
טיעונים מוסריים ולאומיים כדי להצדיק את
בנין מדינת ישראל כבית לאומי ולא צריך
נימוקים פונד'. ערכי היסוד להם הוא קורא-
אמת, דין, שלום.
מוסר אנושי כללי מול פסוקים שהם מדגם מוביל. וזהו.
"יזכור אלוהים" הוא הכותר, של מורן שריר, מיום הזיכרון. (הארץ,
5 מאי 14):
הרטוריקה של הטקסים היא של המסורת היהודית דתית ולא המסורת הציונית
חילונית. הרמטכ"ל : הערב נישא תפילה כי תקוים בנו הבטחת האל לרחל אמנו מנעי
קולך מבכי ועינייך מדמעה...ויש תקוה לאחריתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם.
זוהי כבר לא הרטוריקה המוסרית הומנית של רבין בנאום הר הצופים, ולא
המוסר הנבואי המופתי של בן גוריון.
וזאת לא הרטוריקה החילונית שאפיינה את מגילת העצמאות:
בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל.
דואר אלקטרוני שעובר בין תושבי יצהר 0מצוטט בידיעו 7Right Wing Populism R. Woodak
. Bloomsbury: London. 2013
אם בנאומו ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל טורח שר הביטחון לגנות
דווקא את הטרור המכונה תג מחיר הרי ברור שהמלחמה בו היא צורך השעה האמיתי.
..המשטרה נאלצת לעמוד בקצב, לעצור לפנות בוקר אישה בהיריון מתקדם בגלל דואל מתלהם ומטומטם שכתבה
כבר לפני חודש, ביצהר כמובן. (הודיה כריש חזוני. יצהר תחת אש. מקור ראשון. 9 מאי
14
ביבליוגרפיה:
·
Fillmore, Ch. "Frame semantics and the nature of
language" (1976): . In Annals of the New York
Academy of Sciences: Conference on the Origin and Development of Language and
Speech. Volume 280: 20-32.
·
Lakoff, G. 2008. The Political Mind: A Cognitive Scientist's Guide. Viking Adult.
·
Lakoff. R. The Language War. 2001. Berkeley: University of
California.
·
Eco. U. 2006. The Wolf and the Lamb: The Rhetoric of Oppression in
Turning Back the Clock. Vintage.
