נאום הקרדיט: הבניית האתוס. מאת פרופ' יהושע גתי

נאום הבכורה של בני גנץ בכנסת 

(13 מאי 2019) [1]  

אני עומד כאן בפניכם – נרגש. היום נפתח באופן רשמי פרק חדש של חיי". "המסלול שעברתי, בין כפר אחים לכפר הירוק, משורות הצנחנים ללשכת הרמטכ"ל הכשיר אותי, עם כל רגב וכל שעל, עם כל לילה ארוך של קרב וכל בוקר מפכח של בחינת מאזן הכוחות – לשרת את ארצי".

"עם עזיבתי את המערכת הצבאית, הבנתי אט אט כי זוהי התכלית שלי", אמר גנץ. "בפשטות, אין דבר אחר שאוכל לעשות, שארצה להקדיש לו את חיי – מלבד עמי, מלבד החברה בה אני חי. אחרי 38 שנים שבהן שירתי את מדינת ישראל במדי צה"ל, אני שב, בתחושת זכות גדולה, לשרת אותה כחבר בכנסת ישראל. אני שב לשרת את המדינה ויוצא למאבק על דמותה, על נפשה ועל צלמה של מדינת ישראל".

 "אינני עומד כאן לבדי, אינני עומד כאן רק בשמי. אני עומד כאן בשם 1,125,881 הנשים והגברים אשר הצביעו כחול-לבן. אל הבית הזה מסתכלים, למעלה ממיליון ישראלים אשר הצביעו עבור שלום פנימי, עבור שלום חיצוני ועבור אחדות, אחווה ודרך ארץ. יש למעלה ממיליון בוחרים – מכל שכבות החברה הישראלית, ללא הבדל דת גזע ומין, שהצביעו עבור מדינה יהודית, דמוקרטית, חזקה, צודקת ומשגשגת".

"עומדים כאן למעלה ממיליון פטריוטים, שבונים, משרתים ואוהבים את המדינה אבל מרגישים שממשלתם מנסה להשתיק אותם ורואה בהם מטרד מייגע. כך בשקט בשקט, הם ואנחנו, מאבדים מדי יום עוד פיסה קטנה מישראל שהכרנו ושעליה גדלנו, מתרחקים עוד פסיעה מחברת המופת שביקשנו להיות, מחברת המופת שאנו צריכים להיות".

"מדינת ישראל ראויה למנהיגות צנועה ולא מתנשאת, שלא נחשדת בשוחד, שפנויה כל כולה לצרכי המדינה, שמשרתת את כל אזרחיה ולא את צרכיה האישיים. מגיע לה יותר מראש ממשלה בחצי משרה והנהגה שמבקשת להיות מעל החוק".

לדברי גנץ "האיום על תפקודה של המערכת הדמוקרטית ומוסדותיה המשפטיים והחוקתיים של המדינה והשסע הפנימי בחברה הישראלית. כמות החשדות שמנסים להדחיק באמצעות הסכמים פוליטיים מעידים כי שלטון החוק אינו מעניין כלל את העומד בראשה של הממשלה הקיימת ושל זו המסתמנת".

"כמות המאמצים המוקדשים לקידום פסקת ההתגברות וחוק החסינות כדי לכונן לו קואליציה של מבצר משפטי, מעידה כי הוא, נתניהו, מציב עצמו לפני הכול", ציין. "כשרה"מ ממנה את איש אמונו כיועמ"ש ואחר כך תוקף אותו כאשר הוא מבצע את חובתו, זה מעיד כי הממנה מצפה לנתין צייתן ולא למשפטן מקצוען: האינטרס האישי גובר על השיקול הממלכתי".

"אנחנו ניאבק ברחובות, בכיכרות, בשכונות, בבתי הספר, בזירה התקשורתית והמשפטית על שלטון החוק. אחרת, מדינת ישראל תימצא עצמה בימים החשוכים ביותר שידעה".

:"כחול לבן כאן כדי להזכיר כי האופוזיציה אינה בבחינת מיעוט נדרס אלא אלטרנטיבה שלטונית. אני בטוח כי בשנים הקרובות, נמשיך להכין את השטח, לעבוד את השדה הציבורי והפוליטי, לזרוע, גם בעת קושי, ואפילו בדמעה לעיתים, אך לא נוותר ונזכור – שיבוא היום, והוא לא רחוק, בו ברינה נקצור.

"אחרי שנלחמתי נגד אויבים שביקשו למחות אותנו מעל פני האדמה אני בא היום להיאבק נגד האיום החדש שנשקף לנו: איום על תפקודה של המערכת הדמוקרטית ומוסדותיה המשפטיים והחוקתיים של המדינה והשסע הפנימי בחברה הישראלית. כמות החשדות שמנסים להדחיק באמצעות הסכמים פוליטיים מעידים כי שלטון החוק אינו מעניין כלל את העומד בראשה של הממשלה הקיימת ושל זו המסתמנת. כמות המאמצים המוקדשים לקידום פסקת ההתגברות וחוק החסינות כדי לכונן לו קואליציה של מבצר משפטי, מעידה לצערי כי הוא, נתניהו, מציב עצמו לפני הכל. כשרוה"מ ממנה את איש אמונו כיועמ"ש ואחר כך תוקף אותו כאשר הוא מבצע את חובתו, זה מעיד כי הממנה מצפה לנתין צייתן ולא למשפטן מקצוען: זה מעיד שהאינטרס האישי גובר על השיקול הממלכתי. מדינת ישראל ראויה למנהיגות צנועה ולא מתנשאת, שלא נחשדת בשוחד, שפנויה כל כולה לצרכי המדינה, שמשרתת את כל אזרחיה ולא את צרכיה האישיים. מגיע לה יותר מראש ממשלה בחצי משרה והנהגה שמבקשת להיות מעל החוק.  אני אומר כאן בקול ברור: אנחנו ניאבק ברחובות, בכיכרות, בשכונות, בבתי הספר, בזירה התקשורתית והמשפטית על שלטון החוק. אחרת, מדינת ישראל תימצא עצמה בימים החשוכים ביותר שידעה."  : "לא נוותר על המאמץ להביא שלום עלינו ולהגדיל את השלום ביננו. העוצמה שלנו, החוסן שלנו כעם, מחייבים את שניהם גם יחד – ביטחון מבחוץ ומופת מבית.  לא נוותר על התקווה ליותר מאשר לחיות על חרבנו ועל עשייה שלא תשאירה רק בגדר החלום: נדרוש שיקודם מהלך מדיני שיהווה פתרון ארוך טווח ולא רק צעד ראשון לסבב הבא. לא נעמוד מנגד בזמן שההרתעה הישראלית נשחקת, שאויבינו מאיימים עלינו בריש גלי, שביטחונם של תושבי הדרום והעוטף נדחק לתחתית סדר היום. נשים את אזרחי ישראל לפני הכל, נפעל כדי שהחינוך יהיה שוויוני וראוי , שהרפואה תהיה מתקדמת וחזקה, שיוקר המחיה ירד, שדיור יהיה בר השגה. נקדם שוויון אמיתי ונאבק בכל ניסיון לאפליה או הדרה. לצד זאת נתאמץ בכל עת לקרב לבבות, לאחות שסעים ולהביא לאחדות בין כל מרכיבי החברה, עד אשר נמצא שוב את החדווה ב"שבת אחים גם יחד".[2]

 הארות

ההקדמה. בנושאו את הנאום  הנואם בני גנץ הוא פנים חדשות בפוליטיקה הישראלית  ובפרט בכנסת בתפקידו החדש כראש האופוזיציה. נאומו זה הוא נאום הבכורה שלו בכנסת. בהתאם בפתח נאומו—בפרק ההקדמה Proem)) שמגמתה "להוביל ל" הנואם מציג את עצמו. אין  הוא פורס סקירה ביוגרפית כרונולוגית , אלא מעלה שורת פרטים סלקטיבית שהנואם בחר להציג בקונטקסט זה כתמונת חייו. והואיל ומה להציג ממכלול חייו היא בחירתו האישית של הנואם נבחן מדוע בחר להציג פרטים אלה דווקא מקורות חייו. גנץ בחר להעמיד את עצמו כ"אחד העם", כאדם אנושי בעל תחושות:  "אני עומד כאן בפניכם נרגש". הבעה אמוציונלית זו Exuscitatio))[3] אינה רק שיקוף עצמי , אלא מיועדת גם לגרור את השומעים לקחת חלק בהתרגשותו. גנץ מבכר להדגיש את היותו בן ההתיישבות העובדת, וזאת תוך הזכרת כישורי ההנהגה שלו: "המסלול שעברתי, בין כפר אחים לכפר הירוק משורות הצנחנים ללשכת הרמטכ"ל הכשיר אותי ". הצגה זו מיועדת כאמור להצביע על כך שאיננו בן אליטה אקסקלוסיבית, אלא "אחד מאתנו". זוהי הפניה האתית (ethical appeal) שאריסטו ייחס לה חשיבות רבה במערך הנאום עת "חייב הדובר לדאוג לא רק לביסוסו ולאמינותו של הטיעון, אלא גם לאופן  שבו יוצג הוא עצמו,,, יש חשיבות מכרעת לשאלות איך מצטייר הנואם"[4]. 

ועוד זאת, הקדמתו של גנץ מיועדת גם להצביע על כישוריו ורמת האוטוריטה שלו—יכולתו כמנהיג- בהתאם לתפקיד שהוא מיעד לעצמו: ראשות הממשלה. הצגת מידות אלו, insinuation[5] ברטוריקה הקלסית, באה לידי ביטוי בהמשך ההקדמה: " היום נפתח באופן רשמי פרק חדש של חיי משורות הצנחנים ללשכת הרמטכ"ל הכשיר אותי, עם כל רגב וכל שעל, עם כל לילה ארוך של קרב וכל בוקר מפכח של בחינת מאזן הכוחות – לשרת את ארצי". הנואם המכיר בספק שעלול לעלות בנוגע לכישוריו המנהיגותיים מציג את עצמו כבעל יכולות מוכחות מעברו הצבאי הקרבי והמנהיגותי.

בנאום ההשקה של מפלגתו חוסן, מנהיג המפלגה שטרם הוכר בזירה הפוליטית האזרחית הציג את עצמו בציבור כאיש עמל, בן מושב, חקלאי, חורש עם סוס, בטרקטור. העבר הצבאי המפואר לא הודגש ופרטי עלילותיו הצבאיות משנותיו בצה"ל לא הובאו. גנץ הוא משלנו. זו התמונה שנאום ההשקה ביקש לצייר. גנץ משדר אמינות, צניעות, אחד העם.  אלא שעתה בכנסת השתנה המצב. נערכו בחירות, וגנץ נוכח לדעת שלא הוא זה שירכיב את הממשלה. נהפוך הוא , גנץ מעתה הוא מנהיג האופוזיציה. הסיטואציה השתנתה. כאמור, זהו נאומו הראשון בכנסת בתפקידו זה. השאלה היא כיצד יציג את יעדי מפלגתו בסיטואציה החדשה.

והנה הנעימה האזרחית המתונה של איש האדמה משתנה ללשון צבאית לוחמנית: "אני אומר כאן בקול ברור: אנחנו ניאבק ברחובות, בכיכרות, בשכונות, בבתי הספר, בזירה התקשורתית והמשפטית על שלטון החוק". הפעילות הפוליטית של מפלגתו מתנסחת בלשון מאבק. זהו ניסוח המחקה את נאום צ'רצ'יל בפרלמנט הבריטי מ 4 ביוני 1940, בהכריזו על מדיניותו עם פרוץ המלחמה נגד גרמניה הנאצית כשהצבא הבריטי נדחק לדנקירק ופונה במאמץ עליון, וצ'רצ'יל מכין את עמו לקראת פלישה גרמנית בהבטחה שילחמו, יבלמו את האיום הגרמני:

"אנחנו נילחם בצרפת, נילחם בים ובאוקינוס, נילחם בבטחה גוברת ובכוח גובר באוויר...נילחם בחופים, נילחם בנקודות הנחיתה, נילחם בשדות וברחובות, נילחם בגבעות[6]".

עבור מאזיני צ'רצ'יל בשעה מחרידה ,גורלית ומורטת עצבים זו לבריטניה הדברים נתפסים מילולית. נחישות האומה להילחם . לעומתו ברור שיש מההגזמה בלשון המאבק של גנץ בקונטקסט הנתון. עקרון ההגזמה hyporbele מובהר כשימוש במילים, שאם ניקחן מילולית הן תחרוגנה מהאמת. המטרה היא אפוא לתת כיוון למחשבה, להדריך את השומעים בכיוון, ובדרך  ההגזמה מצביע הנואם על הנחישות.[7]

ועם זאת, ההשוואה בין שני מצבי השימוש של סגנון המאבק מצביעה על הבדל משמעותי. כאמור, אצל צ'רצ'יל הדברים אינם בגדר הפרזה, נהפוך הוא. הדברים נחושים, מלהיבים, מלכדים אומה במצור לעומת זאת מפיו של גנץ הדברים הם בגדר הגזמה שעלולה להחטיא את המטרה ולהיתפס כפרודיה. המילים הנוקשות מצביעות אמנם על כיוון פעילותו ,אבל יקלטו במידה של סינון.  ופה נשאלת שאלה באשר למשמעות הרטורית של ההפרזה שייתכן והדברים לא יילקחו ברצינות הראויה והם יראו כמליצה גרידא ואף יעוררו גיחוך מה לאור ההתייחסות הישירה הידועה לנאום צ'רצ'יל. עם זאת, אסטרטגית גנץ נהירה: עליו לעטות מסיכה של נחישות, לחימה למען מטרותיו שאחרת יצטייר לאור אי הצלחתו בבחירות כחלוש.

ואכן, הלשון הצבאית עוברת כחוט השני בנאום. "אחרי שנלחמתי נגד אויבים שביקשו למחות אותנו מעל פני האדמה אני בא היום להיאבק נגד האיום החדש שנשקף לנו: איום על תפקודה של המערכת הדמוקרטית ומוסדותיה המשפטיים והחוקתיים של המדינה והשסע הפנימי בחברה הישראלית".

הנואם מציין את ניסיונו הצבאי העשיר ומעתיק אותו לחייו הפוליטיים. הלחימה באויבים שליוותה אותו במרוצת שלושים ושמונה שנות שירותו בצה"ל מופנית עתה למאבק על תקינות המדינה. שפת המאבק שהייתה שפתו בצבא מועתקת עתה לשדה הפוליטי. המאבק מתארך. ונשים לב להגדרת יעוד מלחמתו הצבאית להצילנו מ"אויבים שביקשו למחות אותנו מעל פני האדמה" , כלומר מלחמה על עצם החיים, והאנלוגיה בין הצבא לפוליטיקה אמורה לדבר בעד עצמה. לאנלוגיה כוח ארגומנטטיבי. האנלוגיה היא פונקציונלית במערך הדמיון המחשבתי, כדמיון מבני. האנלוגיה מאפשרת ליצור מערך של הבנה בין יחסים. לכן לאנלוגיה יש ערך ארגומנטטיבי.[8] הטיעון מסתמך על העבר הידוע והמוכח. הנואם היה לוחם, קצין צבאי בכיר ורמטכ"ל, שנלחם וניהל מערכות צבאיות מורכבות והתוצאה, הפורוס, היא המערכה הנוכחית ששנתה אמנם את אופייה אך לא את יעדה- אומרת לנו האנלוגיה. ההיסק הוא המערכה על קיום המדינה נמשכת מהחוץ אל הפנים, והרמטכ"ל דאז ממשיך לנהל את המאבק שהאנלוגיה מורה על חשיבותו – עצם חיינו.

ובכל אופן נשאלת השאלה מהו , בסופו של דבר, הקשר בין פיקוד צבאי לניהול מערכות פוליטיות. מה הופך את בני גנץ לבעל אוטוריטה מדינית. הנואם עונה כבר בפתח דבריו:

 "המסלול שעברתי, בין כפר אחים לכפר הירוק, משורות הצנחנים ללשכת הרמטכ"ל הכשיר אותי, עם כל רגב וכל שעל, עם כל לילה ארוך של קרב וכל בוקר מפכח של בחינת מאזן הכוחות – לשרת את ארצי". אורח חייו, בכפר בבית הספר החקלאי, השירות בצנחנים והרמטכלות הם שהכשירו אותו לתפקיד של ניווט המדינה. הנואם כשיר. בכך מגיב גנץ לביקורת כלפיו שהוא חסר ניסיון במישור המדיני בניגוד לניסיונו העשיר בן העשור של ראש הממשלה הנוכחי. זאת היא ההפרכה בלשון הרטוריקנים. ובעיקרון, הכרחי לנואם להקדיש כבר בפתיחה לנאומו מילים לביסוסו של הקרדיט שלו ביחס לקהל, ביסוס האוטוריטה שלו בעיני הקהל וזה מה שהרטוריקנים מכנים insinuation.[9]

ולאחר שייצב את מעמדו האישי כאיש העם וכמנהיג הנואם מצביע על הישגו האלקטורלי. הוא מצביע על מידת האימון שנתן לו העם על כל שכבותיו. מאחוריו, אומר גנץ,  עומדים למעלה ממיליון ורבע נשים וגברים שהביעו את תמיכתם בו.

"אינני עומד כאן לבדי אינני עומד כאן רק בשמי. אני עומד כאן בשם 1,125,881 הנשים והגברים אשר הצביעו כחול-לבן. אל הבית הזה מסתכלים, למעלה ממיליון ישראלים אשר הצביעו עבור שלום פנימי, עבור שלום חיצוני ועבור אחדות, אחווה ודרך ארץ. יש למעלה ממיליון בוחרים – מכל שכבות החברה הישראלית, ללא הבדל דת גזע ומין, שהצביעו עבור מדינה יהודית, דמוקרטית, חזקה, צודקת ומשגשגת".  נשים לב לחזרה המכופלת באותה פסקה על המספר מיליון בנוסף לנקיבה במספר המדויק של מצביעיו. להדגשה מספרית זו תכלית ברורה. ציון מודגש כמותי של לא פחות ממיליון, המספר הגבוה של הבוחרים בו, האנשים שנתנו בו אימון, בא לחפות על חוסר הצלחה שמנע ממנו את ראשות הממשלה. ועליו לחפות על-כך. וההדגשה על הכמות הרבה מחפה על אי הזכייה. נהפוך הוא. רבים אתם.

הנואם פורץ מדי פעם ללשון מליצית הבוקעת מהמקורות: "לעבוד את השדה הציבורי והפוליטי, לזרוע, גם בעת קושי, ואפילו בדמעה לעיתים, אך לא נוותר ונזכור – שיבוא היום, והוא לא רחוק, בו ברינה נקצור: לעבוד את השדה הציבורי והפוליטי, לזרוע, גם בעת קושי, ואפילו בדמעה לעיתים, אך לא נוותר ונזכור – שיבוא היום, והוא לא רחוק, בו ברינה נקצור".

לפנינו שימוש בלשון מקראית פיוטית הלקוחה משיר המעלות (תהילים קכ"ו): "הזורעים בדמעה--    ברינה יקצורו.

ו  הלוך ילך, ובכה--    נושא משך-הזרע:

בוא-יבוא ברינה--    נושא, אלומותיו".

השימוש במקורות אינו בא לתפארת המליצה. יש יתרון בשימוש זה בפסוקים הידועים ברבים המציגים את הקשיים ובסוף העבודה הקשה הנותנת את פירותיה. ואכן, תמצות משלבי גבוה זה ממזמור ידוע בעל הקונוטציה המקראית הוא מרכיב רטורי אסטרטגי הואיל ובדרך זו של שימוש במקורות הנואם מרחיב את יריעת מאזיניו לאנשים בעלי מסורת היכולים גם הם לראות בו אחד משלנו, אדם המדבר בלשונם. לפונקציית השימוש הלשוני במקורות ראוי להאזין להערתו של דוד לביא[10] הבוחן את הצלחת הרטוריקה של בגין לאור שימושו במקורות :

"שימוש במושגים דתיים מקוריים מוכרים בהקשר לאומי מזרז את קליטת המושג בהקשרו הלאומי החדש בתודעתו של המאזין. בוודאי כאשר מדובר במושגים שכיחים בטקסטים הדתיים. וכך  המאזין הדתי או המסורתי ימצא עצמו מתקשה להתנגד לו במשמעותו החדשה, שכן הוא כבר מורגל בשימוש בו."

לפנינו נאום אישי, אנושי השזור בהתייחסויות צבאיות הן בלשון והן בתפקידים צבאיים וזאת כאות ליכולת מנהיגות, נואם המדבר בלשון המקורות להרחבת היריעה. נאום הבונה את אתוס המנהיג ומתווה את דרכו הפוליטית בלשון נמרצת ונחושה בעלת אסוציאציות למנהיג מופלג.

 

שלכם, פרופ' יהושע גתי 

 

---

[1]https://main.knesset.gov.il/News/PressReleases/pages/press13.05.19g.aspx

[2] עם תום נאומו כל חברי הכנסת של כחול לבן קמו לברך את בני גנץ על נאומו למעט יאיר לפיד שנשאר לשבת על מקומו ואף לא הביט לעברו.

 

[3] Ad Herennium 4.55 אצל Sonnino 1968: 96

[4] אריסטו 2002: 1377b

[5] Corbett 1971: 308-314

[6]נאום "נילחם בחופים" , We shall fight in the beaches  מופיע בוינסטון צ'רצ'יל 1956: 103

[7]Perelman and Olbrechts-Tyteca 1969: 190-192.

[8]ראו שם 467-503.

[9]ראו Corbett 1971: 308-314

[10] לביא  2016: 54.

בלד - מאת פרופ' יהושע גתי

 מטרתי פרק זה אני מבקש להראות איך אותו נושא "מותקף" משני כיוונים שונים בעלי מגמות שונות בתכלית. שניהם מנמקים . הרטוריקה מוצגת כאן במלוא ביטויה: מבחר המילים למטרות שונות, וזהו כוחה האמיתי של הרטוריקה: לפתוח את הדלת לעימותים מנומקים, להשקפות מנוגדות, והשאלה היא איך ישכילו המתמודדים להתדיין ולנצל את המילים המתאימות ודרך הביטוי ההולמת להצגת טענותיהם.
א.
לפנינו סיטואציה רטורית קלסית: עימות לא ישיר אמנם--בכתב – בין שתי דעות שבעליהן, חברי הכנסת מרב מיכאלי מזה וצחי הנגבי מזה,  ניצבים משני הקצוות של הזירה המדינית פוליטית. שניהם מביעים איש אישה את דעתם באשר לדרך בה יש לטפל בנוגע להליכת שלושת חברי בלד לבתיהם של מרצחים ערביים שחוסלו על ידי כוחות הביטחון הישראלי וישראל מחזיקה בגופותיהם. אנשי בלד עוררו סערה בביקורם בתי הרוצחים בעמידת הדום המתועדת שלהם ככבוד לרוצחים, שפורשה בציבור היהודי כאות הזדהות. הכנסת דנה בשאלת עונשם של חברי כנסת אלה אם בכלל. ולרגל הסערה הציבורית פרסם מעריב (בגיליון 10 פבר' 16) את העימות בין השניים.
נקודת המוצא של מיכאלי היא שהמעשה הוא לא ראוי:
נכון, חברי הכנסת של בלד עשו מעשה שגם לאלה מאיתנו שמאמינות בדו קיום ובשלום  קשה לחיות איתו. לא משנה מה היו המניעים שלהם, המראה שלהם עומדים לזכר מי שרצחו אחים שלנו הוא בלתי נסבל עבורנו.
לפנינו עימות תרבויות חריף. חברי בלד טענו שעמידתם שם איננה עדות להזדהותם עם הרוצחים אלא שיקוף של מנהג קיים בחברה הערבית. דא עקא, שהחברה היהודית רואה במעשה ביטוי אמפאטי לרוצחים.  מן הסתם, עולה שאלה האם אנו רשאים לאכוף את חוקינו, מנהגינו וערכינו על בני תרבויות אחרות? מדבריה לעיל של מיכאלי נראה שהיא מניחה שכן. להבהרת יתר של העניין ניתן את הדעת לדיאלוג מצמרר שהתנהל בין האתונאים לבני העיר מלוס בזמן המלחמה הפלופ ונסית בין ספרטה לאתונה כמסופר אצל תוקידידיס. אתונה ביקשה מבני מלוס לשמור על ניטרליות אך אלה התמרדו, והאתונאים הגיבו בדיכוי אכזרי. הם הרגו את הגברים של מלוס ודנו את הנשים והילדים לעבדות. לאור הרגישות העניין מובא בהבלטה יוצאת דופן על ידי  תוקידידס בפרקים פה –קיג של חיבורו. למול התחנונים הקוראים לצדק של בני מלוס , האתונאים מציגים את נימוק הכוח. איש לא יגן על בני מלוס, אומרים האתונאים, כיוון שהכול חייבים לקבל בהכנעה  את הדין של הצורך הטבעי, הדוחף את בעל הכוח להפעילו:
אתם יודעים כמונו, בעניינים האנושיים הצדק בא על אישורו רק כשכוח הכפייה של שני הצדדים שקול, ושהחזקים מבצעים מה שיש לאל ידם, והחלשים נכנעים להם (פט 5).
האתונאים מבהירים אפוא שעל בני מלוס לקבל בהכנעה  את הדין של הצורך הטבעי:
לא אנו שמנו את החוק הזה , לא אנו היינו הראשונים, שהשתמשו בו משהושם, אנו מצאנו אותו קיים, ואנו נשאיר אותו לדורות הבאים (קה 5).
זהו "דין כוח הטבע" שעומד מאחורי קביעתה של מיכאלי שהעמידה הזאת של חברי בלד היא אקט "בלתי נסבל עבורנו".
וחרף זאת מיכאלי מתנגדת בתוקף לסנקציות של ענישה כלפי חברי בלד מטעמה של הכנסת.
ב.
שהאדם נחון במעלה מיוחדת היא כוח הדיבור זה דבר מובן מאליו. ואכן מחקרי הרטוריקה ניזונים מהנחה זו. השפה מורכבת מרכיבים שהתורות הלינגוויסטיות מיטיבות לפרט ולחקור . עם זאת, לא לעיתים קרובות מדי מתמקד המחקר די במבחר המילים שמכוונות לעצב את תזת המאמר (הנאום) ובעצם בחירת דרך הצגת הנושא (ראו   Lakoff  RT The Rhetoric of the Extraordinary. Pragmatics 11 (2001) 309-327. וגם  Perelman, C. 1982. The Realm of Rhetoric.                   Notre Dame: Notre Dame.  33-40.
כבר הזהיר אריסטו שאין זה מספיק שנדע מה רוצים אנו לומר אלא שצריכים אנו לתת את הדעת על האיך אחרת הנושא לא ייקלט: "כי לא די לדעת מה יש לומר, אלא הכרח גם לדעת כיצד לומר זאת" (רטוריקה 1403b  ). המילה היא בעלת קונוטציות והיא מתחברת עם הקורא ( או המאזין) בדרך שהיא מפעילה תגובות וקישורים ואסוציאציות מעבר לפרושה הסמנטי.  כך, כשאני נתקל במילה טרור בקונטקסט הסכסוך, אינני בדיוק חושב על רובספיר שבו נקשרה המילה טרור במובן של העלאה המונית לגרדום של המתנגדים (Régime de la Terreur)‏, (on line ethymology Dictionary )  וגם אינני חושב על הגדרות הטרור כלחימה אלימה להשגת מטרות מדיניות.  המילה מצלמת לי רצח ברוטאלי של חסרי ישע, התפרצויות חיתיות של צמאי דם.  במילים אחרות, למילה יש כוח שהוא אי- רציונאלי, כקביעתו של קסירר:
הזיקה הראשונית בין הלשון למודעות המיתית-דתית מבוטאת בראש ובראשונה בעובדה שכל המבנים המילוליים מופיעים גם ככוחות מיתיים, שהמילה לאמתו של דבר הופכת למקור עיקרי,שבו מושרשים כל הישויות והעשייה (Cassirer 1946: 44-45)).
ובעקבותיו כותבת עפרה בנג'ו:
השיח נעשה דרך מילים היוצרות את השפה. בסוגיה זו השימוש  במילים עלול להיות אקוטי, ובמובן זה תרם קסירר, המבחין בין המילה הסמאנטית למילה המאגית (המיתית) . המילה הסמאנטית  נועדה לתאר דברים או יחסים בצורה הגיונית ובהירה, בעוד שהמילה המאגית נועדה ליצור אפקטים מסוימים ולעורר רגשות מסוימים (בנג'ו תשנו: 14).
המילה היא בעלת כוח חיותי ומעוררת קשרים  אסוציאטיביים . שאלותיי הן  אפוא (א) מהן מילות המפתח הנקוטות על ידי בעלי הפולמוס שלפנינו שבאמצעותן ביקשו להשריש בלב קוראיהם את ממשיות דבריהם ו(ב) אשר לדרך הצגת הנושא: מהי אותה בחירה מודעת של בעל הפולמוס שבחר לנמק את עמדתו בדרך ספציפית, מהי אותה דרך.  העניין הוא שהמציאות פנים רבות לה ודרך הצגתה היא בחירתו של הכותב \נואם שמביע בדרך פרשנותו את המציאות הבלעדית לו ואשר תעצב מבחינתו את דעת קוראיו. כלומר, בעל הפולמוס חותר להציג את הדברים (הסיפור) מזווית ראיה שלא תהיה "האמת" גרידא כפשוטה כדוח משטרתי אלא מנקודת ראות כזאת שתשרטט את השקפתו הוא ושתמצא את האפיק שיתחבר עם הקורא בהיותו מודע לכוח בחירת מילותיו ודרך הצגתו את הדברים.  
ג.
שני המאמרים פותחים בציוני זמן: "חודשים ארוכים נמשך גל הטרור ברחובות " כותבת מיכאלי מול "בעשור האחרון מתאפיינת פעילותם החוץ פרלמנטארית  של כמה חברי כנסת ערביים בייצור סדרתי של פרובוקציות מקוממות" מתחיל הנגבי את רשימתו.  מיכאלי ממשיכה : "ומציב דף חדש של חוסר ביטחון אישי ושל פחד". ומיד באותה משיכת קולמוס: "נתניהו נכשל  כישלון חמור בהצגת פתרונות למצב". תשומת הלב הוסחה במהירות מהטרור לנתניהו כמי שכשל כאן.
כלומר, מיכאלי, ממנהיגות האופוזיציה, הסיטה את הדיון ליריבה הפוליטי, נתניהו, ואנשי בלד נדחקו. בעוד שהנגבי, חבר הקואליציה, מדבר מידית על טרוריזם ובלד.
 ד.
מבחר המילים:
 5 פעמים מופיע נתניהו אצל מיכאלי פלוס התייחסות אליו בגוף שלישי נסתר "הוא": פעמיים ברציפות . הערבים נזכרים פעמיים אצל מיכאלי ופעם אחת אצל הנגבי המזכיר את סיעת בלד פעם אחת ומתייחס אל חבריה בשמותיהם כאשר חנין זועבי מוזכרת פעמיים.  מיכאלי מזכירה 5 פעמים דמוקרטיה  הנגבי איננו מזכיר דמוקרטיה. חסינות מופיעה פעם אחת אצל מיכאלי. טרור פעמיים אצל הנגבי בלוית רצח (פעמיים), קטל, אלימות, בוז, הפקרות.
נוכל להתוות מתאר מילוני ערכי קונוקאטיבי  בהתאם:  נתניהו – לא חברי בלד – הוא המככב אצל מיכאלי כאשם לסיטואציה שנוצרה ומודגש ערך הדמוקרטיה כערך המוביל וזאת לעומת טרור, אלימות, קטל אצל הנגבי. האירוע נצפה משני כיוונים: אחריותו של נתניהו לשמירת הדמוקרטיה וכישלונו מול פיתוח נושא הטרור הטעון הקורא לסנקציות נגד תומכיו.
ה.
 הנגבי מפרט: הוא מפרט את מקרי רצח הטרור, נוקב בשמותיהם של חברי בלד, חוזר לזועבי עם הספינה במשט לעזה. הפרוט אמור להמחיש, לפרוט על הרגשות.  הרגש נעדר ממיכאלי. טרור לא נזכר אצל מיכאלי. מאידך גיסא, מיכאלי מפעילה את אסטרטגית ההפחדה : היום חברי כנסת ערביים מורחקים מחר חברות כנסת שלא תמצאנה חן בעיני נתניהו תורחקנה. דא עקא, שזו הפחדה עקרה הואיל והיא מופעלת על המישור האבסטרקטי ערטילאי. ותיאור מופשט עקרוני איננו מחלחל לליבו של הציבור.  מאידך גיסא, התיאור האסוציאטיבי של פרוט הנרצחים חסרי הישע: ילד הרוכב על אופניו, קשיש בדרכו לתפילה בכותל (לא סתם מקום תפילה)—זה מסעיר, מחיה. לפנינו שימוש באמצעי רטורי יעיל commoratio המתואר על ידי המחבר של   ad Herennium "ישיבה על הנושא":
Dwelling on the point occurs when one remains rather long upon, and often returns to, the strongest topic on which the whole cause rests. Its use is particularly advantageous, and is especially characteristic of the good orator, for no opportunity is given the hearer to remove his attention from this strongest topic (4. 45).
ו.
נדגיש, היגיון, איפוק ללא המחשות וללא פניות אמוציונאליות אלה הם תרגילים אקדמאיים אבל כשל של דיסקורס המיועד להפעים שזה תפקידה של הרטוריקה, וזה תמצית כישלונו הפוליטי של השמאל הליברלי המיוצג בזאת על ידי מיכאלי. הימין בקולמוסו של הנגבי פועל על הפאתוס, המטען האמוציונאלי: 
Passion is the mover to action, reason is the guide
G Campbell the philosophy of rhetoric  1776 ed.  L f bitzer cabondale souther Illinois university  1963 100-01
ואריסטו מטעים:
הריגושים הם אותם דברים, שבהשתנותם הם משפיעים על שיפוטינו, והם מביאים בעקבותיהם כאב או עונג, כגון עם, כאב, חמלה, פחד וכיוצא באלה (א1378).
המילים הטעונות: טרור, רצח (פעמיים), קטל, אלימות, בוז, הפקרות בתוספת לפירוט מעשי הזוועה הם מנופי הריגוש.
ומסכם את אי האפקטיביות של הטיעון המופשט הליברלי אקדמאי חסר הריגוש ג'ורג' לקוף כדלקמן: 
"They don't understand their own moral system or the other guy's, they don't know what's at stake, they don't know about framing, they don't know about metaphors, they don't understand the extent to which emotion is rational, they don't understand how vital emotion is, they try to hide their emotion. They do everything wrong because they're miseducated. And they're proud of that miseducation. Oxford philosophy reigns supreme, right? Oxford philosophy is killing the world."
http://www.theguardian.com/books/2014/feb/01/george-lakoff-interview
מאמרה המנומק הגיונית של מגינת הדמוקרטיה, מיכאלי, מבהיר וממחיש את רפיסות הטיעון של הליברלים המנותקים מחיי היום יום ברטוריקה "אוקספורדית".
והרטוריקה של טרמפ תמחיש. זוהי רטוריקה פשטנית ביותר. מילון שאף ילד בן 9 יקלוט. אין ניתוחים פוליטיים אלא פופוליזם קיצוני. אסאד , נשיא סוריה נקרא על ידו   bad guy, bad guy. מילים פשוטות, בוטות החוזרות על עצמן. מתנגדיו נקראים טיפשים. המשפטים קצרים מאד. זהו סגנון "של החברה" , וזה מה שההמון אוהב, מזדהה וקולט (ראו  L. Mouren. Good, Bad. Yahoo.com זאת לא הפילוסופיה האוקספורדית. קיצוניותו, ופשטנותו של טרמפ היא חריגה אבל בעיקרון יש לתת את הדעת לכוח הרטורי הטמון בהתבטאות הזאת ובפרט כשהיא מושמעת מפיו של מועמד מוביל לנשיאות, "הוא משלנו", זהו המסר שעובר. דא עקא, שהשמאל הליבראלי איננו מעיז להשתמש בשפה הפשוטה, המטפורית, ומאבד את הקהל.

קהלת: מצבו של האדם - יהושע גתי

 א.     

חז"ל שניחנו ברגישות טקסטואלית חדה חשו בסתירות  במגילת קהלת כגון:

• כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס, וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב ) א 18 (

טוֹב כַּעַס מִשְּׂחֹק, כִּי בְרֹעַ פָּנִים יִיטַב לֵב" (ז 3)

הכעס גורם למכאוב ומאידך גיסא, טוב להיות כועס מעליז.

סתירה מעין זו גרמה להטלת ספק בקשר לכשרותו של קהלת להיכלל  בקנון. חז"ל  ישבו את הסוגיה על פי הפתיחה והסיום של המגילה:

דברי תורה. תחילתו דברי תורה דכתיב: "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש", ואמרי דבי רבי ינאי: תחת השמש הוא דאין לו, קודם שמש יש לו. סופו דברי תורה דכתיב: "סוף דבר הכל נשמע את הא-להים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם". {בבלי, שבת, ל,ב).

מה שהכריע עבורם הוא שבאחרית דבר הספר קורא :

 סוֹף דָּבָר, הַכֹּל נִשְׁמָע:  אֶת-הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת-מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי-זֶה כָּל-הָאָדָם (יב, 13(.

הקריאה ליראת האלוהים ושמירת המצוות היא שהכשירה את המגילה ומנעה  את גניזתה. ברשימה זו מבקש אני לעמוד על משמעותה של דרישה זו ולבחון  את מצבו של האדם על פי קהלת.

קהלת מכריז:

וְיֹתֵר מֵהֵמָּה, בְּנִי הִזָּהֵר:  עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ, וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר (יב, 12.) כלומר, בל נרבה בעשיית ספרים, אין בהם טעם.

והנה , ספר זה לא רק שהונצח בקנון אלא שהפך למוקד של פירושים, דיונים והרהורים שעושים הם עצמם ספרים הרבה (וראו  Seow 1977: 74-89 )  שהיו, יש להניח,  מפליאים מעצם פרסומם את המחבר האלמוני . ולא עוד שהמחבר לא גרס שאין טעם בפרסום ספרים אלא פסק שהאדם עצמו עם הסתלקותו נמחק למעשה:

וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי, כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם-אֲנִי יִקְרֵנִי, וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי, אָז יֹתֵר; וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי, שֶׁגַּם-זֶה הָבֶל.  טז כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם-הַכְּסִיל, לְעוֹלָם:  בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הַבָּאִים, הַכֹּל נִשְׁכָּח, וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם, עִם-הַכְּסִיל ׁ(ב 15-16 ).

האדם באשר הוא נשכח בעצם אבל בעל קהלת (גם אם זהותו נעלמה (ראו  Seow 1997: 37-38) ממשיך להפעים קהלי קוראים ולומדים ולגרות את ההגות האינטלקטואלית דתית המקופלת בין עמודיו.

ב.

 כדי להבין את גודל האבסורד של הדרישה שלא לפרסם –כשפרסומו של קהלת עצמו מהדהד -- מן הראוי שנבהיר את פירוש מילת המפתח של הספר המשתקפת ברטוריקה מופלאה כבר במילות הפתיחה:

דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן-דָּוִד, מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם.  ב הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל.  ג מַה-יִּתְרוֹן, לָאָדָם:  בְּכָל-עֲמָלוֹ--שֶׁיַּעֲמֹל, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.  ד דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת.  ה וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ, וּבָא הַשָּׁמֶשׁ; וְאֶל-מְקוֹמוֹ--שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא, שָׁם.  ו הוֹלֵךְ, אֶל-דָּרוֹם, וְסוֹבֵב, אֶל-צָפוֹן; סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ, וְעַל-סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ.  ז כָּל-הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל-הַיָּם, וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא; אֶל-מְקוֹם, שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים--שָׁם הֵם שָׁבִים, לָלָכֶת.  ח כָּל-הַדְּבָרִים יְגֵעִים, לֹא-יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר; לֹא-תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת, וְלֹא-תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ.  ט מַה-שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.  י יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה-זֶה, חָדָשׁ הוּא:  כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים, אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ.  יא אֵין זִכְרוֹן, לָרִאשֹׁנִים; וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ, לֹא-יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן--עִם שֶׁיִּהְיוּ, לָאַחֲרֹנָה.

הפסוק השני (אחרי הכותרת) מגלם את המוטו. הפסוק הסובב סביב מילה אחת: הבל.  השימוש בחטף פתח (במקום הסגול) הוא יחידאי במקרא ובא להטעמה מיוחדת והצרוף כולו: הבל ביחיד בתוספת הרבים מבטא מצב אבסולוטי החלטתי . הבל זכה למספר פירושים הנעים בין הערכה מוסרית : חסר ערך לאבסורד. אני מצדד  בקריאה רוח, ענן נמוג – ריקנות (המגילה איננה מבטאת תפיסה מוסרית כמובהר לקמן). אין כאן עניין שיפוטי ערכי  או ביטוי  לאי רציונאליות אלא הבעה של חולף, נעלם ( כמו הבל בבראשית ד', שבא לעולם ונעלם כלא היה, היה וחלף , וראו  Ellul 1990: 49-60 , Fox 1989: 46-52 ).

העמדה של "אין זיכרון"  לראשונים ולאחרונים שונה לחלוטין מעמדתו של המשורר חיים גורי:

ודע לך שהזמן והאויבים, הרוח והמים, לא ימחקו אותך. אתה תמשך, עשוי מאותיות. זה לא מעט, משהו בכל זאת, ישאר ממך  (  גורי 2015).

כאן מוצבות שתי עמדות מנוגדות המובעות על ידי אנשים בעלי השקפות עולם שונות. קהלת מאמין בקיום האלוהי:

(ג ,יב(  יָדַעְתִּי, כִּי אֵין טוֹב בָּם--כִּי אִם-לִשְׂמוֹחַ, וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו.  יג וְגַם כָּל-הָאָדָם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה, וְרָאָה טוֹב בְּכָל-עֲמָלוֹ--מַתַּת אֱלֹהִים, הִיא.  יד יָדַעְתִּי, כִּי כָּל-אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָם--עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף, וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ; וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה, שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו.  טו מַה-שֶּׁהָיָה כְּבָר הוּא, וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה; וְהָאֱלֹהִים, יְבַקֵּשׁ אֶת-נִרְדָּף.  טז וְעוֹד רָאִיתִי, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ:  מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע, וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע.  יז אָמַרְתִּי אֲנִי, בְּלִבִּי--אֶת-הַצַּדִּיק וְאֶת-הָרָשָׁע, יִשְׁפֹּט הָאֱלֹהִים:  כִּי-עֵת לְכָל-חֵפֶץ, וְעַל כָּל-הַמַּעֲשֶׂה שָׁם.  יח אָמַרְתִּי אֲנִי, בְּלִבִּי--עַל-דִּבְרַת בְּנֵי הָאָדָם, לְבָרָם הָאֱלֹהִים; וְלִרְאוֹת, שְׁהֶם-בְּהֵמָה הֵמָּה לָהֶם.  יט כִּי מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם--כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל; וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל.  כ הַכֹּל הוֹלֵךְ, אֶל-מָקוֹם אֶחָד; הַכֹּל הָיָה מִן-הֶעָפָר, וְהַכֹּל שָׁב אֶל-הֶעָפָר.  כא מִי יוֹדֵעַ, רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם--הָעֹלָה הִיא, לְמָעְלָה; וְרוּחַ, הַבְּהֵמָה--הַיֹּרֶדֶת הִיא, לְמַטָּה לָאָרֶץ.  

אלוהים קיים. שולט בנעשה. יש סדר קבוע והכול נע  בזרימה עקבית החוזרת על עצמה, ולאדם אין אפוא תפקיד ואין לו משמעות במערך הגזור  המקובע. לעומת עמדה דתית דטרמיניסטית פטליסטית זו מתייצב גורי ההומניסט, האתיאיסט, שעבורו האדם הוא המרכז, ופעולתו בחייו היא משמעותית, יצירתית ואינה אמורה להעלם  עם הסתלקותו. 

ג.

השאלה שמציב קהלת היא מהו האדם, או ביתר דיוק מה משמעות פעלו בעולם. אנו נוהגים להנציח דמויות פומביות שהטביעו את חותמם במצבות, פסלים, שמות רחובות, טקסי זיכרון וגומר כדי למנוע את השכחה (לדוגמה, לרגל 100 שנה להירצחו של הסופר יוסף חיים ברנר הופיע מאמר מקיף בגלריה של הארץ מיום 8 מאי 15. המורשת נשארה וכתביו מעוררים צמרמורת גם היום).

 לא כך גורס קהלת:

יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה-זֶה, חָדָשׁ הוּא:  כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים, אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ.  יא אֵין זִכְרוֹן, לָרִאשֹׁנִים; וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ, לֹא-יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן--עִם שֶׁיִּהְיוּ, לָאַחֲרֹנָה ( א 10-11.(

אינך יכול לחדש, להוסיף. אין טעם, ולכן לא תישמר בזיכרון.

 עם זאת, אין להקיש מכך שעל האדם לשקוע בפסיביות מוחלטת:

לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ, וּשְׁתֵה בְלֶב-טוֹב יֵינֶךָ:  כִּי כְבָר, רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת-מַעֲשֶׂיךָ.  ח בְּכָל-עֵת, יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים; וְשֶׁמֶן, עַל-רֹאשְׁךָ אַל-יֶחְסָר.  ט רְאֵה חַיִּים עִם-אִשָּׁה אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, כָּל-יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ:  כִּי הוּא חֶלְקְךָ, בַּחַיִּים, וּבַעֲמָלְךָ, אֲשֶׁר-אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.  י כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ, לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ—עֲשֵׂה ׁ)  ט 7-10).

כלומר, חיה וחווה את החיים במלואם כול עוד ניתן לך. החיים העכשוויים עשויים לגרום הנאה ונצל זאת. יש טעם והנאה בחיים עם אישה אהובה (ט 9), ואין להירתע ממעשה. אבל זהו האדם שיודע שאין לעצב את העולם ושהאדם איננו אלא עשן נמוג. ועם זאת,  ללא מחשבה לעתיד, ללא תוכניות גדולות מהפכניות אפשר ורצוי לחיות חיים "טובים". זוהי עמדה ריאליסטית , פרגמאטית.

לכאורה קהלת דומה  למשלי. שניהם מיוחסים לשלמה בן דוד. שניהם עוסקים באדם ובמשמעות חייו. שניהם משקפים באמרות חדות לקחי חיים. שניהם מתמקדים באינדיבידואל ולא בחברה. אלא שקיים הבדל משמעותי בין השניים: משלי חותר להפקת לקחים ערכיים  וקהלת מצלם בשנינות מציאויות. משלי פותח בהגדרת מטרתו:

מִשְׁלֵי, שְׁלֹמֹה בֶן-דָּוִד--    מֶלֶךְ, יִשְׂרָאֵל.
ב  לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר;    לְהָבִין, אִמְרֵי בִינָה.
ג  לָקַחַת, מוּסַר הַשְׂכֵּל;    צֶדֶק וּמִשְׁפָּט, וּמֵשָׁרִים.
ד  לָתֵת לִפְתָאיִם עָרְמָה;    לְנַעַר, דַּעַת וּמְזִמָּה.
ה  יִשְׁמַע חָכָם, וְיוֹסֶף לֶקַח;    וְנָבוֹן, תַּחְבֻּלוֹת יִקְנֶה.
ו  לְהָבִין מָשָׁל, וּמְלִיצָה;    דִּבְרֵי חֲכָמִים, וְחִידֹתָם.
ז  יִרְאַת יְהוָה, רֵאשִׁית דָּעַת;    חָכְמָה וּמוּסָר, אֱוִילִים בָּזוּ.

ח  שְׁמַע בְּנִי, מוּסַר אָבִיךָ;    וְאַל-תִּטֹּשׁ, תּוֹרַת אִמֶּךָ.
ט  כִּי, לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ;    וַעֲנָקִים, לְגַרְגְּרֹתֶךָ..
י  בְּנִי--    אִם-יְפַתּוּךָ חַטָּאִים, אַל-תֹּבֵא.:

מגולמת כאן  מגמה חינוכית אופטימית מובהקת המאמינה ביכולת האדם ללמוד , להשתפר ולהתוות את דרך חייו בדרך חכמה , משכילה ומעל לכול מוסרית.  ניתנות עצות מעשיות המבחינות בין הטוב לרע ותובעות להיבדל מהרע  הנוגד את המוסר החברתי.

קהלת מכריז מראש כי הכול הבל. הוא מצלם מציאויות עגומות שאינן  על לימוד, חינוך אלא משרטטות את מצב האדם בנעימה הרחוקה מאופטימיות:

דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם-לִבִּי, לֵאמֹר--אֲנִי הִנֵּה הִגְדַּלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי חָכְמָה, עַל כָּל-אֲשֶׁר-הָיָה לְפָנַי עַל-יְרוּשָׁלִָם; וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה, חָכְמָה וָדָעַת.  יז וָאֶתְּנָה לִבִּי לָדַעַת חָכְמָה, וְדַעַת הוֹלֵלֹת וְשִׂכְלוּת:  יָדַעְתִּי, שֶׁגַּם-זֶה הוּא רַעְיוֹן רוּחַ.  יח כִּי בְּרֹב חָכְמָה, רָב-כָּעַס; וְיוֹסִיף דַּעַת, יוֹסִיף מַכְאוֹב (א 16-18.(

בניגוד למשלי קהלת חסר את תיאולוגית הגמול: צדיק וטוב לו רשע ורע לו גמול.  ובזאת הספר יוצא דופן. והוא מהווה ניגוד גמור לא רק לעמדת ספר משלי אלא לעמדה הדויטרונומיסטית של ספר דברים וספרי הנבואה. והוא מנוע אפוא מהטחת ביקורת על אלוהים כשהפורמולה התיאולוגית מתערערת (כמקרה איוב). אצלו אין ספקות ואין תהיות אלא תצלומי מצב שמשלבים תהפוכות חיים של שמחה ועצב בעיתם:

לֹּכל זְמָן; וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם.  {פ}
ב        עֵת לָלֶדֶת,        וְעֵת לָמוּת;
          עֵת לָטַעַת,        וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ.
ג        עֵת לַהֲרוֹג        וְעֵת לִרְפּוֹא,
          עֵת לִפְרוֹץ        וְעֵת לִבְנוֹת.
ד        עֵת לִבְכּוֹת          וְעֵת לִשְׂחוֹק,
          עֵת סְפוֹד         וְעֵת רְקוֹד (פרק א).

ד.

 השאלה היא הטעם. מה הטעם למאמץ האדם להתקדם. לעושר. השאלה שהוא עוסק בה – מה נשאר. מהו החותם האנושי. אין חותם זוהי אמרתו. אבל זה לא אומר שיש לבזבז את החיים. להיפך, ראוי לעשות את המכסימום. להצליח. להיות שמח. עושר נותן לאדם סיפוקים.  אבל על האדם לדעת שמעבר לזה לא נשאר. גם בחייו של האדם אין יציבות. אין שמירה על הקיים.   ובפרק האחרון (יב)  המעגל נסגר:

בַּיּוֹם, שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת, וְהִתְעַוְּתוּ, אַנְשֵׁי הֶחָיִל; וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ, וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת.  ד וְסֻגְּרוּ דְלָתַיִם בַּשּׁוּק, בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה; וְיָקוּם לְקוֹל הַצִּפּוֹר, וְיִשַּׁחוּ כָּל-בְּנוֹת הַשִּׁיר.  ה גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ, וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ, וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב, וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה:  כִּי-הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל-בֵּית עוֹלָמוֹ, וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסּוֹפְדִים.  ו עַד אֲשֶׁר לֹא-ירחק (יֵרָתֵק) חֶבֶל הַכֶּסֶף, וְתָרוּץ גֻּלַּת הַזָּהָב; וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל-הַמַּבּוּעַ, וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל-הַבּוֹר .

מה בסוף? במקום לעסוק בדברי הגות על גורלו של האדם נוקט קהלת ברטוריקה צילומית ומשרטט בפנינו תיאור נטורליסטי קשה של זקנת האדם והתפוררותו.

ה.

קיימים קווי דמיון בין פרק החכמה באיוב כח לחתימת קהלת.  איוב כח הוא שיר הלל לחכמת האדם המוצג כבעל תושייה מופלאה עד שהוא מסוגל לחשוף אוצרות קבורים במעמקי האדמה ולהפכם לאבני חמדה:

 קֵץ, שָׂם לַחֹשֶׁךְ, וּלְכָל-תַּכְלִית, הוּא חוֹקֵר:    אֶבֶן אֹפֶל וְצַלְמָוֶת.
ד  פָּרַץ נַחַל, מֵעִם-גָּר--הַנִּשְׁכָּחִים מִנִּי-רָגֶל;    דַּלּוּ מֵאֱנוֹשׁ נָעוּ.
ה  אֶרֶץ--מִמֶּנָּה יֵצֵא-לָחֶם;    וְתַחְתֶּיהָ, נֶהְפַּךְ כְּמוֹ-אֵשׁ.
ו  מְקוֹם-סַפִּיר אֲבָנֶיהָ;    וְעַפְרֹת זָהָב לוֹ.
ז  נָתִיב, לֹא-יְדָעוֹ עָיִט;    וְלֹא שְׁזָפַתּוּ, עֵין אַיָּה.
ח  לֹא-הִדְרִיכוּהוּ בְנֵי-שָׁחַץ;    לֹא-עָדָה עָלָיו שָׁחַל.
ט  בַּחַלָּמִישׁ, שָׁלַח יָדוֹ;    הָפַךְ מִשֹּׁרֶשׁ הָרִים.
י  בַּצּוּרוֹת, יְאֹרִים בִּקֵּעַ;    וְכָל-יְקָר, רָאֲתָה עֵינוֹ.
יא  מִבְּכִי, נְהָרוֹת חִבֵּשׁ;    וְתַעֲלֻמָהּ, יֹצִא אוֹר.

אבל:

וְהַחָכְמָה, מֵאַיִן תִּמָּצֵא;    וְאֵי זֶה, מְקוֹם בִּינָה.
יג  לֹא-יָדַע אֱנוֹשׁ עֶרְכָּהּ;    וְלֹא תִמָּצֵא, בְּאֶרֶץ הַחַיִּים.

ומה על האדם לעשות אפוא?

וַיֹּאמֶר, לָאָדָם--הֵן יִרְאַת אֲדֹנָי, הִיא חָכְמָה;    וְסוּר מֵרָע בִּינָה

המגמה היא  לכווץ את יהירות האדם . בסופו של דבר הוא אמנם חודר למעמקי האדמה אבל לא משכיל למצוא את החכמה. המגמה היא לעמת  בין הישגיו הטכנולוגיים המצוינים של האדם ובין יכולתו לחשוף את מעמקי החכמה האמיתית שאיננה בתחומי הישגו. מהי חכמת האדם מול השתוללות איתני הטבע דרך משל. אלא שהיראה איננה עומדת לכשעצמה. היא מוגדרת במונחים מוסריים : סור מרע. זוהי היראה הנמדדת לא במונחים מטה פיזיים אלא בתחום הארצי הוא המוסר.

יראת האלהים כמיצוי הדרישה מהאדם מופיעה כאמור כחתימת קהלת:

סוֹף דָּבָר, הַכֹּל נִשְׁמָע:  אֶת-הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת-מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי-זֶה כָּל- האָדָם.  יד כִּי, אֶת-כָּל-מַעֲשֶׂה, הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט, עַל כָּל-נֶעְלָם:  אִם-טוֹב, וְאִם-רָע

 סוף אחד לכולם ואין הבחנה בין טוב לרע. כולם הבל. תפיסה זו נוגדת את עמדתו של בעל איוב כח המפגין מידה של  מחשבה מוסרית,  שבניסוחו של ישעיהו ברלין הינה

בחינה שיטתית של יחסי הגומלין בין בני אדם, של התפישות ...של מערכות החיים  שעליהם מבוססות  מטרות החיים. אמונות המורות כיצד ראוי לחיות ומה על אנשים ונשים  להיות ומה עליהם לעשות  (ברלין 1995: 13).

מערכת התנהגות המוסרית המציינת את איוב כח איננה נחלתו של בעל קהלת. המערכת ההתנהגותית נעדרת אצלו. יראת האלוהים איננה מעודנת על ידי היחס הבין אישי המקבע את המוסר. יראת אלהים זו של קהלת תואמת במידה ידועה את תפיסת היראה של רודולף אוטו (1999), כלומר יראה שאיננה מושתתת על יסוד מוסרי או רציונאלי המאפיינת את תפיסת המוסר הנבואי בעל הקריטריון הרציונאלי. הרציונאלי נובע מהבנת האדם את הקשר הנסיבתי בין מצבו למעשיו. האדם הוא בעל שליטה על מעשיו ויכול אפוא לבחור את התנהגותו, ולכן הוא גם נענש עקב בחירה שלילית.

ועוד זאת, התביעה המוסרית המוצגת באיוב כח  מטילה  על האדם אחריות חברתית הנובעת מהתנהגותו. התנהגות מוסרית משמעה יצירת יחסים עם הזולת, כלומר, בניית קהילה המושתתת על מערכת חברתית מוסרית. קהלת, לעומת זאת, איננו מפנה מבט לזולת ואינו עוסק בנושא המוסר. המשתמע הוא שקהלת רואה נגד עיניו אוסף של אינדיבידואליים הדואגים לעצמם וככל שהם מוכשרים יותר כך הם מצליחים יותר בעולם החומר האישי שלהם, החולף כאמור עם העלמם מעולם החיים.

תפיסת מעמד האדם בקהלת היא תפיסה שאיננה מותירה מרחב יצירתי פרוגרסיבי לאדם וזאת לא עקב  חוסר בינתו אלא כתוצאה מהבנתו שהוא חולף בעולם של יציבות קבועה,  שאיננה נקבעת על ידו. ולכן אין לו גם זיכרון גם אם ירבה כתיבה.

ביבליוגרפיה

אוטו, ר. 1999. הקדושה. ירושלים: כרמל.

ברלין,  י. 1995. אנושות – בול עץ עיקש. תל אביב: עם עובד.

גורי, ח. 2015. אף שרציתי עוד קצת. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

Ellul, J. 1990. Reason for Being. Grand Rapids: Eerdmans.

Fox,  M. 1989. Qohelet and his Contradictions. Sheffield: Almond.

Seow, C. 1997. Ecclesiastes. NY;  Doubleday.